ברכת ראש נזיר ק

משמע מהברייתא המובא בירושלמי לסיוע לר' בא דהמצל"א שרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בהן (ר"ל בהמים שזכר תחלה) כדי לצרף כזית חייב וע"ד שכתבתי. ואר"ל כי אין נ"מ לדינא. (טו) ועדיין צריך לברר אם הא דהמצל"א אינו אלא ביש בו כבא"פ וביותר מזה אינו אוסר מה"ת א"כ בחטאת נמי נימא הכי דדמי לשאר איסורין וכדמשמע לקמן דאי לאו דאוקמי רבנן משרת לטעם כעיקר וחטאת להמצל"א הו"ל שני כתובים. והרמב"ם לא ביאר זה בפ"ח מהמע"ק הל' ט"ז וכתב סתם בנבלע בה יקדש להיות כמוה. אך בלאו הכי קשיא ע"ד ר"מ שלא הזכיר דין המצל"א בשאכל חצי זית פגול עם חצי זית היתר בבת אחת. ואף שנאמר דעתו כפי' התוס' דבעי בליעה בכולו מ"מ כיון דלא זכר הא דהמצל"א משמע דהר"מ ס"ל כאוקימתא קמייתא דלקמן דגם חטאת לטעם כעיקר אתא ולאסור בנ"ט אף ביתר מכדי אכילת פרס וכדאמר רבא בחולין (דף צ"ח) לא נצרכה לטעם כעיקר דבקדשים אסור. וכן משמע מסוגיא דזבחים (דף צ"ח) כמ"ש לקמן בש"ס. והא דאמר לקמן בע"א וצריכי גם הא דמוקי חטאת להמצל"א הוא ליישב גם אליבא דאביי דס"ל דטע"כ הוא לאסור נותן טעם כבשר בחלב אבל לרבא דס"ל בשר בחלב חידוש הוא י"ל בפשיטות כמ"ש. ויותר מזה משמע מהרמב"ם דאוסר כ"מ שנבלע אף ביותר מששים וכמש"ל בדעת רש"י. (טז) עוד יש לברר במש"כ דהר"מ מפרש הברייתא גם לחכמים בכבא"פ ומגופי' דקרא שמיע ליה הא בעי קרא לנתחמץ מחמת דבר אחר כדאמר בפסחים (דף מ"ג) במחמצת דכרת ופריך אי הכי דלאו נמי להכא אתא וכן הוא בהדי' בפסחים (דף כ"ח ע"ב) אך הא גופיה קשיא דהר"מ השמיט דין זה דנתחמץ מחמת דבר אחר ולא כתב רק הא דעירוב חמץ ובעין משפט שם ק"ח ציין על דבר זה דנתחמץ מחמת דבר אחר ברמב"ם פ"א מהל' חומ"צ ד"ו. וזה אינו דשם מיירי בעירוב חמץ דכבא"פ שהוא בלאו ולא בכרת ובנתחמץ מחמת דבר אחר איתרבי גם לכרת כדכתי' מחמצת ונכרתה. ונ"ל דהר"מ מפרש הך אי הכי דלאו נמי להכי אתא דמשמע דתלה בקודמין דלא אמר הש"ס זה אלא למאי דאוקמי הברייתא כר"א וס"ד דממחמצת דייק ופריך בכרת נמי כתיב מחמצת ואמר לכדתניא נתחמץ כו' וסובר הש"ס דעכצ"ל דס"ל לתנא דמחמת דבר אחר מיגרע גרע דאל"ה למאי צריך ריבוי לכרת להכי פריך אי הכי דלאו נמי להכי אתא ומפרש טעמא דר"א מכל. אך להמסקנא דס"ל דקרא דמחמצת אתא לעירוב חמץ וכדקיי"ל בכל איסורין ואפ"ה מיעטיה קרא מכרת לפי דחמץ בעין משמע י"ל דהא דבעי ריבוי לנתחמץ מחמת דבר אחר לאו משום דגרע וכמש"כ התוס' (דף כ"ח ע"ב) ד"ה מחמת דבר אחר פי' ריב"א דע"י דבר אחר דשאור מקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח במנחות כו' יעו"ש רק דאתא לרבויי לכרת דלא לימעוט מגזירת הכתוב דאוכל חמץ משמע שנתחמץ מאליו ולא ע"י תערובות