ברכת יהונתן י

לא מצינו כלל בש"ס שיהא אסור להפסיק, ויפה כ' הטור וכ"כ הרי"ף וק"ל

והשתא לפ"ז ניחא נמי דהמחבר לשיטתי' אזיל דפסק בסי' רע"א כשיטת הרי"ף דגלי דעתי' וכו', וא"כ צריך לומר (לפרושי) [ולפרושי] הך דפ' א"ד הנ"ל כמש"ל ולכך פסק כדעה ראשונה רק דלכתחלה יש לחוש לאידך דעה

ועוד י"ל דודאי רשאי להפסיק רק דהכי קאמרי להו ב"ה לב"ש תיכף לנט"י סעודה, ונהי דאין לחוש להפסיק מ"מ אינו יכול לעשות תקנה שיהא מוכרח להפסיק, ובזה מתורץ נמי (ב) קושית תוס' [בפ' א"ד שם] אמאי לא חשיב נמי הך דב"ה (ב"ה לאידך) [בהדי אינך] תכיפות [בפ' כיצד מברכין (דף מ"ב ע"א)] ודו"ק: (מג"א סק"ב) כ"ב אמה וכו'

וקשה לי דבזבחים (דף ל"ג) וכו' ע"ש, והיא קו' הגאון מהר"צ אשכנזי בתשובה והגאון בעל המחבר תשו' חות יאיר ע"ש [ע' מחה"ש בזה], ונראה לתרץ דהנה שם בש"ם דזבחים (דף כ' ע"א) ובש"ס דיומא (דף ל"ו ע"א) פליגי תנאי ריבר"י ס"ל דלא הוכשר לשחיטה רק נגד המזבח ור"א בר"ש ס"ל דאף בין האולם ולמזבח וכו' ורבי ס"ל דכל עזרה כולה כשרה לשחיטה ע"ש, והנה לכאורה קשה על ר"י דלמה מוקי לי' להאי דתיכף לסמיכה וכו' כרבי, ולא כר"א בר"ש, דהא לדידי' נמי לא מצי לאשכוחי תיכף לסמיכה וכו' דהא מן המזבח לצד מזרח פסול לדידי' לשחיטה ואדרבה טפי ניחא לן לאוקמי כר"א בר"ש דסתים לן תנא דמתני' כוותי' דפרו הי' עומד בין האולם ולמזבח וכו', וי"ל דלכאו' י"ל דלר"א בר"ש דס"ל בין האולם ולמזבח כשר לשחיטה וס"ל דכ"ז קרוי צפונה לפני ה' (וא"כ) [א"כ] איך כתיב בקרא על האי דושחט צפונה וסמך דמיני' ילפי' דאפי' [שם] כשר לשחיטה דמקיש סמיכה לשחיטה דהא מצינן לאשכוחי דלפעמים לא הי' אפשר לסמוך שם דהיי' אם הי' עומד אצל האולם ובין האולם ולמזבח הי' רחוק כ"ב אמה ושם לא הי' יכול ישראל לכנוס וחייב מיתה ע"ז אף שהי' סומך לצד מערב בסוף המזבח, מ"מ הי' רחוק משם למקום שחיטה כ"ב אמה ולא הי' תיכף לסמיכה שחיטה ואיך כתיב בקרא דשחיטה יהי' לפני ה', היינו אף אצל האולם דכ"ז קרוי צפונה לפני ה' לדידי', ואעפ"כ וסמך, הא בזה לא מצי לאשכוחי לסמיכה כלל, אלא ע"כ דס"ל דכ"ב לא הוי הפסק וא"כ הי' יכול לעמוד בקצה המזבח, ואעפ"כ לא הוי הפסק, ולפ"ז ניחא דודאי המקשן לא אסיק אדעתי' לאוקמי כרב"י משום דהי' סובר דהלכה כר"א בר"ש דכיון דלא הי' יכול לכנוס לחלל העזרה והי' צריך להוליכו לחלל השער, וא"כ הי' קצת יותר מכ"ב אמה, ומצינן למימר דזה מקרי הפסק לדידי', משא"כ למ"ד לא שמי' ביאה א"כ הי' יכול לעייל ידי' לסמוך אף דעדיין הי' רחוק כ"ב אמה, הוה אמרי' לר"א בר"ש מוכח דכ"ב אמה לא מקרי הפסק והי' ס"ל דאתיא כראב"ש, ולזה משני ה"מ הגהות

וחדושים

(ב) ובתוס' שם תירצו דכיון דשני במשנה לא חש למתניי', ותמיה דליתא במשנה כלל אלא בברייתא, ואפשר שצ"ל במתניתא, וראיתי בס' תשו' חת"ס בהשמטות (סי' ר"ה) דמייתי שם בשם גאון א' מוה' אברהם ז"ל אב"ד דמדינת ווירצבארג שהגי' בתוס' שצ"ל דכיון דשריא במתנה, והפירוש כיון דשרי ע"י התנאה דאמרי' נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לאכול כל היום וכו' דאז תו ל"ב תיכף לנט"י סעודה ולא חש למיתניי', דכיון דאיכא גוונא דמשכחת לה בלא תכיפה (ולהכי) ל"ח לי' בהדיי' דאינך תכיפות, בפ' כ"מ שם.