ברכת יהונתן מ

פנימית הפירי דעיקרו אינו עומד לבשל בדבש בעודה רך רק האגוז עומד לאכול אותו חי בגמר פירי, וא"כ לא נטעי אינשי אדעתא דהכי לכך כשמתבשל אותה בדבש בעודה רך מברך עלי' שהכל משא"כ אגוזים בעודם ירוקים דאז עדיין לא נראה שום פנימותן כלל רק הקליפה היא בלא פירי כלל ובשעת גמר פירי נתקלף לאותה קליפה עד שאינו ראוי לאכילה כלל, וא"כ אגוזים בעודם ירוקים שנתבשלו בדבש יהא עליו שם עיקר הפירי משום דעומד לכך יותר מאגוז רק לכך כתב וכן: סימן

ר"ג

(מג"א סק"ד) הב"ח כתב כאן וכו' אבל דעת הטור והתוס' וכו' וכ"כ תוס' רבי"ו, אבל לענין בישולי עכו"ם אין חילוק י"ל דהוא מפרש קו' הש"ס מהאי מולייאתא וכו' הוא מהא דמברכין עליו בפה"א וע"ז משני הא ברטיבתא וכו' ומפרשי תוס' היינו בלאטעוורי"ן, אבל בפ"ע לא ראוי לאכלה כלל, וא"כ לפ"ז קשה אמאי שרי משום ב"נ הא אינו ראוי לאכול כמו שהוא חי, אע"כ כיון דנאכל עם הפת כשהוא חי [שרי] משום ב"נ (דהיא) [זהו] שיטת מג"א, רק ע"ז קשה מאי פריך שום עם זנגבי"ל הא כבר תי' על כלפולא הא ברטיבתא וכו' וצ"ל דקו' הש"ס מהא מלתא דהא מולייאתא דאיתבי' משום ב"נ וא"כ נאכל כמות שהוא חי ועל זה משני הא ברטיבתא היינו כשהוא רטוב נאכל כמות שהוא חי, והא דמפרשי תוס' דמיירי בלמטוורין מפרשי על פלפולא אבל מל זנגבי"ל בפ"ע נמי ראוי לאכילה, ולפ"ז עכצ"ל כשיטת הב"ח אפי' אכלו אותו חי עם הפת מיקרי נאכל כמות שהוא חי דאל"כ קושיא ראשונה במק"ע מאי פריך תוס' על זנגביל וכו' אע"כ דפריך ליתסר משום ב"נ והא דנאכל כמות שהוא חי עם הפת אפי' אינו נאכל בפ"פ לא נאסר משום ב"נ לא פריך הש"ס מידי דלמא הא דאמר ר"נ אין מברכין על זנגבי"ל היינו בלא דבש והמלייאתא מיירי עם הדבש, ומשום ב"נ לא נאסר משום דיכול לאכול עם הפת כמות שהוא חי אע"כ צ"ל דאם א"י לאכול כ"א כמות] שהוא חי בפ"ע לא מקרי נאכל כמות שהוא חי ופריך שפיר: סימן

ר"ד

(ט"ז סק"ג) ונובלות וכו' ורש"ל, יש לתמוה וכו' טפי מן הטור שכ' ג"כ כב"י ונ"ל דודאי על תמרים שדחפו הרוח קודם גמר בישולו מברך שהכל רק מדקתני סתם במתני' על נובלות מברך שהכל ואי אמרת תמרים דוקא דזיקא, ודרך הזיקא לזרוק ג"כ תמרים שנגמר בישולן, וא"כ למה קתני סתם על נובלת מברך שהכל אע"כ דנובלות היינו (בישול) [בושלי] כמרא, ולפ"ז כתב הטור שפיר על נובלות היינו שלא בישלו כ"כ מברך שהכל ולא מיקרי פירי כלל וק"ל

(מג"א סק"ך) הואיל (ונאכל) [ונאנס] וכו' אך קשה דבסי' תע"ה (פסקוהו) [פסק] אנס ואכל [מצה] יצא וכו' ולק"מ דהרמב"ם פסק בהל' גירושין אם הוא מחויב לגרש אשתו משום דבר ערוה ולא רצה כופין אותו בע"כ דאע"ג דאין גט בע"כ דאיש, כיון דמדינא חייב לגרשה מסתמא דעתו לגרשה רק שיש בידו דבר המעכב הרצון וא"כ כשכופין אותו אזיל לי' דבר המעכב הרצון והוי גט ברצון וא"כ ה"ה הכי נמי גבי מצה כיון שהוא חייב לאכול מצה מסתמא אכל ברצון רק שיש בדעתו דבר המעכב הרצון וא"כ כשאנסוהו אזיל לי' דבר המעכב ונשאר אכילתו