דשאור אחרת כהאי דכזית בכדי אכילת פרס אבל אחר שריבה הכתוב לכרת שוב אין צריך אזהרה ללאו דהא מקרי חמץ טפי ואין זה אלא גילוי מלתא דלא למעטיה מחמץ סתם ואוקמי מיעוטא דכרת לכבא"פ. והא דאיתא שם (דף כ"ח) וכל מחמצת לא תאכלו מיבעי ליה לכדתניא אין לי אלא שנתחמץ מאליו כו' לאו דוקא דבברייתא אינו מפורש בקרא דלאו רק דהש"ס תפס הא דתניא גבי כרת די"ל דה"ה ללאו. ובאמת י"ל גם לכזית בכדי אכילת פרס וה"ה להא דאמר ור' יהודה מחמת דבר אחר מנ"ל נפ"ל מלשון מחמצת. זה י"ל נמי בדרשא דכבא"פ רק דהש"ס תפס כהס"ד דלקמן כנ"ל. ומי שדעתו רחבה ייטיב דעת ויבוא שכמ"ה. (יז) ובאותו ענין יש מקום עיון בדעת הר"מ שכתב בפ"ה מהנ"ז אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכא"פ ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין ה"ז לוקה הרי דס"ל דרביעית יין מהני כדי אכילת פרס, וקשה דהא כתב בפי"ד מהמ"א ד"ט דשתייה שיעורו ברביעית ושיעור שתייתו כדי שתיית רביעית. וכן אם המחה החמץ וגמעו אינו חייב אלא כדי שתיית רביעית. וכעי"ז קשה במש"כ הר"מ בפ"א מהחומ"צ בכותח הבבלי ושכר המדי בד"א שאכל כזית חמץ בכא"פ לוקה מה"ת הא בעי כדי שתיית רביעית אף בהמחה חמץ. וראיתי בספר אג"א הביא בשם תוס' יוה"כ דהרמב"ם לא קאי אלא אכותח הבבלי ולא אשכר המדי והס' הזה איננו תח"י. עכ"ז לא אמנע מלכתוב מה דק"ל דאיך אפשר לפרש כן הא בשכר המדי המי שעורים מעורב במינים אחרים וכיון דגם בהמחה בעי שתיית רביעית מהחמץ כדמשמע בשבת (דף ע"ז ע"א) דגם בדם דסמיך כזית בעי רביעית איך אפשר להיות בתוך שיעור רביעית. ונ"ל לפשוט מכאן ספיקו של בעל משל"מ פ"ג מה"ב די"ב וז"ל. שמעתי שעל שתיית הקאפע מברכין לאחריו ואף ששהה יותר מכדי שיעור רביעית או יותר מכא"פ משום דדרך שתייתו בכך זה ליתא. וראיה ממש"כ הר"מ בספ"ח מהאה"ט אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הבן טהור שאפי' תאמר שינק רביעית אפשר שינק רביעית יותר מכא"פ שהרי אינו יונק בבת אחת והרי גבי יניקה דרך שתייתו בכך ואפ"ה אמרו שאם יש יותר מכא"פ אימצ"ט עכ"ל. ולפי הנ"ל יש להכריע שדבר שדרך שתייתו לימשך אז עשו כשיעור אכילה כדי אכילת פרס דהא כתב הכ"מ ברפ"י מהל' תרומות בשם הרי"ק דה"ט דבשתיי' ברביעית משום דבשתייה אין הנאתה נמשכת כ"כ כאכילה ע"ש. ובדבר שהנאת שתייה נמשכת דינו כאכילה ויותר מכדי אכילת פרס לא שמענו דלא נאמר הלכה למשה מסיני ביותר מכדי אכילת פרס כמו שכתב רש"י פסחים (דף מ"ד) בד"ה מכזית וע"ש. ובזה א"ש דבאה"ט דמיירי לענין טומאת גוף דשיעורו שם בכא"פ כתב הר"מ דהבן אינו טמא שאפשר שינק יותר מכדי אכילת פרס לפי דלא נתנו חכמים שיעור יותר מבאכילה אבל בקאפע תלוי בכך אם לא שהה יותר מכדי