ברכת אברהם (יענר) קלד

דיבור יוצא חיותו מקרבו עם כל זה כל דיבור בעצתו מביא לו חיות חדש וממשיכים את אדם לעשות טוב. והדבורים טובים מעוררים שרשם הטוב וקדוש להמשיך משם חיות חדש חיות החודש. ודבורים לא טובים מסתכלים אותם הדבורים לס"א ומשם ממשיכים עליו חיות חדש ואחרי שאותו חיות ברע הוא שנמשך מסטרא לא טנא ומאילנא דמותא אזי אותו חיות ממשיך אדם לעשות רע ח"ו: ובזה נדע כי כל עניני האדם הן לטוב והן לרע ח"ו תלוים רק בדיבוריו כי כפי בחינת הדיבור שידבר בכל רגע כך יש לו נשמה וחיות וכפי הדיבור יתמשך המעשה. וזהו מה שנרמז בקרא לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ופירשו הם ז"ל בל יאמר אדם בדעתו הגם שצריך האדם לשמור א"ע ממעשה העבירה אבל מהדיבור המגונה לא יצטרך לשמור א"ע כי יאמר מה איכפת בדיבור אם לו בל עמו ע"כ הודיע לנו הכתוב שאין הדבר כן אם הדיבור הוא רע אף אם בלבו לא כן מ"מ הדיבור לד ממשיך עליו חיות רע שיביאו לבסוף לידי מעשה רע בדבר אשר דיבר ולזה אמר לא יחל דברו ר"ל שלא ידבר דיבור רע. כי בטוח בדבר כי ככל היוצא מפיו יעשה בסוף זהו תוכן דבריהם וראה בס' ע"נ פ' וישלח: וזה הסוד כבר גילה לנו המהרש"א ז"ל בח"א במס' תענית פרק ראשון על מאמר רבי חדקא שאמר נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך וכתב מהרש"א ז"ל זה לשונו שהעובר עבירה בדבור הנשמה שהיא כח הדיבור שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ותרגומו לרוח ממללא תעיד עליו הנשמה ומייתי קרא משוכבת חיקך שהיא הנשמ' השוכבת בגוף האדם היא שומרת להעיד על פתחי פיך עכ"ל מהרש"א הנה המהרש"א ג"כ גילה לנו שהנשמ' הוא כח הדיבור והדיבורים של אדם הם הם חיותו של אדם וחכמי אמת רק הוסיפו אחרי שבסיבת דיבורו יצא החיות שלו וחיותו הדבוק בשרשה ממשיך חיות חדש ודיבורים הקדושים ממשיכים חיות חדש משרש הטוב מקור עליון וממילא דיבור קדוש בתורה ממשיך עליו שרש חיותו בתורה ובדבריהם מובן לי קצת דברי המדרש נצבים בפסוק כי קרוב אליך וכו' בפיך ובלבבך לעשותו ז"ל רבנן אמרו ז' דברים אמר שלמה על העצל: ומה שאמר משה היה גדול מכולם: כיצד אמרו לעצל רבך בעיר לך ולמוד תורה ממנו והוא משיב ואומר מתירא אני שלא יהיה ארי בתוך הרחובו' אמרו לו הרי הוא דר אצל ביתך אמר להם ארי מבחוץ אמרו לו הרי הוא בתוך הבית השיב להם אם הולך אני ואמצא הדלת נעול אני מחזיר ובא אמרו לו פתוח הוא לסוף שלא הי' יודע מה להשיב אומר להם אם הדלת פתוח או נעול מבקש אני לישן עוד מעט וכו' וכו' ומה שאמר משה הי' גדול מכולם מנין כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובבלבך לעשותו הוצא דבר מתוך פיך עכ"ל המדרש. וואמר זה אומר דרשוני בודאי אינו כפשוטו להוציא דבר לבד מתוך פה כנראה שהתורה הוא בפיו ואינו צריך רק להוציא לבד האלו שם ד' דבר בפיו והוא אינו צריך רק להוציא הדבר אכן נודע כי כל המניעות באדם אשר יסודתן בכח העצלות אין ידים להן להפריע אדם משלמותו רק אם מ ות המעלות עדיין לא נקנו יו לקנין עצמותי והאדם הוא רק כבא לכבוש את הרע ולהכניס בקרבו את הטוב אז כל מניעה ומניעה אף רק מכח העצלות תמצא קן לה בלב אדם להפריע אותו מעודתו ובכל עשיה שמתעורר אדם לעשות הנה העצלות תענה את חלקה לאמר שחל בדרך או ארי מבחוץ וכדומה אבל באיש המעולה אשר המדות טובות יתעצמו בו ונקנו לו לקנין עצמותו לא תמצא העצלות ידה להפריע אדם השלם מתכליתו ותעודתו כטבע איש הצמא אשר ירוץ בכל כחו לאפוקי מים בל יעצרהו גשם ושום מונע כי טבעו המבקשת את תפקידה על כל מניעה ומניעה תגבר חיל. וזהו יתרון להמעולה על הכובש והנה לקנות התורה שיסודתם הרוחניות היא בשמים שתהי' ניקנית לאדם בקנין עצמי ער שתהי' נקל לו למלל רברבין ומלים לצד עלאה ימלל בתורה וקדושה צריך לזה בראשונה כי יקדש אדם פיו ולשונו ושנים וחיך וגרון חמשה מוצאות האותיות הקדושים של א"ב אשר בהם ברא ד' שמים וארץ ומלואה ובהם ארג תורתו הקדושה: ואם אדם מקדש א"ע בדרך זה אז התורה והחכמה והקדושה ישימו פה קדוש כזה למשכן למו ובהתעוררות מעט פיהו ימלל רברבין מעצמו וכאשר אמרו חכמי אמת בפרושה של המשנה והכהנים והעם כשהיו שומעים את השם הנכבד ונורא יוצא מפורש מפי כה"ג ואמרו שביה"כ הי' השם המפורש יוצא מעצמו מפי כה"ג מחמת גודל קדושתו של כה"ג שנתקדש בקדושה רבה באותו יום היה השם הקדוש יוצא מעצמו כן נמי בל יתחמץ לב אדם לאמור איך ימשיך בקרבו תורה השמימים בגודל רוחניתה וקדושתה עד כי פיהו בה יגביר מלים. ע"ז נאמר כי לא בשמים היא וכו' כי באם ירגיל את פיהו ושניו וחכו וגרונו לדבר בקדושה אז ישים ד' דבר פיו ממש וכשיתעורר אדם רק להוציא דבר מתוך פיו אותו דיבור ממשיך עליו חיות חדש ובדיבורו היוצא מעורר שרש תורתו השמימיי עד כי התורה שהיא בשמים תשים קן לה בפי האדם והוא אינו צריך רק להוציאה מפיו. וזהו מה שנא' במדרש מה שאמר משה הי' גדול מכולם מנין כי לא בשמים היא. כי קרוב אליך הדבר בפיך וכו' הוצא דבר מתוך פיך כלומר שמשה הודיענו שרק צריך להוציא דבר מתוך פיו ואז הדיבור בעצמו מביא לו חיות חדש ומעורר שורשו בתורה השמימית וממשיך ומביאה אל קרבו. והדיבור הזה מביאו, ג"כ