ברכת יהונתן יח

משמע בברייתא, אע"כ צ"ל דה"פ פרוסות קיימות, היינו דלא נימוח לגמרי, ואין הפרוסות קיימות היינו פי' שנימוח לגמרי וא"ש לישנא דברייתא, משא"כ לדידן דלא ס"ל כפירש"י [אלא] דר"י ור"ש לא פליגי כלל בפירוש הברייתא דהפי' בברייתא הוא כפשטא דהיי' הפרוסות קיימות, אי איכא כזית ואן קיימות דליכא כזית, ור"י ור"ש פליגי בפני עצמן אין אנו מוכרחין לכך די"ל דתואר לחם צריך להיות ניכר וידוע ואתי שפיר וזהו כוונת המג"א, והא דהשמיט המחבר בבא מלחם גדול אע"ג דאינו ניכר וידוע אפ"ה מברך המוציא, כמ"ש הש"ס (דף ל"ד) דז"א, אלא לרב יוסף דס"ל אע"ג דאיכא כמה פרוסות לחם פחות מכזית אינו מברך המוציא דס"ל כי ליכא כזית אין עליו שם חשיבות דפת, רק כי בא מלחם גדול, משא"כ לר"ש דס"ל דלא איכפת לן כלל אי איכא כזית או לא, רק איכא בי' תואר לחם, אפי' פחות מכזית מברך עליו המוציא, וא"כ לא נ"מ כלל בתואר לחם

(שם. באותו דבור) אמרינן בש"ס אם פירר לחם וכו' וא"כ אותן שקורין פרימזלי"ך וכו' ואין הנידון דומה לראי' דהתם מיירי באפי', וא"כ בזו בודאי מברך המוציא דודאי לא גרע מקמח גמור, משא"כ אותן וורימזלי"ך שנתבשל אח"כ בזו ודאי לאו לחם מיקרי, ואמ"ע המוציא, דבמ"נ אי בתר השתא אזלינן הא נתבשל והוי כמו קמח דנתבשל, ואי בתר מעיקרא אזלי' הוי פחות מכזית, דלכתחלה היו פרורין וממ"נ אין מברכין עליו המוציא אלא היכא דאפאן אח"כ, ופשוט

(שם סקל"ב) ואפי' (אם) נתחייבה וכו' וכ' הב"ח וכו' וכ"כ רי"ו שמהר"מ אפה וכו' וראיתו מהא דמהר"מ לאו ראי' הוא, די"ל דהא דלא אכל רק תוך הסעודה הוא משום דלא הי' דעתו מתחלה רק לאפות ממנו מעט ועל השאר לא הי' דעתו מתחלה לאפות, אבל אם הי' דעתו מתחלה ואח"כ נמלך מודה הר"מ דמברך המוציא, ומה שהביא ראי' ממהר"ש שהביא ראי' מרקיק המבושל וכו' גם בזה לא בירר יפה דודאי הר"ש לשיטתי' אזיל דס"ל דטעמא דהר"י משום שהבישול מבטל האפי' לגמרי, ופסק כר"י ולא כהברייתא כמש"ל [במג"א סקכ"ה] א"כ שפיר הביא סיוע לדבריו משא"כ לדידן דפסקינין כהאי ברייתא דפרוסות קיימות דקשה הא דאמר ר"י דא"י ברקיק המבושל וכו' וצ"ל דטעמא משום דבעי טעם מצה לחם עוני וליכא כמש"ל וא"כ ליכא ראי' מר"י כלל די"ל דכשהי' דעתו לאפות לחם גמור הוא וצ"ל המוציא, אבל באמת דברי הב"ח לא שרירין ולא קיימין דהנה הר"ש מביא ראי' דתחלה עיסה וסופה סופגנין מברך המוציא מהא דאמרי' בפסחים אין יוצאין בחלוט דהוי מצה עשירה וצ"ל דלחם מקרי אלא דהוי מצה עשירה, ולפ"ז א"א כשיטת הב"ח אפי' לדעה קמייתא אי הי' דעתו מתחלה לאפות מברך המוציא אין ראי' כלל מהא דפסחי' די"ל דהש"ס הוצרך לומר הטעם משום מצה עשירה דאי משום דהי' דעתו מתחלה לאפותה מברך המוציא הוה אמינא, ה"ה לענין מצה נמי יוצא יד"ח בפסח ולכך קאמר משום מ"ע אבל באמת אי לא הי' דעתו מתחלה לאפותה ודאי לאו לחם הוא, אפי' תחלתה עיסה וסופה סופגנין דלא כהב"ח דל"ל בהא בין אי הי' דעתו מתחלה או לא, והוכיח שפיר

(שם סקל"ד) ונהגו להקל וכו' ומ"מ נ"ל דאם שבע וכו' וז"א דהא דכ' רמ"א ונהגו להקל לאו משום ספק הוא אי קיי"ל דמיקרי לחם, או לא, אלא דאנן פסקינין כדעה ראשונה של המחבר, וא"כ גם כה"ג א"צ לברך דלא כמג"א: