ברכת יהונתן כה

שאכל בינתים לא שייך לישנא דבאים מחמת הסעודה, לכך כתב דס"ל דאף אותן שאכל בינתים לא מיפטרי רק כשהי' בדעתו מתחלה ללפת בהן את הפת וא"כ שייך שפיר לישנא דבאים מחמת הסעודה והיינו שהי' בדעתו מתחלה ללפת וכו', וכ"ז לשיטת רש"י, אבל המחבר ס"ל כשיטת תוס' והרא"ש, וס"ל למחבר גופא דדינא דאם אכל עמהם פת תחו"ס ובינתים לא אכל לא נחלקו רש"י ותוס' דא"צ לברך על הפירות שאכל בינתים, וא"כ קשה מאי מקשו תוס' ורא"ש מאי קמ"ל ר"פ דלמא הא קמ"ל שלא לברך על הפירות שאכל אח"כ בלא פת, אע"כ דס"ל לתוס' ורא"ש דאם אכל תו"ס עמהם פת אף שבינתים אכל בלא פת, אע"פ שלא הי' דעתו מתחלה ללכת א"צ לברך, וא"כ מקשה שפיר מאי קמ"ל, וא"ל דמיירי שאכל תחו"ס ובינתים לא אכל, די"ל דע"כ ר"פ לא איירי בכה"ג (דא"כ) [דאל"כ] קשה מאי קאמר בלישנא דברים הבאים מחמת הסעודה, הא לשיטתם אם אכל עמהם פת תחו"ס א"צ דעתו מתחלה ללפת בהן את הפת

(ט"ז סק"ג) ויש חולקים הוא דעת ר"י, כב"י בשמו וכו', וק"ל טובא, דהא אח"כ הביא הר"י שם וכו', ואמ"ו [אמר] הא דכתב (הד"כ) הר"י ואם התחיל לאכול דוקא הוא, היינו דהוא ס"ל כשיטת רש"י מחמת סעודה היינו ללפת כמש"ל בשמו, וא"כ לשיטתו דוקא אם התחיל לאכול ובלא"ה ל"ה דברים הבאים מחמת הסעודה, וז"ש המחבר ויש חולקים דיש לחוש לשיטת ר"י ולשיטת רש"י, רק דלפ"ז קשה דלעיל פסק המחבר לפי שיטת תוס' לא חייש לשיטת רש"י כלל: סימן

קע"ח

(ט"ז סק"א) הי' אוכל וכו' כדי לברר וכו' ע"ש, דהרי"ף והרמב"ם פסקו כרש"י, ותו' והרא"ש פסקו כר' והמחבר פסק כרי"ף ורמב"ם, ונ"ל ראי' לדבריו דהנה הרשב"א פירש דברים הצריכין במקומן היינו אפי' ז' מינים נמי צריכים ברכה במקומן, וא"כ לדבריו קשה הא דרב ושמואל דאמרי אותן בני אדם שקידשו בבהכ"נ ידי יין לא יצאו משום שינוי מקום וצריכין לברך, הא יין מז' מינים הוא, וצריך ברכה במקומו, א"כ ידי יין אמאי לא יצאו, דהא לקביעי קמא הדר, ולפ"ז הרי"ף והרמב"ם ס"ל כהרשב"א דז' מינים צריכים ברכה במקומן וא"כ קשה להו הא דרב ושמואל וצ"ל דרו"ש כר"ש [ס"ל] דלא אמרי' לקביעי קמא קא הדר וכיון דרו"ש ס"ל כוותי' דר"ש לכך פסק כוותי' ודו"ק

(מג"א סק"ב) וכן וכו' הכ"מ הקשה וכו', ונ"ל דהוצרך לומר וכן וכו' דהוה אמינא דוקא בפת דצריך ברכה במקומו וא"כ כיון דרצו לצאת תיכף חל עליי' חובת זימון הלכך כי חזרו למקומן אסורין לאכול כיון דלפעמים לא חל עליי' חובת זימון והוי כמש"ש דהוי סילוק גמור ולכן צריך ברכה לכתחלה, משא"כ גבי אכילת פירות, דאין טעונין ברכה במקומן א"כ לא חל עליי' חובת ברכה עד שסילקו לגמרי וה"א כי חזרו למקומן אין טעונין ברכה לכתחלה, כיון [דבשעה] דיצאו עדיין לא חל עליי' חובת ברכה קמל"ן הרב וכן וכו', ופשוט מה שרוצה להביא ראי' מהא דפריך הש"ס מר"ח אברייתא דהניח שם מדקתני עקרו שם בדברים שצריכים ברכה במקומן מיירי, וטעמא דהניחו אבל לא הניחו לא, ואס"ד בדברים דא"צ ברכה במקומן לא מהני הניחו למה לי' להש"ס להוכיח מדקתני עקרו וכו' וכתב עוד דלר"ש דאמר דברי' הצריכים ברכה במקומן דלא אמרי' לקביעי קמא הדר מ"מ הניחו מקצת חבירים מהני דמדמהני לר"ח בהניחו שם פירות, מהני נמי אליבא דר"ש דמדר"ח נשמע לר"ש ובזה (רוצה)