ברכת אברהם (יענר) טו

יקפצו לבא חיש מהר אל התכלית הנמשך שלמות אלהי האחרון ולא יתחקו על שרשי המשפטים ודינים ברב מתינות ודיוק נמרץ בחשבם את הדינים ח"ו לטפל כנגד עיקר השלמות אלהי ולמדה לנו התורה שלא לעשות כן. רק כלם יהיו שווים לטובה הדינים המדברים בקניני אדם המדומים משור עד חמור ועד שלמה אף שהם מאוחרים במעלה נגד מעלת העיון השכל מ"מ יהיו כלם שווים ונצמדים תמיד יחדיו כי הנפש השכליית לא תשיג השלמות אם תהי' מגואלת בסיג וחלאה שאר כחותיה הפחותים ע"כ בצעדם בשכלם על שרשי הדיני' צריכים להתבונן בכל פסיעה ופסיעה בהתחלפות השרשים שרשי התורה ולא יהיו פוסעין פסיעות גסות להעמיד רגליהם במהירות במדריגה היותר שלימה שלמות האחרון אלהי כי באם כה יעשו יגלו ערותם. ואז לא זה ולא זה יעלה בידם ולא יצליחו רק הדינים עם עיונים יחדיו תהיינה צמודים ויהיו קישור ביניהן בשלשלת מחוברת בחוליות שהיא הכל על תכלית אחד ואז כל לומדיהן ומעייניהן ישכילו ויצליחו ויעשו שרש למעלה ופרי למטה: בעזה"י ס"א מה שהשבתי וזה לשוני ידידי י"נ מה שבקשת ממני לבאר לך דברי במה שהקשתי על דברי ב"ש אה"ע ס' ל"ח בסעיף ד' די"א דלא בעי שיהי' בתנאי ד' דברים אלו אלא במקום דאתי מינייהו חומרא ולא היכא דאתי מינייהו קולא וכתב הב"ש ס"ק ד' שם וז"ל כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוה ספק קדושין וספק גירושין ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם וסיים ועיי' בדברי הרא"ש בפרק יש נוחלין בסעיף מ"ח עכ"ל הב"ש. והנה דקדקתי שמדברי המחבר משמע במקום דאתי מינייהו חומרא מחמרינן וחששו לדברי ר"מ דמצריך ד' דברים בתנאים. אבל היכא דאתי מינייהו קולא לא דהלכתא כחכמים אבל אליבא דר"מ גופא בוודאי הוא לא מספקא ליה ואף שכתבו תוס' גיטין ע"ה זה לשונם שם. ונראה להרב רבי אלחנן דגרסינן בירושלמי בכל אתר לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא אית ליה ומשני ר"ת חומר היא בערוה וכו' משום חומר אין הגט גט ולא הקדושין קדושין שאם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם עכ"ל נראה וודאי דכונתם הוא דרק משום חומרא בעלמא צרכינן גט משניהם אבל לא משום ספק וכדברי המחבר בס' ל"ח הנ"ל אבל מדברי הרא"ש שהביא הב"ש וז"ל שם בפ' יש נוחלין ונראה דגרסינן איפכא בירושלמי בכל אתר לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא איה לי' וקאמר חומרא היא בעריות דאם לא כפל נמי התנאי הקדושין וגירושין אינם בטלים לגמרי אלא חולץ מספק יעוי"ש יעוי' בשער המלך פ"ו מה' אישות מה שהביא בשם מהר"ש חיוון מזה משמע דר"מ גופיה מספקי' ליה אם יש במשמעות לשונו מכלל לאו הן או לא נשמע מכלל לאו הן דאין לומר דברירא לי' לר"מ דבאיסורין אפי' בערוה אמרינן מכלל לאו נשמע הן רק מספקי' ליה דילמא לא מהני משמעות רק צרכינן דווקא תנאי גמור כמו בממון שמצרכה התורה דווקא תנאי כפול ז"א לענ"ד דאי הוה ברירא לן דמשמעות לשונו נשמע הן ממילא נשמע לן נמי דגם בלבו כן הוא א"כ לא גרע מאלו יש לנו אומדנא על דברים שבלבו דבלבו כן הוא דגם ר"מ לא מצריך תנאי כפול אפי' בממון היכא דאיכא אומדנא דמוכח (זולת לדברי הרשב"א בגיטין פ' מי שאחזו שכתב שם לתירץ א' דלר"מ לא מהני אפי' אומדנא אלא דיבור שלם שיוציא בשפתיו) א"ו דהספק הוא דילמא יש במשמעות מכלל לאו הן או לא נשמע מכלל לאו הן וליכא נמי אומדנא. ונראה לענ"ד דשאני לי' בין ממון דבלישנא מכלל לאו ודאי לא נשמע הן. אבל בענין שנוגע בחומר ערוה סובר הירושלמי לפירש הרא"ש דלשון בני אדם בענין שיהי' נוגע לחומר ערוה סובל ונשמע מכלל לאו הן לחומרא יעוי' בריטב"א שבועות דף ל"ו על הא דמקשינן לר"מ מסוטה דאלמא לר"מ אפילו באיסורים בעי תנאי כפול וז"ל אע"ג דאיהו מתנאי בני גד ילפינן דהיה ממונא ובכל דוכתיה אמרי' דאיסורי מממונ' לא ילפינן הני מילי במילי דעלמא אבל לומר דלשון בני אדם או לשון תורה הוא לומר מכלל לאו הן או שלא לומר כן שוה הוא בין בממונ' בין באיסורא עכ"ל וכל זה לס"ד דשם אבל למסקנא דר"מ מודה באיסורין דא"צ תנאי כפול ע"כ ר"ח צ"ל דבלשון התורה או בלשון בני אדם בדברי איסור נשמע מכלל לאו הן ולפי גירסת הירושלמי דרק בחומר ערוה מחמיר ר"מ וסובר דמכלל לאו נשמע הן עכר"ח אם נימא כדברי הרא"ש הנ"ל דמספקי' ליה עכר"ח צ"ל דמסופק אם בלשון בני אדם או בלשון התורה שמדובר בערוה נשמע מכלל לאו הן או שאני ערוה דאית בי' נמי מממונ' אמרי' דלא נשמע מכלל לאו