ברכת יהונתן יד

רי"א אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו ה"ה כמוהו ופסקינן כר"י רק דכ"ז אי אמרת כפשטא דמתני' אבל למאי דמסיק בפ' העור והרוטב (דף קכ"ח) דמוחלפת השיטה ופירש"י כאן בטבו"י החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא ס"ל כל שאוחז בקטן [ואין גדול] וכו', (ד) א"כ הו"ל למיפסק כר"י דכל שאוחז בגדול והקטן עולה וכו', ונראה דחכמים שם פליגי עליי' וס"ל בטמא היינו אם אוחז בטמא והטהור עולה עמו ה"ה כמוהו והרמב"ם פסק כחכמים דחכמים שם הו"ל דעה מכרעת, וא"כ ה"ה כאן גבי המוציא ודאי הוא אוחז בקטן דהא דעתי' הוא על הקטן לאכול ממנה, וא"ש ודוק

(מג"א סק"ז) לכאורה משמע דהחיוב הוא לאכול כזית וכו' [מה] שהביא בשם הרוקח אין הכרע דהרוקח לא העתיק [אלא] דברי הירושלמי אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית והך דירושלמי גופה תליא בפלוגתא דת"ק ור"י במנחות [דף ] דס"ל לת"ק פותחין בכזית, ור"י ס"ל פותחין עד שמחזירן לסלתן, וא"כ מ"ד כזית ס"ל כת"ק וא"כ בעינן גבי המוציא ג"כ בכזית ומ"ד פחות מכזית ס"ל כר"י ע' בש"ס, ולדידן דקיי"ל כת"ק וכולן פותחין בכזית א"כ גבי ברכת המוציא נמי כזית, וסתי' הרוקח בצ"ע, וצ"ל הא דאמרי' בירושלמי אית דאמרי כזית היינו פרוסת הבוצע, אבל א"צ לחלק לכ"א כזית, ומ"ש הרמ"א וצריך ליתן לכ"א כזית היינו לצאת גם להראב"ד, דס"ל ברכה ראשונה צריך שיעור, וא"כ גם להמסובין צריך ליתן לכ"א כזית

(מג"א סקי"ט) אבל אח"כ לא הוי וכו' ומיהו בתוס' דע"פ (דף ק"א) וכו', והל"ח כ' דהתוס' ס"ל כהרוקח וכו' (וי"ל ומ"ש) [ונ"ל דמ"ש] מתוס' ערבי פסחים (דף ק"א) דס"ל דהוי הפסק [היינו] משום דכתבו שם ששתו בבהכ"נ וכו' דלענין יין לא פטר אא"כ שתו דהוי הפסק וכו' [ע"ש] הרי נשמע מד' תוס' דאם לא שתו הם אף (דאם שתה) [דשתה] המברך הוי הפסק ולאו ראי' היא, די"ל דודאי לענין ברה"מ אי טעם הבוצע א"צ לחזור ולברך, והא דכ' התוס' ומיירי ששתו וכו' היינו ר"י דלשיטתו אזיל דס"ל יין בעי הסיבה, ושם בבהכ"נ לא היה הסיבה וא"כ היאך יוצא ידי יין לכך כ' התוס' ששתו ויצאו כ"א בפ"ע, אבל אם הסיבו כשטעם המברך רשאין הם להפסיק וכאן גבי בה"מ דהסיבו, י"ל דא"צ לחזור ולברך, וגם י"ל הגהות

וחדושים

(ד) כוונת רבינו ז"ל דכיון דמסיק הש"ס בשם רבי"ו דמוחלפת השיטה דבעלמא סבר ר"מ נמי כרי"ו דכל שאוחז בקטן ואין גדול עולה וכו' הרי הוא כמוהו דהעיקר הוא אם אוחז בגדול וכו', א"כ הו"ל למיפסק בעלמא כרי"ו, כיון דר"מ מודה לו בעלמא כוותי' דהגירסא דמייתי רבינו במשנה דטבו"י התם אינה לפי גירסת הש"ס דחולין במשנה דהתם, דבחולין הגירסא איפכא דר"מ סבר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו וכו' ור"י ס"ל דאם אוחז בגדול וכו' נמי ה"ה כמהו, והנה לפי גירסא זו לא הו"ל למיפסק דאם אוחז בקטן והגדול וכו' ה"ה כמוהו דהא ר"מ סבר לי' הכי ור"מ ור"י הלכה כר"י, ואיהו סובר דאם אוחז בגדול וכו' אלא הטור והש"ע נקטו הגירסא במתני' דטבו"י שם כמ"ש רבינו ז"ל ופסקו שפיר כר"י, ומ"מ הקשה רבינו שפיר דלפום מה דמסיק תלמודא בחולין שם הו"ל למיפסק דאם אוחז בגדול וכו' כיון דר"מ מויה' לו בעלמא הכי, דאיך שהוא הגירסא, עכ"פ קשה קושי' רבינו דהו"ל למיפסק דאם אוחז בגדול וכו', ולכן הגהתי בפנים עוד ב' תיבות אלו "ואין גדול" דהכי פירש"י שם במלתא דרי"ו אליבא דר"מ

אך קשה מאי הוצרך רבינו לאתויי הך דרי"ו אפי' בלאו הך דרי"ו דקאמר מוחלפת השיטה נמי הוה מצי לאקשויי קושיא זו לפי הכלל המסור בידינו דר"מ ור"י הלכה כר"י, וצ"ע בזה עדיין.