ברכת ראש נזיר צט

לכוה"ב כו' ומשמע דבזה ע"א הוא דלא חייש להמצל"א ולכבא"פ כהאי דלקמן הנח לתרומת תבלין והנח לתרומה בזה"ז דלא חיישינן בזה להמצל"א ולכבא"פ ולפרש"י ותוס' הא בזה פליגי ר"א ורבנן והי' לו לומר שאני כותח הבבלי כו' ועוד כמה הערות שיבואר לקמן מדברינו. (י) ונ"ל דכן הוא הצעת השיטה לפי דזה ודאי צ"ל הא דאמר ר' יוחנן המצל"א ע"י תערובות דמיירי בגוונא דלא בטל דאל"כ מצינו דין מין בשא"מ דאוסר במשהו וכמש"ל בתד"ה כמאן (אות ג') ולזה לס"ד דאביי דלית ליה כבא"פ ע"י תערובות אף בממשו של איסור הניכר שילקה עליו מה"ת כ"ש בטעמו ולא ממשו דאינו חשוב וס"ל דטע"כ אינו להפך ההיתר לאיסור רק דהו"ל כהוכר האיסור דלא שייך ביטול ודינו כדין חצי שיעור דאסור מה"ת ואין לוקין עליו. אם לא שנאמר המצל"א כיון דניכר האיסור ע"י נ"ט. ולפ"ז אף אי נימא דממשרת ריבה ע"י שרייה בנותן טעם אין זה אלא לאיסור ולא למלקות והא דתנא חייב זה הוא משום המצל"א וכן הוא בירושלמי בברייתא שהביא סיוע לר"ב דבנזיר המצל"א תנא כתיב וכל משרת כו' שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בהן לצרף כזית חייב, וזש"א בפסחים בברייתא דמרבה עירובו ללאו לר"א הוא משום המצל"א, וכן ס"ד דאביי במקפה דזר לוקין עליו מטעם המצל"א ובכותח דפליגי רבנן י"ל כפי' התוס' שם לחלק בין היתר שוה או מרובה או בע"א שכתבתי לעיל. אך אחר דגילה לו רב דימי הדין דכבא"פ כדאמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו לוקין עליו בכבא"פ לפי דאינו בטל בשיעור פרס וביותר מכא"פ אפי' איסור תורה לית ביה אף שניכר ע"י טעמו שוב אי אפשר לומר בו דין המצל"א. וצ"ל הא דפליגי ר"א ורבנן בברייתא דעירובו הוא ביש בו כזית בכדי אכילת פרס דלרבנן אין לוקין על כזית מתערובות רק שיאכל כל הפרס ולר"א לוקה דמרבה מכל להמצל"א וע"ז הקשה לו אביי אי הכי אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי ור"ל בהברייתא שנייה דתנא כותח הבבלי ואינך בלאו ואמר שם מאן תנא ר"א היא ורבנן פליגי הא י"ל דהקרא איירי דאכל כל הפרס ומרבה ללאו ולא לכרת ומינה יליף לשאר איסורין. או י"ל דמרבה אפי' ע"י טעמו שנימוח ואינו ניכר כפרש"י שם ואמר ליה רב דימי ואלא מאי משום המצל"א אמאי פליגי כיון דקיי"ל דאינו בטל בכא"פ גם בזה הוה ס"ל לרבנן המצל"א אלא ודאי דרבנן לא ס"ל כלל המצל"א והנח לכותח הבבלי דבלא"ה ליכא למימר ביה פלוגתא דר"א ורבנן דהא לית ביה כבא"פ דאי יאכל ליה דרך טיבול כדרכו הו"ל כיתר מכדי אכילת פרס דגם ר"א לא ס"ל בזה המצל"א ואי אכיל בעיניה שלא ע"י טיבול בטלה דעתו ולא חשיבא לומר בו המצל"א ללקות עליו בכזית כיון שאינו עומד לזה ולא שייך לומר אחשביה בחצי שיעור ע"י תערובות וכמ"ש הח"ד בסי' ק"ד. אלא ודאי דהברייתא מיירי באוכל כל הפרס דבזה לא אמרינן בטלה דעתו כיון דאכל שיעור שלם מהאיסור כזית בכדי אכילת פרס ודומיא דשכר המדי שכ"ל. ובאמת לא פליגי בזה