ברכת אברהם (יענר) כה

פ' שור שנגח שחולק על בעל המאור שסובר דלא נעש' כפקדון שיהי' יכול להקדישו כיון דבתורת גזל בא לידו מתחיל' אבל ז"א דשאני התם דבהודאתו לבד לא מתוקמי הדבר ברשותי' דמארי' אבל היכא דנעשה קרקע וקרקע ממילא ברשותי' דמארי קיימי יעוי' ברשב"ם סוכה דף ל"א בתוקף חבירו מסוכתו אי קרקע אינה נגזלת הוה שאולה וכשירה והקשה להוי עכ"פ מצוה הבא בעביר' ותירץ וזה לשונו דלהכי לאו מצוה הבאה בעביר' היא כיון דלא קני' לי' כלל וברשותי' דמארי איתא ואין המצוה מוציאתה בכך עכ"ל הרשב"א הרי חזינן שהרשב"א סובר דגם על גזל קרקע עובר על לא תגזול אשר באמת מדברי תוס' ריש איזה נשך לא נרא' כן ומ"מ סובר הרשב"א אף דבגזל בא לידו מעיקרא דאל"ה לא הוה עובר מ"מ אמרינן דקרקע ברשותי' דמארי קאי א"כ י"ל אף דקנאו בתורת גזל כקנין אם אח"כ נעש' קרקע לרשותי' דמארי' קמא הדרא: ובגוף הדבר שעובר בקרקע על לאו דלא תגזול נרא' מדברי הרשב"א הנ"ל וכנרא' ג"כ מדברי הטור בחו"מ סי' ש"ס וברמב"ם ה' גזיל' ואביד' פ"א הלכה י"ב וכמפורש בספרי פ' קדושי' ז"ל מה ת"ל לא תסיג הלא כבר נאמר לא תגזול מלמד שכל עוקר תחומו של חבירו עובר ב' לאוין וכו'. יעוי' בה' גניב' ברמב"ם פ"ז מזה משמע שעובר בקרקע על לא תגזול. ובתוס' בב"מ פ' איזה נשך ד"ה לא תגזול למ"ל כתבו דבקרקע אינו עובר אכן י"ל דאין להם סתירה מדברי הספרי הנ"ל דמבואר שם בפירוש דעובר על לא תגזול כי י"ל דכוונת הספרי הוא כפי שכתב הרמב"ם בס' המצות מצוה לא תעש' רמ"ו וז"ל הזהירנו שלא לגנוב תחום ארץ והוא שנשנה תחום וגבול שיהי' בינינו ובין זולתנו עד שיהי' אפשר למשקר שיאמר שקרקע זולתו הוא שלו: והוא אמרם בספרי והלא כבר נאמר לא תגזול מה תלמוד לומר לא תסיג מלמד שכל עוקר תחומו של חבירו עובר ב"ל לא תגזול ולא תסיג עכ"ל ס' המצות ונרא' שכונתו מה שכתב עד שיהי' אפשר למשקר שיאמר שקרקע הוא שלו שא"י להוציאו בדיינים אז עובר על לא תגזול ולא תשיג לכאורה משמע שלדברי הרמב"ם אינו עובר בקרקע על לא תגזול רק היכ' שתהי' אפשר למשקר שיאמר שהקרקע הוא שלו היינו שאינו יכול להוציאו ממנו בדיינים דלאו ברשותי' דמארי' קמא קיימא אז עובר על לא תגזול אבל היכא דברשותי' דמארי' קאי אפי' לאחר הגזילה י"ל דאינו עובר על לא תגזול. ולפ"ז לא יהי' קשה קו' הרשב"א על התוקף חבירו מסוכתו דשפיר אמרו גמרא בכעין זה אם קרקע אינו נגזלת דיצא בה דלאו מצוה הבאה בעביר' היא דאינו עובר בקרקע על לא תגזול וי"ל היינו היכא דיכול להוציאו בדיינים וברשותי' דמארי קמא קיימי ולהכי לאו מצהבב"ע היא: אכן נרא' אם אם נימא דלא כרשב"א ונימא דאע"פ שברשותי' דמארי קיימי מ"מ מהב"ע הוא יהי' מתורץ קו' המהרש"א בסוכה דף ל' ד"ה משום דהו"ל מצהבב"ע שמקשה דהי' לו לתוס' להקשות על סוף פ' הישן שבעת ימים תעש' לך למעוטי גזולה ושאולה כשר הא בל"ז פסול משום מהב"ע ולפי הנ"ל י"ל דבאמת כל אימת דהגזיל' עדיין בידו אז המצו שנעשית בה בעת ההיא מצוה הבא בעביר' היא והיינו דווקא היכא דלאו ברשותי' דמארי' איתא אבל בקרקע דברשותי' דמארי איתא רק בשעת הגזיל' לא הי' עדים שיהי' יכול להוציאו בדיינים כגון שהיו העדים קרובים בעת ההיא א"כ בשעת הגזילה לאו ברשותי' דמארי' הוה ועובר על לא הגזול וכנראה מדברי הספרי הנ"ל דבה"ג גם בקרקע עובר על לא תגזול ע"כ אף שאחר כך נתרחקו העדים ויוכל להוציא הגזילה בדיינים ואח"כ ברשותא דמארי' קאי מ"מ כבר עבר על לא תגזול ומצוה הבא בעביר' הוא לולי דברי הרשב"א הנ"ל אבל עכ"פ לאו פשיטא הוא כיון שלדברי הרשב"א בכעין זה לאו מצוה הבא בעביר' מיקרי א"כ י"ל הא דאיצטריך הקרא שבעת ימים תעש' לך למעוטי גזולה איירי בסוכ' גזול' של קרקע דבשעת מעש' לא הי' יכול להוציא בדיינים כגון דהיו העדים בעת ההיא קרובי' א"כ לכ"ע עבר על לא תגזול. וכפי מה שכתבנו לעיל דבכה"ג גם התו' מודה דעובר וכדמשמע מדברי הספרי הנ"ל ואיירי הקרא שאח"כ נתרחקו העדים ויכול להוציאו בדיייני' וברשותי' דמארי קאי מ"מ אמרי' דקרא אשמעי' למעוטי גזולה משום מצוה הבב"ע ולא קשה למ"ל קרא: פשיטא דבמצוה הב"בע לא יצא אך ז"א כי י"ל דהו"א הואיל דאח"כ ברשותי' דמארי קאי לאו מצהב"בע היא וכסברת הרשב"א הנ"ל. קמ"ל דאינו יוצא בכה"ג דמ"מ גם בכעין זה מצו' הבא' בעביר' היא ולא קשה מהחכמים שמכשירי' בתוקף חבירו מסוכתו הואיל דקרקע אינו נגזלת אלמא דגם לאו מצוה הבא בעביר' מיקרי ז"א כי י"ל דהחכמים איירי דהי' גזיל' שהי' יכול להוציא בדייני' תיכף בשעה שגזלה ולא נפקא מעולם מרשותי' דמארי קמא. ואז אינו עובר על לא תגזול בקרקע הואיל דברשותי' דמארי קאי להכי אמרי' דכשר ולהכי מקשה תוס' למה לולב של אשירה כשר הא מצוה הב"ע היא אף שלע"ע העביר' כבר עברה ז"א הא גם בגזל סוכתו של חבירו בקרקע השמיענו הקרא דסוכ' גזולה פסול אפי' דהשתא ברשותי' דמארי איתא מ"מ מוכח מקרא שבעת ימים תעש' לך למעוטי גזולה דאפי'