ברכת יהונתן לא

ולאדומ"ו נראה דיש להזכיר של שבת ולא ר"ח כיון דיש דעות בפוסקים בסעודה ג' של שבת אם לא הזכיר של שבת מחזירין אותו, ובר"ח לכו"ע אין מחזירין אותו: סימן

קפ"ט

(מג"א סק"א) וקשה דא"כ למה כתב רמ"א וכו' וכן הקשה הב"ש באהע"ז (סי' קמ"א], ונראה דלק"מ דודאי בדין תורה הוי ישראל לכל דבר ומיקרי שפיר בן ברית דאע"פ שחטא ישראל הוא, ולכן פסקינן דמותר לשלוח גט על ידו, דדין שליחות נלמד מאתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם וכו' ומד"ת הוא (ב"ב) (ר"ת בן ברית] משא"כ בלשון בני אדם כיון דאומר בני ברית, שוב א"י לומר שמא הוא בכלל דבלשון ב"א לא מקרי בן ברית, ושפיר כ' תוס' בסנהדרין לענין התראה, א"כ ע"כ לענין ברכה כשאומר בני ברית מוציא אותו מן הכלל דבל' ב"א לא מיקרי בן ברית, ולק"מ: סימן

ק"צ

(מג"א סק"ג) ונ"ל דאם טעה ובירך [אחרי'] א"צ לברך בתחלה וכו', וז"א, דהא ואמרי' משתי וגריס בהדדי אי אפשר, הפי' הוא כיון דבהמ"ז הוי מעשה סילוק סעודה לכך הוי הפסק, וא"כ כאן כיון שבירך ברכה א' מעין ג' הוי מעשה סילוק שתי', והוי הפסק וצריך לחזור ולברך

(שם סק"ד) והספק דיש לדמותו לאכילה או נאמר כיון דקיי"ל ושבעת זו שתי' וכו' והמה דברי תוס' והרא"ש בהא דאמרי' [ברכות מ"ט א'] עד כמה מזמנין ר"מ אומר עד כזית וכו' והקשו דאמרי' בש"ס דיומא [ע"ט ב'] דביצה גדולה מכותבת דאי ס"ד כותבת גדולה מביצה השתא בביצה משבע שבע, מיתבא דעתי' מיבעיא, אלא ודאי דביצה גדולה מכותבת, ולפ"ז מאי נסתפקו תוס' ורא"ש ומחבר אי שביעה דשתי' היא בכזית או לא, הא לענין יוה"כ שיעור דשתי' לחייב עליו הוא מלא לוגמיו דהוא ביצה ומחצה דהוי יותר מכזית, ולפ"ז עכצ"ל דשיעור שביעה דשתי' יותר מכזית דאל"כ קשה אמאי אינו חייב ביוה"כ עד שישתה מלא לוגמיו וגבי יוה"כ אפי' לא שתה כשיעור שביעה נמי חייב עליו

ונראה לתרץ דהרשב"א הקשה בש"ס דיומא, מה הוכיח הש"ס דילמא לעולם כותבת [גדולה] מביצה והא דצריך ביוה"כ כותבת דהשתא בביצה משבע שבע וכו' י"ל דבאמת כביצה לא שבע דהא ביצה אינה רק דרבנן דמה"ת בעי שיהא שבע לגמרי וא"כ ביוה"כ אינו חייב כרת עד שיאכל כותבת, ורוצה הרשב"א להוכיח מהא דשיעור ביצה הוא ד"ת, רק לדידן דקיי"ל דאינו אלא מדרבנן קו' הרשב"א במק"ע, וצ"ל דודאי חכמים לא תקנו שיעור שביעה דביצה אי לא הוה בעולם אדם שבע משיעור זה דחייב מד"ת לברך עליו, דכל חד לפום שביעתו חייב לברך רק דחכמים חששו כיון דאינו חייב לברך בהמ"ז ד"ת, עד שיהא שבת לגמרי, א"כ יהי' הדבר מסור לכל עמוד על כפנא אם הוא שבע אם לאו, לכך תקנו שיעור ביצה שזהו שביעה לאדם קטן דשבע משיעור זה דחייב מד"ת לברך עליו בהמ"ז והשוו מדתן לכל אדם שיברך בשיעור זה שהוא דבר השוה לכל נפש, ולפ"ז הוכיח הש"ס שפיר דביצה יתירה מכותבת דאל"כ קשה שהרי מד"ת חייב אדם קטן בבהמ"ז כששבע (מביצה) [מכביצה] וא"כ אי אמרת כותבת יתירה מביצה למה תקנו רבנן כותבת לחייב עלי' ביוה"כ לכל אדם (א"כ מאן שבע) (הא איכא מאן דשבע] בפחות מכותבת דהיי' בכביצה, וליחייב עלי' ביוה"כ כיון דשבע ממנו דודאי אין סברא לומר דכי שבע לא ליחייב ולמה תקנו רבנן לכל אדם בכותבת, והוכיח הש"ס שפיר דע"כ