ברכת יהונתן לה

דמיירי בבית א' וכו' (ובכ"ז), [ומיהו כ"ז] לשיטתו דכתב בסי' קע"ח דבהניח שם מקצתן לא מהני לברך במקום אחר, אבל לפמש"ל [בסי' קע"ח במג"א סק"ז, ובסי' קפ"ד במג"א סק"ג] דהניח שם כו' מהני אף שהניח בבית אחר א"כ לק"מ די"ל נמי דמיירי בהניח שם מקצתן, א"כ י"ל דודאי זו אין סברא לומר דאם שא"י לחזור למקומו ודאי דמברך כ"א [במקום] שהוא, דהא א"י לחזור למקומו, וא"כ ה"נ כיון דעכשיו חל עליו חובת זימון, וכי חזר למקומו, א"י לזמן הוי כמו אונס ומברך בכל מקום. סימן

קצ"ד

(מג"א סק"ג) יודע וכו' ומוכח מכאן דמנין ג' ברכות ד"ת (מכ"ז) [ר"ת מכל זה] אינו מוכרח לומר דמנין דג' ברכות ד"ת די"ל דודאי מה"ת צריך להזכיר כולם דהיי' ברית ותורה ושא"ד רק מד"ת בהזכרה כל דהו סגי ואם כוללן כולן בברכה א' סגי וחכמים תקנו סדר ומנין להברכות, וא"כ י"ל דמנין ברכות לאו דאו' (א"כ) [ומ"מ] ליכא למימר הזן לחוד דהא א"י הברכה א', אלא היכי דתקנו רבנן (כמו שאין) [כמו שאנו] מברכין וא"כ אינו מזכיר כלל ברית ותורה באותה ברכה [הא'] ומד"ת צריך להזכיר לכך אינו יוצא ולא יברך כלל אבל מנין ברכות י"ל דלאו דאו' ומ"ש דמוכח דג' ברכות מעכבות ולאפוקי מהרמב"ן נמי [לא] מוכח מידי די"ל דודאי מברך לעצמו דאין ג' ברכות מעכבות זא"ז דאטו כיון דא"י לברך ברכה א' לא יברך כלל דודאי מברך מה שיודע כמ"ש הרמב"ן רק להוציא אחרים יד"ח דצריך לומר נברך דהיי' נברך כתקנתן דזה אינו יכול לומר נברך דהא א"י לברך לכך אינו מוציא אחר, אבל בפ"ע מברך זה שיודע ולירא כאן סתירה לדברי הרמב"ן ומה שהקשה וצ"ע על הרב"י וכו' ולמה כ' המחבר ג' שאכלו דמשמע אבל ד' לא, ע"ש, ג"ז לק"מ דהנה י"א אפי' שנים שאכלו נמי חייבים לזמן, וראי' לזה דמצטרפין קטן דאינו בר זימון ועכצ"ל דגם שנים חייבין לזמן רק חכמים תקנו ואסמכוה אקרא דג' דוקא, והם אמרו והם אמרו, והרב המחבר מסופק אי הלכה כרב נחמן דאמר עד נברך או הלכה כר"ש דאמר עד הזן וא"כ לקמן פסק המחבר דא"צ להפסיק עד נברך דהוא ספק דרבנן, ולהקל דמד"ת ל"צ לכ"ז להפסיק דב' נמי יכולים לזמן אבל כיון שכבר גמרו כולן סעודתן ומחויבין כ"א לברך בהמ"ז מה"ת וכי אמרי', אומר חצי ברכו אינו יוצא מד"ת והוי ספיקא דאורייתא לכך צ"ל עד הזן וק"ל: סימן

קצ"ו

(מג"א סק"א) כתב הרב"י דה"ה הגוזל חטין וטחנן וכו', מיהו ברמב"ם (הל' מצה פ"ז) כ' אינו יוצא יד"ח במצה וכו' ע"ש, ודברי המחבר כאן הם ד' הרמב"ם (פ"א מה' ברכות) שפי' על הך דאין זה מברך אלא מנאץ דאין יברך כלל, והרא"ש פירש אלא מנאץ כלו' אף דחייב לברך אין זה מברך אלא הגהות וחדושים שמשם הוציא בש"ע דין זה, דזהו ל' רש"י שם אע"ג דמפקי נפשיי' מידי זימון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ר"ג בהזה"ש לאו אינהו נפקי וכו' ע"ש דלכאו' צ"ל למה כפל רש"י בלשונו וכי הדר מזמן וכו' למאי נפקא לן בהא הא כבר אמר דמפקי נפשיי' מהזכרת השם, אלא ע"כ כוונתו לאשמעינן דדוקא בגונא דנשאר עשרה אח"כ עם הבע"ה לזמן בהזכרת השם אז שרי להו לברך ג' ג' לנפשיי', ולמיפק נפשיי' מזימון דהזה"ש, וטעמא דכיון שעדיין נשאר הזימון דהזה"ש קביע בדוכתי', אבל היכא שנתבטל זימון דהזה"ש לגמרי אסור להו לחלק ולברך ג' ג', דלא עדיף משאר דוכתא היכא דאיכא עשרה שאסורים ליחלק, כנ"ל לכאו' למיפשט ספיקותו דרבינו ז"ל.