ברכת אברהם (יענר) קכו

שפיר נפשט מהא דנשים וקטנים דהוי כהודחו מאליהן ואין דנין בה דין ע"נ כן הודחו מאליהן נמי אין דנין בה דין ע"נ. והדחיה של הגמרא מה שנפשט דחית בעלמא הוא: והנה לכאורה י"ל דאפשר דכוונת הכ"מ הואיל דפשטו הגמרא מהא דהדיחוה נשים וקטנים דאין דנין בה דין ע"נ לפי סברת הפשטן י"ל הא דנשים וקטנים אין דנין בה דין ע"נ הוא מכח גזירת הכתוב אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים ע"כ תיקשי דל מהכא נשים וקטנים להוי עכ"פ כהודחו מאליהן אלמא דגזירת הכתוב הוא שהודחו מאליהן לא מהני שצריך דווקא הדיחו אנשים. והתרצן דחה דטעמא של נשים וקטנים לאו מגזירת הכתוב הוא דכתיב אנשים שאז ממילא הודחו מאליהן ג"כ לא מהני הואיל שלא הדיחית אנשים רק טעמא דנשים וקטנים דאין דנין בה דין ע"נ הוא מטעם דלאו בתר נפשייהו גרירי הוא וזה כוונת הכ"מ דרמב"ם פוסק כדחיות הגמרא דטעמא של נשים וקטנים להכי אין דנין בה דע"נ הואיל דלאו בתר נפשייהו גרירי ולא מטעם דכתיב דווקא אנשים דנימא דהוא גזה"כ בלא טעם. ואעפ"כ פוסק הרמב"ם דגם הודחו מאליהן ג"כ לא מהני וכמ"ש בנו של הרב בעל משל"מ שם דכמו בניסת מפי עצמו אינו אדוק כ"כ וכמבואר בסנהדרין ס"א. הוא הדין נמי להודחו מאליהם סובר הרמב"ם דלאו בתר נפשייהו גרירי יעוי"ש. אבל עיק' טעמא הוא דתלי' הכל בתר גרירי כאותו דחי' של התרצן ולאו מטעם גזה"כ דכתיב דווקא אנשים זהו כוונת הכ"מ שהרמב"ם סובר כסברת התרצן דתלי' הכל בתר גרירי אע"ג דדחיה בעלמא היא ונוכל לומר דרק מחמת גזה"כ הוא ולא מטעם גרירי על זה כתב הכ"מ דהרמב"ם סובר כסברת התרצן אבל ב"כ וב"כ קשה: מנ"ל זאת להרב הכ"מ דהרמב"ם אינו סובר דמטעם גזירת הכתוב הוא ולא מטעמא דגרירי ע"כ לפי מה שכתבנו לעיל נוכל לומר כיון דידוע מה שרצו לתרץ דברי הרמב"ם שלא הביא הדין ויצאו אנשים הן ולא שלוחן מחמת דפסקינן אשלד"ע והוה כאלו השלוחים בעצמם תדיחום יעוי' בשער המלך מה שהקשה שם כמו דניחא הברייתא שדרשו הן ולא שלוחיהם אליבא דב"ש דסובר יש שליח לדבר עבירה ותיקשי להוי עכ"פ כהמשלחים בעצמם כאלו הם הדיחום הואיל דשלוחו של אדם כמותו עכר"ח טעמא הוא דגזה"כ הוא הן ולא שלוחיהם כן נמי נימא אף באין שלד"ע והוה כשלוחים בעצמם תדיחום מ"מ הואיל דבאים מכח שליחות נימא דגזה"כ הוא דלא מהני דכתיב ויצאו הן ולא שלוחיהם. יעוי' בשער המלך שם אכן באמת אם נימא דהודחו מאליהם לא מהני רק מטעמא דלא גרירי כמו נשים וקטנים כסברת התרצן שדחה דהטעם הוא דלאו בתר נפשייהו גרירי ולאו מטעם גזה"כ א"כ אף שגם הודחו מאליהן סובר הרמב"ם דג"כ לאו בתר נפשייהו גרירי וכמ"ש בנו של הרב בעל משנה למלך הנ"ל. זה הכל א"ש באם אין כאן אחרים שהדיחו רק הודחו מאליהן אמרי' הואיל דהודחו מאליהם ימלכו ויתחרטו וכמ"ש המל"מ הנ"ל אבל היכא שהודחו באמת מפי אחרים ויש כאן מדיחים שנגררים אחריהם א"כ אם נגררים ואדוקים הם לא נוכל לומר דגזה"כ הוא דהן דווקא ולא שלוחיהם ז"א איך נוכל לומר דהן דווקא אם א"צ כלל להן כי גם בהודחו מאליהם אם נגררים הם בתר נפשייהו ג"כ מהני א"כ לא גרע מה שהדיחום: מתורת שליחות דל מהכא כולם אם נגררים ואדוקים הם ג"כ מהני מעצמם מחמת מצן בשלמא אי הודחו מאליהן לא מהני אף דגרירי מחמת שגזה"כ הוא הדיחו אנשים י"ל דצריכין אנו שאנשים ההן בעצמם יבאו וידיחו ולא ע"י שלוחיהם אבל אם נימא דהכל תלי' בתר גרירי והודחו מאליהן לא מהני דלאו בתר כפשייהי גרירי א"כ דאשלד"ע לא גרע מהודחו מאליהן ולהכי לא הביא הרמב"ם הדרשה דהן ולא שלוחיהם כי סובר כסברת התרצן כפי שדחה דהכל תלוי מטעם דגרירי וזהו מה שכתב הכ"מ אף ע"ג דסברת התרצן דמטעם גרירי היא הוא דחיה בעלמא מ"מ פסק הכי כיון דלא הביא הדרשא דהן ולא שלוחיהם מוכח דתלי' בגרירי כל זה כתבתי אליו למען השתעשע דרך פלפול לחוד: ועתה נחזור על מכתבו השני בהעתק ע"ד הספק אשר נסתפק הגאון מ' אפרים זלמן מרגליות זצ"ל בספרו בית אפרים ס' יו"ד ס' ס"ג בחבורה שכתבו ס"ת אם יוצאין כל א' המ"ע דכתיבת הס"ת יעוי"ש שכתב דהיכי דכ"א כתב מקצתו לא מבעי' לי דלא גרע מהגיה בו אות א' דאמרי' מעלה עליו כאלו קבלה כי קא מבעי ליה אם שכרו לסופר לכתוב להם ס"ת בשותפות אם כל א' יוצא. ולפי תירץ התוס' בסוכה דף כ"ז דגבי אתרוג דכתיב ולקחתם לכם לשון רבים דהי' אמרי' דיוצא בשל שותפי' לולי דבעי למידרש ולקחתם לקיחה תמה דע"כ צריך לכתוב לשון רבים, א"כ י"ל דהכא דכתיב לכם יוצא בשל שותפות יעוי"ש שסיים ולעיקר הדין יש לי ראיות שנראה שאין יוצאים מהא דאמרי' בב"ב בני עיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנין בדייני אותו עיר וכו' ופריך וליסלקו בי תרי מנייהו והתם הרי מיירי שאין להם ס"ת אחרת דאל"כ אין צריך סילוק כמ"ש הרא"ש וא"כ מאי קושי ולסלקו דשמא אין יכולים להסתלק שלא יעברו על מ"ע משא"כ עתה דכל היכא