רבנן רק בברייתא קמייתא שם דנקט סתם בעירובו ומיירי בשיש כבא"פ דס"ל לר"א גם בכזית מהתערובות עובר עליו בלאו. ע"ז אמרו חכמים ולא כלום אם לא שיאכל כל הפרס. הגה"ה ואין להקשות לפ"ז דיש בו כבא"פ למה אמרו חכמים ולא כלום הא יש כאן עכ"פ איסור בל יראה דולא כלום מאכילה קאי ונ"מ בחמץ של עכו"ם דאינו עובר בבל יראה רק כשאוכל דאז הוה כשלו כמ"ש תוס' פסחים ריש (דף כ"ט) בזה אמרו דאין היתר מצטרף לאיסור אכילה וכצ"ל נמי להפוסקים שכ"ל דס"ל גם ביתר מכא"פ יש בו איסור תורה דחצי שיעור ול"ש לומר ולא כלום. אך בחמץ שאינו של ישראל א"ש וכמ"ש התוס' פסחים (דף כ"ט) ד"ה בדין ע"ש. ובכה"ג איכא איסור תורה דח"ש וכעין שכתב בתשו' שאגת ארי' דאין איסור ח"ש לבל יראה לפי דלא שייך למימר לאיצטרופי כי אם באכילה דשיעורו בכדי אכילת פרס ואם יאכל חצי שיעור וחזר ואכל חצי שיעור בכדי אכילת פרס מצטרף למפרע משא"כ בבל יראה אין בו איסור למפרע כ"א מכאן ולהבא כל חצי שיעור שיש ת"י ואם ביער החצי שיעור ואח"כ מצא עוד חצי שיעור אינו מצטרף למפרע לאיסור לאו להכי אין בו איסור תורה דחצי שיעור עכ"ל. וכמו כן בחיוב אחריות לא שייך צירוף למפרע [ואולי זהו דעת רש"י שם מקו' התוס' דפי' אבל אתה רואה של אחרים אפי' לאכול היכא משכחת לה די"ל דאוכל פחות פחות מכזית. גם קו' ועוד לקמן כו' ל"ק לפי דשם לענין איסור מלקות איירי. לז"א בחמץ שעבר עליו הפסח ולהכי פירש"י דמותר באכילה מה"ת לפי דמדרבנן גם ח"ש אסור דהוי כשלו. וכה"ג י"ל בפדאו משל גביה אף בתוך הפסח בפחות פחות מכשיעור ע"ש. ורש"י ותוס' אזלי בזה לשיטתם דס"ל דאין לוקה על בל יראה וכל אחד א"ש לשיטתו וקצרתי]. (יא) אבל בברייתא השנייה דכותח הבבלי מיירי בענין אחר ולאו מריבוי דכל כר"א רק מגופיה דקרא דכל מחמצת לא תאכלו שמיע ליה לתערובות חמץ בכדי אכילת פרס ללאו ולא לכרת. ואין להקשות ל"ל קרא הא ממשרת יליף לה הר"מ גם לכל איסורין יכילנא לשנויי דקמ"ל בשאכל האיסור כדי אכילת פרס אף בדבר שאינו עומד לכך ככותח הבבלי דאכיל בעיניה דלוקין עליו. ועפ"ז ישבתי קו' התוס' פסחים (דף מ"ג) ד"ה ואלו נוקשה לא קתני ונימא דכ"ש הוא כדאמר רב נחמן לעיל ומה שתירצו דהו"ל לאשמועינן דאין בו כרת אינו מספיק דגם ברייתא קמא שהביא ר"נ קשה כזה דהו"ל למיתני נוקשה לאשמועינן דאין בו כרת רק על חמץ דגן גמור כדתנא שם. ואמאי ס"ל לרב נחמן דכ"ש נוקשה. ולמש"כ י"ל דשם נקט סתם על עירובו בלאו י"ל דכ"ש נוקשה אבל ברייתא שנייה דפרט כותח וכי"ב והיה ק"ל מאי אתא לאשמועינן. וצ"ל דקמ"ל אף אם אכל בזה שלא כדרך אכילתו כ"כ מעט מעט כי אם בבת אחת אפ"ה חייב. וא"כ יותר היה לו לאשמועינן כזה בנוקשה אף דלא חזי כ"כ לאכילה חייב. אלא ודאי דלית ליה נוקשה. וכ"ז בהס"ד אבל למאי דמסיק רב דימי דאשמועינן כבא"פ שלא כדרך אכילה דלא בטל אין ראיה לנוקשה. ובזה י"ל דעת הטור כעין שכתב הפר"ח שם. אך זה הוא לפלפולא בעלמא. (יג) ויותר נ"ל דשכר