ברכת אברהם (יענר) יג

והנה מצאנו לפ"ז חסד גדול מה שעושה האדם עם כל מאכל אשר יאכל ועושה מצותו שתלוי בלחם או בעושה עבודתו בקרבנו אשר יקריב כי כח הרוחני שהי' מקיים את החי או את הצומח נתעלה אל שרשו הרוחני הקדושה אשר מעורר אדם בהקריבו את הקרבן או באכלו את האוכל שרשו למעלה רוחניות קדוש ועילוי גדול הוא לכל אותן הדברים שהי' עולים על גבי המזבח שכח החיוני שהי' בהם נתעלה לשרשו למעל' והי' מעורר רוחניות קודש של אותו מין שנקרב להשפיע למטה ברכות והשפעות טובות ואחרי שראינו בעבודת הקרבנות שע"י אכילת המזבח שנתעלה הכח הרוחני שבחי. והמשיך משרשו הרוחני חיות חדש ושפע רב עד שכל מינם הי' מתברך. מזה ידע כל אדם כי יש עילוי לכל מאכל אשר יאכל אדם הדבק באלהיו אשר לבו חלל בקרבו ואינו להוט אחר אכילה ח"ו ואיש קדוש אשר אלה לו הוא בגדר החסיד המעולה אשר כל מאכלו הוא רק להתחסד עם המין אשר יאכל לדבק כח המקיימו אל שורשו הרוחני למעלה והוא מה שאמרו במדרש כשהי' הילל נפטר מתלמידיו אמרו לו תלמידיו להיכן אתה הולך אמר להו למיגמל חסד עם הדין עלובתא דאית לי בביתי דהיום כאן וכו' הה"ד גומל נפשו איש חסיד עכ"ל: ופרשנו מכבר כי החסיד אשר לבו חלל בקרבו ואינו מתאוה עוד לשום דבר רע ח"ו ואינו להוט אחר שום אוכל זולת לקיומו איש אשר רוח אלהים בו. בזה מתחסד באמת עם האוכל שיקרב כחו בנפשו החיוניות והצומחת אל שרשם למעלה וזהו אשר אמר להו הילל למיגמל חסד עם הדין עלובתא וכו': ובזה יוכל כל אדם להיות בטח אם ישים אל לבו לאכול מאכל לשם ד' אז כל אוכל יבקשהו וירדפהו כי יקרבהו אל שרשו לטוב לו. וכבר הבאנו מה שמפרשים מה שנאמר כל עמים נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל והיינו כי לא הי' צריך אדם לבקש לחם כי אדרבא הלחם הי' רודף אחרי אדם לאכלו כדי להתקרב אל שרשו רק התירוץ הוא מחמת שנותנים מחמדיהם באוכל לתאות נפשו ע"כ צריכי' לבקש לחם ואפשר שזהו מה שאמרו בסוטה דף מ"ח משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמונה ואמרו שם היינו שאומרי' מי שיש לו פת בסלם מה נאכל למחר שנאמר הושיעה ד' כי גמר חסיד פסו אמונים מבני אדם (תהלים י"ב) ולהבין למה זה דוקא בחרבן ביהמ"ק אכן כנ"ל אתי שפיר שכל זמן שהי' ביהמ"ק קיים ונקרבו קרבנות והיו רואים כל אותו עילוי שהי' לדברי' שעלו על המזבח ונתעלו אל שרשם והמשיכו השפעות לכל אותן מינים שנקרבו. בזה ידעו שגם כל חסיד ודבק שהוא עצמו נחשב כמשכן וכמקדש וכמזבח ממשיך השפעות וברכות לכל מין ומין משרשו למעלה בברכתו והודאתו בעת אכלו ובהודעם זה לא הי' דואגים לאמור מה נאכל למחר הואיל שהשיגו העילוי של המאכל וידעו בטח שהמאכל ירדפם וינקשם לאכלו. כדי שיתעלה וגם מחמת שהי' הכל בריבוי מפני שכל המינים נתברכו. ע"כ לא אמרו כלל מה נאכל למחר רק משחרב בית המקדש ולא נתברכו המינים של הבעלי חיים גם נעלם מן אדם עילוי זה שמתעלים המאכלים וגם לא יתראו בעו"ה החסידים המעולים שביכלתם להתחסד עם הנפש חיונית באכלם וכטבע החסיד שנאמר בו גומל נפשו איש חסיד שיהי' על ידו המינים מתברכים לכן נאנחים ומבקשים לחם. ודואגים ואומרים מה נאכל למחר: וזהו מה שאמרו משחרב ביהמ"ק וכו' פסקו אנשי אמונה היינו שאומרי' מה נאכל למחר. שנאמר הושיעה ד' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם ויש לומר ע"ד מליצה שאמר דוד המלך ע"ה אחרי ראה כי פסו אמונים מבני אדם ואומרים מה נאכל למחר וכאשר דרשו בגמרא שפסקו אנשי אמונה מזה שפט כי גמר חסיד בעו"ה דאם הי' חסיד המעולה שלבו חלל מכל תאוה והי' ביכלתו לאכול רק למיגמל חסד עם המאכל בגדר גומל נפשו איש חסיד אז היו רואים מעבודתו ואכילתו שממשיך באכילתו השפעות לכל מין שיאכל אז השכילו ג"כ לדעת העילוי הגדול שיש להמאכל אשר יאכל אדם בקדושה שבחו של המאכל נתעלה לשורשו וממשיך ברכות והשפעות אז לא הי' להם דאגה לאמור מה נאכל למחר כי היו בטוחים שהמאכל יבקשם לאכול אותו כדי שיתעלה אל שרשו נחזור אל עניננו הנ"ל שכמו שהענין הקרבן הי' לאות וסימן כי ישלים אדם את נפשו להקריב עצמו לפני ד' בכל כחותיו כן הי' המזבח והכבש שעולים עליו ג"כ אות וסימן גשמי כמו שלא הי' רשאי לעלות במעלות לפסוע פסיעות גסות פן יגלה ערותו עליו כן הי' המזבח וצווי שבו לסימן על לבבו של המקריב לב נשבר ונדכא שהיא המזבח האמיתי שנאמר עליו זבחי אלהים רוח נשברה. לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה. והכבש של מזבחו הוא הוא הסולם עם המסילות