ברכת אברהם (יענר) קלג

שמקשה מ"ש ראהו חי מבערב דטהור מחמת שהיה לו חזקת חי מבערב הא אף שלא ראהו חי מבערב ג"כ ידענו שהי' לו חזקת חי מכבר אכן לפי הנ"ל ניחא בשלמא בלא ראהו חי מבערב ובשחר בא ומצאו מת הנה יש לפנינו ריעותא בההיקף החדש של המעל"ע שמטבעו שעל ידי רוח חיים שקיבל בתחלתו בערב יתקיים באותו חיות ולא ימות כל המעל"ע נמצא דאיתרע ויצא מגדרו ע"כ שפיר יש לחוש דלמא לא ניתן לו היקף חדש כלל ולא הי' לו חזקת חי תיכף מבערב בתחילת ההיקף ולא נופח בו כלל חיות חדש דנימא ביה אוקמי אחזקתי' כי על זה גופא אנו דנין דילמא אין לו חזקת חי כלל הואיל שחזקת חי מהיקפים העוברים כבר חלפו ועברו ככל מעל"ע ומעל"ע ואין אנו יכולים לדון רק על היקף האחרון ע"כ היכא דיש לנו בו ספק מכח הריעותא שמצאנוהו מת ואנו דנין על גוף החזקה של היקף החדש להכי טמא אבל בראהו חי מבערב שידענו בבירור שהי' לו בהיקף זה האחרון ג"כ חזקת חי שע"י נשמת חיים שבו מתחילת המעל"ע יתקיים כל המעל"ע וכמו שבארנו לעיל להכי גם שבשחר בא ומצאו מת אמרינן דהשתא הוא דמת דאוקמי עד רגע אחרון שמצאנוהו מת אחזקתיה שלו מבערב ואמרינן השתא הוא דאיתרע ככל מקום שיש ריעותא נגד חזקה דמאחרינן הריעותא בכל שנוכל: העולה מדברינו שבכל נשימה ונשימה יוצא חיות הקדום ושואב חיות חדש וע"ז רמזו חכז"ל במה שאמרו כל נשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה מחמת שבכל נשימה ונשימה נעשה אדם בריה חדשה ע"כ חייב להודות ולהלל השי"ת ב"ה שמהוה ומחיה אותו ולעשות לויה בקדושה לחלק חיותו שיוצאת ממנו בטהרה ולקבל חיות החדש בטהרה: והנה אחרי שחלקי הנשמה נושאי חיותו תשובנ' אל מקורן מרגע לרגע ותעזובנה את הגויה אשר גרו בה לרגעים ויגביהו עוף לשוב אל בית אביהן חסד ואמת מכון כסאותם אשר הכין להן יוצרם וכלם עומדין ברום עולם. וכולם קיימים בקיומיהן לקבל באהבה ובחדוה חלקי מגוריהן אשר גרו בהן בעוה"ז הן הן כחות הגויה המורכבים שהם גם הם יזכו להנות מחיות הקודש ואורותיהן ע"כ כולם יעמדו יחד לאתעטרא בהו כחות נושאי חיה ולאתקרבא בהו קמי מלכא קדישא. ובעת שהכחות נושאי הגויה יעזבו תבל הנשמה הלזו בהפרדם מן הגוף אף כי בעת צאתם מראיהן רע עכ"ז בעת יפרשו עליהן חלקי הנשמה כנפי אורותיהן לקבלן באהבה ובקדושה ובטהרה אז גם הן יחליפו כחותיהן מצורת ההפסד אל צורת ההשארת וקיום. ועתה יבין כל יצור מה רב טוב צפון בגזרתו ית"ש כי יעזוב אדם את עולמו מלון ביתו כי באם לא יעזוב את עולמו מתי יבא אל מקדשי אל להתלבש בחלקי חיותו חיות הקודש אשר יתיצבו כמו לבוש ברום עולם לקבלן ולדדן עד בית אלהים ולהנות מאור פני אלהים חיים ואחרי שקיומם של בני אדם הוא רק ע"י שהוצרכו לשאוב בכל רגע ורגע חיות חדש בנשימה מהרוח שנשפע מהשי"ת בהשתלשלות והחיות שקיבל ברגע הקודמת תדד כנף ותלך לה לבית אביה ושם תתיצב הכן עם שאר רעיותיה החולפות מרגע לרגע לקבל שאר כחות הגויה בעת צאתן מן עולם. לזאת נגזרה הגזירה כי ימות אדם למען גם כחותיו ינחלו כבוד וינשאו לעומתן לקנות ג"כ ההשארות וקיום. וזהו מה שאמרו חכז"ל בבראשית רבה פ' י"ד ויפח באפיו נשמת חיים לפי שעוה"ז בנפיחה לפיכך הוא מת: ורצונם לומר מחמת שבעוה"ז כל חיות אדם הוא מתתר"ף נשימות שבכל שעה ושעה מה שנשפע מהשי"ת ב"ה וב"ש מהרוח אשר נופח בכל העולמות בהשתלשלות והאדם מנשם אותו חיות בקרבו א"כ אם חיותו הוא רק מה שנופח בו בכל רגע חיות חדש והחיות שקיבל מקודם תלך לה לגנזי מרומים לפיכך הוא צריך למות כדי לאתלבש ולאתעטרא בחיו' הקודש אשר חלפו למו וזהו מה שאמרו ז"ל לפי שעוה"ז הוא בנפיחה לפיכך הוא מת אבל לעתיד לבא בנתינה כלומר שלא תתחלף החיות מרגע לרגע: רק חיות אחד אשר ניתן באדם מתחילת הבריאה. תהי' נצב סלה בכל גויה וגויה בלי שום פגם חטא וכחות המורכבים שבאדם יקנו גם בעוה"ז הנשארות וקיום כי יזדככו הגופים ויתעטרו גם בעוה"ז בחלקי נשמתם ורוחם אשר אתם בבית וכאמור אתם נצבים היום כלכם לפני ד' וכו' ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום לכן לא יצטרכו שוב למות וזהו מה שאמרו אבל לע"ל בנתינה שנאמ' ונתתי בכם רוח וחיתם והבן: ועתה נבין אם העיקר מה שצריך אדם למות הוא רק מחמת שלא ניתן חיות אדם שיהי' נצב סלה הוא רק מחמת סכנת החטא פן יחטא ויפגם בשרש חיותו ועי"ז נפסק חיותו א"כ בצדיקים שאין בהם חטא כלל הי' באפשר שגם חיות אחד יקיימם לעד בעוה"ז ולמה ימותו אכן נקדים גם בזה הקדמה אחת מה שאמרו חכמי אמת כי ענין רוח האדם בקרבו באשר הוא חי מדבר אלהי' הנה החיות שלו הוא כח הדיבור אשר בקרבו וכמו שאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה ותרגומו והות אדם לרוח ממללא וכשאדם מדבר דבורים אזי הדבורים ההם הן הן חיותו ויוצא חיות שלו באותן הדבורים רק מחמת שחיות אדם קשור ודבוק תמיד בשורשו באור פני אלהים חיים לזאת הדבורים עצמן ממשיכים עליו משורשו חיות חדש ומחמת זה חי תמיד אף שבכל