ברכת אברהם (יענר) קלב

שימותו לומר לאברהם שימות כבר הקנני שמים וארץ וכו' והיינו כנ"ל אם תקנו הוי' תמידית וקישרו בעבודתם כל חלקי שמים וארץ לאלהי יוצרם ב"ה וב"ש מהדין הוא שיהיו פועלי התמידות ג"כ חיים וקימים: אכן אחרי שנבין מאמר המדרש פ' בראשית רבה פ' י"ד מה שאמרו ויפח באפיו נשמת חיים לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד לבא בנתינה שנאמר (יחזקאל ל"ז) ונתתי בכם רוח וחייתם עכ"ל המדרש: והנה צריך להבין במה גדול כחה של נתינה מכחה של נפיחה ולמה ע"י נפיחה אדם מת וע"י נתינה לא ימות. והנה מצינן שני מיני כחות אשר חי בהם אדם כח ארציי המשותף בין החיים המדברים ובלתי מדברים וכאמור תוצא ארץ נפש חיה ואחרי אשר טבע הארצי להיות כלה ונפרד וקשרי הרכבתו ניתרים ונפרדים. לכן גם תולדות הארץ כיוצא בה כלים ונפרדים. ולעומת שבאו כן ילכו וכאמור כי מעפר אתה ואל עפר תשוב ונאמר וישוב אדם אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל אלהים אבל זה הוא לחלקי החיות אשר ניתנו לברואים מכח תוצאות הארץ וכאמור תוצא ארץ נפש חיה אבל אצל אדם יציר כפי ד' כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה הנה השמיענו הכתוב שגדרו חי הוא רק מפני ששואב כח חיותו מנשמת אלהי הנופח בו וכאמור ויפח באפו נשמת חיים ורק משום זה ויהי אדם לנפש חיה ואחרי שנשמת חיים הוא מאתו יתברך וכאשר אמרו מי שנופח ממה שבתוכו הוא כופח א"כ כמו שהוא יתברך נצחי כן מהראוי שהמנופח בנשמת חיים לעולם לא יהי' כלה ונפסד אחרי שנשמת אלהי מקיימתו יהיה ג"כ נצחי ולמה לא יזכה אדם שזכה בחלק אלהי ממעל נשמת חיים שוכבת חיקו בעוה"ז שכחותיו המורכבים בנושאיהם רוח ונפש ג"כ יקנה בעוה"ז השארות וקיום כטבע הנשמה שאינה נופלת לעולם בשאול ההעדר והפסד: אכן נראה בראשונה ליתן טעם מה שאנו אומרי' בברכת אלהי נשמה וכו' אתה בראת וכו' אתה נפחת בי וכתב העטרת זקנים בא"ח ס' ו' שאין לומר אתה נפחת בי רק אתה נפחת ואתה משמרה בקרבי כי לא נאמר נפיחה רק באדם הראשון אבל לזולתו בנתינה שנאמר נותן נשמה לעם עליה עכל"ש אבל יש מקום לנוסח זה עפ"י הנודע לנו מחכמי אמת על אשר בני יששכר חלקו השעה לתתר"ף חלקים. ואמרו כי בכונה חלקו השעה ברמז שיש בשעה תחר"ף נשימות שמנשם אדם כי השם הוי"ה ב"ה וב"ש מתגלגל לתתר"ף צרופים ובכל רגע מאלו הרגעים מתפשט חיות חדש בעולמות שנשפע מהשי"ת משתלשל מעולם לעולם וכל הנמצאים שואבים אותו חיות כמו שנאמר הכתוב ואתה מחיה את כלם ובהשתלשלו לזה העולם נעשה באדם ובכל בעלי חיים שביבשה רוח שהיא נשימה שמנשם אדם אל קרבו שזהו חיותו ולפי שבכל רגע יש חיות חדש לכן צריך נשימה חדשה שיקבל רוח חיים המתפשט ברגע זו כי לא יחיה ברגע הזו ע"י החיות שקיבל ברגע הקודמת כי עתה כבר נעשה חיות חדש והנהגה חדשה בכל העולמות מצירוף חדש וכך מתנהג כל ימי עולם מראשית הבריאה עד סוף והאלהים עשה כך לפי שאם הי' חיות א' לעולם הי' נפש החוטאת תמות בהכרח כשיחטא דהא כשחוטא פוגם אז בשרש חיותו ונפסק החיות שלו וא"כ לא הי' לו שוב ממה לחיות משא"כ עכשיו שיש בכל רגע חיות חדש אף כשאדם חוטא ופוגם בשרש חיותו ונפסק חיות שלו מ"מ הוא חי דהא מיד ברגע האחרת נשפע חיות ממקום חדש שעדיין לא פגמו וכל מעל"ע הוה היקף א' כמ"ש הכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום א'. וכל מיני החיות של כל הרגעים שבמעל"ע יש להם שייכות זה לזה ולכן לפעמים ע"י הדחק יוכל האדם להתקיים כל המעל"ע ע"י רוח חיים שקיבל בתחילתו אף שנחלש עי"ז מ"מ לא ימות כל מעל"ע ולהכי אמרו היכא דנטבע במים שיש להם סוף אשתו מותרת ובלבד ששהה עד שתצא נפשו והוא לדעת כמה פוסקים מעל"ע שעד מעל"ע יוכל להתקיים אף שבמים אין לו נשימה חדשה מ"מ ע"י הדחק יוכל להתקיים מעל"ע ועל ידי רוח חיים שקיבל בתחילתו אף שנחלש במים מ"מ לא ימות כל מעל"ע מכח שבו מנשימה מרגע שבתחילת מעל"ע ושאחר מעל"ע אם לא הי' לו נשימה חדשה אי אפשר להתקיים ע"כ תקנו שפיר לומר בשחר בשבח אלהי נשמה שנתת בי וכו' אתה נפחת בי ממש דאם לא נופח בו מחדש לא הי' יכול להתקיים כי החיות מכבר כבר חלפה והלכה לה אל שרשה ומקורה הקדוש ולפי דברי חכמי האמת הנ"ל שכל מטל"ע הוה היקף חדש וכאמור ויהי ערב ויהי בקר יום א' והחיות מהימים שעברו כבר חלפה והלכה לה. אפשר לענ"ד ליתן טעם להא דתנינן בתוספתא דטהרות פרק ששי נגע באחד בליל' ואין ידוע אם חי אם מת ולשחר בא ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים משמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמי' לר"מ שאם ראהו חי מבערב אע"פי שהוא בא שחרית ומצאו מת טהור עכ"ל התוספתא והרגישו בה הראשונים והאחרונים ויעויין בנו"ב קמא פ' ל"א