ברכת יהונתן לד

סימן

קצ"ג

(ט"ז סק"ג) וק"ל ע"ז דא"כ (יב) הי' לו לתנא לאשמעינן וכו' והנה לפירוש הרא"ש דמפרש חילוק בין בהמו"צ לבהמ"ז, הטעם משום סילוק כמ"ש הט"ז סק"א וא"כ אפי' בד"ת אמרינן ברוב עם הדרת גו' דלא כב"י [בשם הרשב"ם] כמ"ש הט"ז שם, וא"כ כאן כשהם ששה ע"כ חייבין בזימון ואין רשאין לחלק משום ברוב עם וגו' אבל הרמ"א תפס ד' ב"י עיקר וכמ"ש התוס' דגבי בהמ"ז שהוא ד"ת לא אמרי' ברוב עם וגו' כשהם ששה רשאין לחלק לג' ג', אם ירצו, כיון דמדאו' לא אמרי' ברוב עם וגו'

(ש"ע שם) מיהו אם רבים מסובין ואינם יכולים לשמוע וכו', ואדמ"ו מסופק אם אין יכולים לשמוע מפי המברך, וכשיתחלקו לג' ג' לא ישארו עשרה עם בה"ב אם יכולים לזמן בפ"ע (יג) אע"פ שא"י לברך בשם או לא

(מג"א סק"ח) קבועים יחד וכו', וקשה מ"מ הו"ל לזמן יחד ולברך אח"כ וכו', ונראה דלק"מ דודאי אי ליכא כאן קביעות כלל אפי' שנים לא קבעו יחד רק כל חד וחד בפ"ע דאז ודאי אין רשאין לזמן וע"ז נצטערו תלמידי דרב דלא הי' שם קביעות כלל, והא דכ' הרמ"א עדיף טפי לזמן היינו אם קבעו שנים יחד דאז יכולים לזמן כיון דמדאור' שנים נמי יכולים לזמן דאל"כ אמאי לא מהני טבל עמהם בציר או אכל עלה (יש) [צ"ל ש"י, והוא ר"ת של ירק] לברך אע"כ דמד"ת שנים נמי יכולים לזמן רק חכמים תקנו דבעי ג' הם אמרו והם אמרו, ולכאורה יש להביא ראי' לד' רמ"א מהא דאמר אביי בפ' ג' שאכלו (דף מ"ה) מצוה לחלק פירש"י בין ברכת המוציא ובין בהמ"ז, ומקשים ממ"נ היכי מיירי אי יש כאן הסיבה אם כן מתני' הוא הסיבו א' מברך לכולן, ואמאי בברכת המוציא נמי מצוה לחלק ואי בלא הסיבה א"כ אף בג' נמי מצוה לחלק דהא תנן ישבו לאכול כ"א מברך לעצמו, אע"כ כשיטת רמ"א דכ"מ שאין חייבין לזמן אפ"ה] עדיף טפי לזמן א"כ י"ל דמיירי בלא הסיבה ואפ"ה גבי ג' מצוה לזמן כמ"ש הרב וא"כ הוה אמינא בב' אף דאין חייבין לזמן, נמי מצוה לזמן, קמ"ל בב' מצוה לחלק ומוכח כרמ"א, אבל לפמש"ל בסי' קס"ז [במג"א סקכ"ח] תירץ על קושיא זו לא מוכח מידי, ע"ש ודו"ק

(מג"א סקי"ג) צ"ע דהלא פת וכו' וצ"ל הגהות וחדושים (יב) בהגהות לבוש"ר על או"ח גריס בטו"ז דכצ"ל וק"ל ע"ז דא"כ לא הי' לו לתנא דמתני' וכו', וצ"ע לגירסא זו מאי קושיא דהט"ז, אדרבה לפי שיטתו לפ"ז דטפי עדיף שלא לחלק שפיר נקט התנא לישנא דרשאין וכו' דמשמע רשאין דוקא, אבל טפי עדיף שלא לחלק, ותו דהתנא לא נקיט כלל לשון רשאין אלא סתם נחלקים, ועדיף מיני' הו"ל לאקשויי דלישנא דנחלקים משמע שנחלקים דוקא ואמאי לא נימא ברוב עם וגו', ונ"ל דכוונת הלבו"ש בפירוש קו' הט"ז אינו שכוונתו להקשות על לשין רשאין אלא אכולה מלתא קא מקשה דמשום ברוב עם וגו' הוה אית לן למימר שלא יחלקו כלל ואמאי תני במתני' נחלקים, והט"ז לא דקדק בלשון המתני' ותפס ל' רשאין לחלק, כ"ה לפי גירסת הלבו"ש בהגהותיו, ולפי גיר' רבינו ז"ל הל' הט"ז דא"כ הי' לו וכו' כוונת הט"ז בקושיתו אלישנא דמתני' דנקט נחלקים דמשמע דוקא, הא משום ברוב עם וגו' הו"ל למתני ל' רשאין וכו, דהוה משמע דטפי עדיף שלא יחלקו משום ברוב עם וגו' וכמ"ש לפ"ז אלא דמ"מ איסורא ליכא, ורשאין לחלק משא"כ השתא דתנא נחלקים משמע דליכא שום מעלה כלל אם לא יחלקו ואהא תירצו הטו"ז ורבינו ז"ל מה שתירצו כמבואר בפנים. (יג) לכאו' נראה לפשוט ספיקותו של רבינו ז"ל מלשון רש"י ז"ל בשמעתין בעובדא דריש גלותא