ברכת יהונתן ט

הלכות בציעת הפת סימן

קס"ו

(ט"ז סק"א) י"א כו' וקשה דאמרינן ר"פ א"ד וכו', ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דלענין הפסק ולישב בטל וכו' ע"ש, וזהו ליתא דהא פסקינין בסי' רל"ה ס"ב בהגהה דלא התחיל לאכול אע"פ שנטל ידיו, צריך להפסיק, אלמא אף דעביד מעשה, שרי להפסיק

ונראה בשנקדים לתרץ קו' הרב"י על הטור שכ' [בשם רבינו יואל ורמב"ם] שאין לחוש על הפסק וכו' וכ"כ הרי"ף, והקשה הב"י וז"ל, א"י מהיכן למד זה הרי הרי"ף לא העתיק רק לשון הש"ס, וכל מה דאפשר לפרושי בל' הש"ס יש לפרש בדבריו, ונראה דאמרי' בש"ס דפסחים דף (ק"י) [ק"ו] א"ר [ברונא], נטל ידיו לא יקדש וכו' ופי' הרי"ף ז"ל דכיון דנטל ידיו גלי דעתי' דריפתא חביבא לי' וצריך לקדש על החביב ולכך אל יקדש על היין, וא"ה לפי שיטתו קשה למה לי' טעמא דב"ה משום תיכף לנטילה (ברכה) [סעודה] תיפוק לי' דצריך לשתות תחלה דאי יטול ידיו תחלה גלי דעתי' דריפתא חביבא לי' וצריך לקדש על החביב תחלה והיינו על הפת, ולא יהא רשאי לשתות קודם סעודה כלל, אע"כ צ"ל דבאמת ה"פ דתיכף לנטילה סעודה, ר"ל דלאחר נט"י צריך תיכף לסעוד ולאכול לחם משום דנטל ידיו גלי דעתי' דריפתא חביבא לי' וצריך לברך על החביב, ולכן צריך למזוג הכוס קודם נטילה, וא"כ לפ"ז לא נזכר כלל בש"ס דהא אסור להפסיק בין נטילה להמוציא דבטור תופס לפי שיטת האומרים דתיכף לנט"י ברכה קאי אמים אחרונים דפשטא דשמעתתא התם משמע דקאי אמים אחרונים, וכמ"ש התוס' התם. (א) וכמ"ש בטו"ז סק"ב בשם הרא"ש, רק טעמא דאוסר הוא דמפרשי לי' כפשטא, משא"כ לדעת הרי"ף, דע"כ צריך לפרושי כנ"ל, וא"כ הגהות

וחדושים

(א) וכן פירש"י להדיא בפ' כיצד מברכין (דף מ"ב), וה"נ משמע מתוס' ברכות פא"ד (דף נ"ב ע"ב) שהקשו למה לא חשיב לי' בהדי אינך תכיפות נמי הא דתיכף לנט"י סעודה דקאמרי ב"ה, ותירצו שם מה שתרצו, משמע דמפרשי הך דתיכף לנט"י ברכה שבפ' כ"מ (שם) דקאי אמים אחרונים ובהמ"ז, מיהו כבר הקשו הראשונים מהך דפא"ד (שם) דמבואר דבמים ראשונים נמי בעינן ליזהר, גם מירושלמי דברכות (פ"א) משמע הכי והוא בהגמיי' מובא בב"י מדקאמר כל התוכף וכו' אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי במים אחרונים מיירי הא כבר עברה הסעודה, ומאי דהוה הוה

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלאו ראי' היא כלל דאפי' נימא דאאחרונים קאי נמי שייך אין השטן מקטרג וכו', דיתכן שיהא הקטרוג על העבר, כדמצינו בסנהד' (דף כ"ט) ומביאו ג"כ רש"י בחומש על פסוק אחר הדברים וכו' גבי העקידה, אחר דבריו של שטן וכו', מכל סעודה שעשה לא הקריב וכו', וכן באיוב מצינו כן, אולי חטאו בני וכו', והנה הם העתיקו ל' הירושלמי בגירסא אחרת דהיי' אינו ניזוק בכל אותה סעודה, ולפי גי' זו שפיר מייתי ראי' מיני' דאמים אחרונים קאי, ונראה שהי' להם גירסא זו בירושלמי, אבל באמת ליתא בירושלמי דילן הך גירסא, אלא ה"ג אין השטן מקטרג, והשתא תו ליכא ראי' כלל דאראשונים קאי דאפשר דקאי אמים אחרונים וכנ"ל. אחר זמן זמנים טובא נזדמן לידי גמ' ירושלמי' עם פי' חדש מגאון קדמון מוהרש"ל סרילאו מגולי ספרד שפי' להדיא ד' הירושלמי בהך דתיכף לנט"י ברכה דא' כל מי שתוכף וכו' אין השטן מקטרג וכו' דקאי אמים אחרונים, כמשפירש"י ותוס' בבלי שהבאתי, גם בתוס' סוטה (דף ל"ט ע"א) בד"ה כל וכו' כתבו להדיא דפי' ד' הירושלמי הוא דקאי אמים אחרונים ובהמ"ז ולא כמש"פ הגהמי"י שמובא בב"י שהבאתי, וראיתי בהגהות גליון הש"ס מהגאון רעק"א ז"ל דמייתי הירושלמי הנ"ל, והתוס' דסוטה הנ"ל, וסיים עלה וצ"ע, ולא ידעתי מקום העיון בזה דודאי פירוש ד' הירושלמי נמי כמ"ש תוס' בסוטה שם דאמים אחרונים קאי.