ברכת אברהם (יענר) יז

בערוה אע"ג דלא כפלי' מחמרינן ז"א כי לפי מה שהבננו מדברי הרא"ש הנ"ל שמפרש חומר הוא בערוה ור"מ מספקי' לי' דילמא ממשמעות לשונו של הלאו נשמע הן וכמ"ש הרא"ש דחולץ מספק לר"מ וכתבנו דלא הוה דברי' שבלב דלכל הפחות כדיבור גרוע הוא א"כ זה א"ש היכא. דהתנה קודם המעשה אבל בהתנה אחר הנתינה ולא כפלי' התנאי אף אם תאמר דילמא ממשמעות לשונו נשמע הן מ"מ לא שייך לומר דילמא דעתו הי' בשעת מעשה על אשר התנה אח"כ כמ"ש: הב"י הנ"ל ז"א דאם ליכא רק ספק אף דבאמת הי' דעתו לכך בשעת מעשה מ"מ הוה רק דברי' שבלב דאינן מוכחים לכל נינהו הואיל דאינו רק ספק ולא הוה דברי' וגם הב"י מודה לטור בכעין זה דדברי' שבלב כאלה אינן דברי' ואח"כ אחר הנתינה כשהתנה בדיבור א"י לבטל המעשה כקו' הטור ולפ"ז צ"ל דתרוצו של הגמרא הכא בדלא כפלי' עיקר תרוצו דלא מהני לבטל המעשה אף תוך כ"ד ואיירי שהי' מעשה בפועל ואח"כ התנה ושפיר הקשה הגמרא הא הכא מעשה קודם לתנאי זהו תוכן דברי שדברתי אתך בעת ההיא: ואשר באת עתה לפקפק על דברי מדברי הישועות יעקב בס' ל"ח שמביא דעת ראשוני' דהיכי שנפל הספק בתחילת הענין איך הי' כוונתו בזה מהני דברי' שבלב לברר הכוונה אבל היכא שהדברים שבלב באים לעקור הדבר שבפיו אז נחשב דברי' שבלב עכ"ל ע"כ רצית לומר כיון שכתבת בשם הב"י הואיל שלא הפסיק בלי ספק גם בשעת מעשה הי' דעתו כאשר התנה. א"כ הוה כנפל הספק בתחילת הענין איך הי' כוונתו ומהני בזה דברי' שבלב הנה לענ"ד טעות הוא כי שאני התם היכא דבשעת מעשה בתחילת ענין הוה ספק אין הדברי' שבלב סותרי' המעשה ורק פרושי קא מפרשו את הענין וכמו שאמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים אבל הכא בשעה שקידשה הי' המעשה והדיבור ברור באין ספק בו ואין כאן פרושי קא מפרש רק הדברי' שבלב סותרי' המעשה המבורר ע"כ אמרי' דאין דברי' שבלב יכולים לעקור מעשה ודאי באין דברים מוכיחים וגם הרב בעל ישועות יעקב בס' ל"ח בא"ה ע' ס"ק ט"ו לא כתב כן רק שם בקידשה על תנאי וכנסה סתם דלפי שיטת התוס' הואיל שכנסה סתם מחל התנאי ואנן אמרי' שכן הי' בשעת קדושין מכח סברה זו דחזינן דכנסה סתם, א"כ עכר"ח צ"ל דזהו דבר ברור דמחל התנאי דאם נימא דספיקא הוא למה צריכה גט הא הוה דברי' שבלב מש"ה כתב שם דלפי דמסיק הטעם משום דא"א עושה בעילתו בעילת זנות ומקדשה בביאה א"כ אף מספק צריכה גט דלא נחשב דבר שבלב הואיל ונפל הספק בענין חדש יעוי"ש והיינו כנ"ל שבשעת מעשה הי' הספק איך הי' כונתו יעו"ש ואין כאן דבר שסותר המעשה כי המעשה גופא שהיא הבעילה אינו נודע אם היתה לקדושין או לזנות והוא בספק ע"כ אם היתה כונתו לקדושין אין כאן שום דבר סותר רק מברר הדבר שהי' בספק וק"ל ובסוגיא דקידשה על תנאי הייתי כבר מזלי' בסברה זו זה שנים כבירים לתרץ שיטת הרא"ש באה"ע ס' ל"ט מה שהביא הב"ש דצריך עדי יחוד בקידש על תנאי ובעל דצריכה גט מספק הטעם דסובר הרא"ש דאין הקדושין חלין למפרע יעוי"ש והקשה האבני מלואים הא הרא"ש סובר דמהני מחילת התנאי אף בדבר שאינו של ממון דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ הקדושין יכולי' לחול למפרע: והי' נ"ל כי באמת צריך להבין אמאי מקודשת מספק עכר"ח הטעם מחמת שהי' דעתו מעיקרא באם אח"כ לא יקפיד יהי' קדושיו קדושין וכ"ז אם הוה ידעינן בבירור שבעת כניסה מחל התנאי א"כ אף שמחילה הוה רק דברי' שבלב מ"מ הווין דברי' כי דברי' שמוכחים לכל הוה דברי' אבל לרבה דרק ספוקי מספקא לן אי מוחל או לא תקשי שפיר דהוה דברי' שבלב דאינם מוכחי דסותרים לדיבור התנאי א"ו דאמרי' דהספק הוא דילמא עכשיו מקדשה בביאה ע"כ אף שיש ספק שהי' בלבו לקדשה מהני לשווי ספק קדושין שמא מחל בלבו ואין דברי'. שבלבו סותרי' מעשה הקדושין כי אנן מספקינן בגוף המעשה ובמעשה גופא שהיא הבעילה אנו מסופקי' אם הי' כוונתו לקדושין או לא ולפ"ז שאין הקדושין כי אם עכשיו בשעת הבעילה שפיר מצריך הרא"ש עדי יחוד דווקא: ויעוי' בתוס' כתובות דף ע"ג ד"ה אלא טעמא דרב דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וכתבו דצריך לומר שמחמת כך מתכוין לקדשה בבעילה:: דאי דמוחל התנאי וחלו קדושי כסף א"כ מה פריך וכו' לעיל והנה צריך להבין דברי התוס' ד"ה בהאי קאמר רב דמפורשי' הגמרא יבמות דאי איתמר בהאי בהא קאמר רב משום דאיכא תנאי אית לן למימר דאחלי התנאי והי' בדעתו שיחולו קדושי כסף יעוי"ש ולכאורה הם שלא כדברי תוס' בד"ה אלא טעמא וכו' שלא רצו לפרש כן רק שמקדשה בביאה אבל נראה דא"ש כי התו' בד"ה אלא טעמא סברו כמו בקטנה שקידשה והגדילה דאמרי' שמקדשה בבעילה כמו כן בודאי גם בקידש על תנאי ובעלה אמרי' כך דמקדשה בבעילה אבל התם ביבמות דאמרינן אי הוה תנו הך כלומר הך דקידש ע"ת ולא הך דקידשה כשהיא קטנה