המדי ואינך יש בו כזית בכדי אכילת פרס דרך שתייתו כי רש"י הוכרח לומר שאי"ד לשתות כו' לפירושו דהברייתא איירי ביתר מכא"פ. ולמ"ש לפי' הר"מ א"צ לזה ור"ד לא דייק כי אם מכוה"ב דאין בו דרך טיבול כזית בכדי אכילת פרס כדי שלא לומר הטעם דהיתר מצטרף לאיסור. וע"כ הברייתא איירי בע"א דיגיד עליו ריעו כותח הבבלי אבל השאר משמע דיש בו כבא"פ כזיתים המצרי דהוה ביה תלתא שערי. ודוחק לומר דתלתא לאו דוקא כמ"ש הבעמא"ו וגם הרמב"ם דנקט כותח וכי"ב מדברים אחרים דע"י תערובות לא כיוון לרבותא הנ"ל דא"כ היה לו לפרוע גם דברים אחרים שדרכו לאכילה ולאשמועינן שאי"ב כרת. אך העיקר הוא בפשיטות כיון דאתא קרא דכרת למעט ע"י תערובות צריכא קרא דכל מחמצת לרבוי ללאו דלא ימעט מלא יאכל חמץ כבכרת. ובזה מיושב קו' התוס' (דף מ"ג) ד"ה ההוא תימה לר"י הא תרי כי כל כתיבי ונרבי לכרת וי"ל לפי האמת ע"כ אתא כל דכרת למעוטי דאל"כ לא היה צריך קרא לרבוי ללאו דמשרת ילפינן לכל איסורין כזית בכדי אכילת פרס ואתי שפיר נמי הש"ס בתר דשני ליה כו' לפי דמעיקרא ס"ד בהא דשרה ענבים דחייב אינו מחמת הנותן טעם לבד רק מחמת דאמרינן ג"כ היתר מצטרף לאיסור. אך בתר דשני ליה רב דימי דרבנן לית להו המצל"א וגילה לו טעם כעיקר דכזית בכדי אכילת פרס ק"ל מנ"ל לר"ע המצל"א אימא לטע"כ אתא דיותר ראוי לדרוש לטע"כ כדמקשה לקמן ור"ע טע"כ מנ"ל. ועפ"ז יתפרש היטב פיהמ"ש להר"מ שמפרש הא דתנן הרי אלו באזהרה דמיירי שיהיה בו כבא"פ ואז מתחייב ע"ז התערובות מלקות ולא ביותר מכדי אכילת פרס אף אם אכל כולם ובכדי אכילת פרס פליגי בזה רבנן ור"א דלרבנן אינו חייב כי אם כשאכל כל הפרס ולר"א אף בכזית מהתערובות מטעם המצל"א וע"ז כתב דאין הלכה כר"א יעוש"ה כי מבואר הוא. (יד) הדרן לדינא דלעיל דהר"מ אוקי משרת לטעמו וממשו בכזית בכדי אכילת פרס וה"ה ע"י טעמו בשיעור זה ויש מקום לומר דלר"ע דיליף טעם כעיקר מגעולי כלי מדין דבנותן טעם לבד אוסר דמן הסתם אין בפליטה כ"כ ודומיא דרצה למילף מבשר בחלב בהנ"ט וס"ל גם ביתר מכא"פ היתר מצטרף לאיסור. וכ"מ לכאורה מברייתא דנקט סתמא מפת ומיין חייב וכן לקמן דאמר ודלמא מיין לחודיה ומשמע לפי האמת דר"ע ס"ל היתר מצטרף לאיסור הוה צירוף דפת ויין אף שלא נבלע כזית יין רק דהנ"ט לא בטל ומצל"א. ומיהו אין ראי' די"ל דנבלע שוה בשוה דלא בטל ואולי גם לר"ע הוא דוקא בנבלע כבא"פ כדמשמע מהירושלמי שכ"ל (אות ד') דאר"ח על מתני' והוא דשרייה בכזית יין וכמש"ש וכן במתני' לא תנא ואכל מהן כזית ונקט כדי לצרף כזית דר"ל צירוף יין לכזית וכפירש"י בריש פרקין רק דהש"ס פריך ממאי דהחיוב הוא במה שאכל מפת ומיין כזית דלמא על היין לחודיה דהוה כזית. ולפ"ז מתני' וברייתא צדקו יחדיו דמתני' קתני ויש בה כדי לצרף כזית דקאי על צירוף היין דבעי כבא"פ. אך כזה איכא תרי חיובי או שאוכל כל הפרס או בכזית מהתערובות ע"ז בא ר"ע דברייתא ומפרש אף באכל כזית מפת ומיין חייב וכן