אכילת פרס חייב בברכה ולהכי נמי בנזיר דשתה היין דרך הבלעה בפת וכן בשכר המדי שמעורב במינים אחרים דרכו לשהות ביתר מכדי רביעית תלוי בשיעור אכילת פרס ולא דמי לחמץ שהמחה ושתה בפ"ע שלא ע"י תערובות, ומ"מ מש"כ הר"מ כזית חמץ קאי על כותח הבבלי וכי"ב אבל שכר המדי שיעורו ברביעית כיון דהמחה החמץ כעין משקה. אך כיון דרביעית בלח הוא כעין שיעורו דיבש בכזית לכן כללו באינך. ועי' בשבת (דף ע"ז) ואולי פחות מעט וע"ע בתוספתא בתרומות פרק ז' וצ"ע. ולזה צריך ליזהר בשתיית טייא וכיוצא בו אם לא שהה ביתר מכדי אכילת פרס חייב בברכה אחרונה:

שם כלאי הכרם כו' בס' אג"א הקשה אמאי לא חשיב הכא עוד חומרא בכלאים דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן כדאיתא בפסחים (דף כ"ד) עו"ק דערלה יש לה עוד חומרא שלא היה לה שעת הכושר משא"כ בנזיר וכלאים ע"ש דרך פלפול. ולי נראה בפשיטות לפי מש"כ הרשב"א דעל גוף הנפלט אין צריך ק"ו דמהטמאים ילפינן לאסור צירן וכי"ב וכל היוצא ממנו בכלל רק דהו"א דליבטל ברוב כדאי' ברש"י חולין (דף צ"ח ע"ב) וא"כ האי ק"ו מנזיר הוא על הטעם שלא יבטל ובטעם לא שייך שיחייב על הטעם שלא כדרך הנאתן דהו"ל נותן טעם לפגם ומותר וגם שעת הכושר לא שייך ביה כ"כ דמשעה שבא לכלל נותן טעם כבר נאסר בעיקרו. ויותר נ"ל דבנזיר לא שייך לומר שהיה לו שעת הכושר קודם שהזיר דכמה נזירים איכא בעולם נמצא היין זה לא היה לו שעת הכושר לנזירים וגם בכלאים מצינו שלא היה שעת הכושר בגידולים שגדלו אחר זמן איסורו ואכמ"ל:

שם וממאי דלמא דאיכא כזית בעיני'. (א) קודם ביאור הסוגיא כפי חילוקי השיטות ופירושיהם. אברר דעת רש"י פסחים מקו' המפרשים ודקדוקיהם. והיינו לפ"ד רש"י שם דטעם כעיקר הוא שנהפך ההיתר לאיסור קשה למה אמר הש"ס דלמא מיין לחודיה כזית דהא ודאי לכ"ע יליף ממשרת או לטע"כ או להמצל"א וכיון דכעת רצה לומר דר"ע לא ס"ל המצל"א א"כ אתא משרת לטע"כ. ואפילו אכל משניהם כזית חייב מחמת טעם כעיקר. ומאי נ"מ ביין לחודיה. וכמו כן קשה על הא דפשט מהברייתא דתנא ואכל כזית מפת ומיין חייב דצ"ל משום המצל"א דלמא איירי דהיין נותן טעם בפת. והא דפליגי רבנן משום דבפת עצמו לא היה שיעור זית רק בצירוף היין וס"ל בזה דלא דיינינן ביה כאכילה בכזית רק כשתיית יין דבעי רביעית. עוד הקשה המהרש"א לפירש"י בסוף הסוגיא שם דרבנן דכותח הבבלי לית לי' טעם כעיקר אמאי פריך לר"ע טע"כ ל"ל נימא נמי דר"ע הכי סבירא ליה. עוד הקשה הפר"ח על מה שפי' טע"כ היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענבים במים מי הזקיקו לזה ולא פירש ביין הנבלע בפת דגם זה קרי טעמו ולא ממשו כמש"ש מקודם ואלו פשט היין בפת הו"ל טעם כעיקר. ועוד כיון דיליף ממשרת לפת השרוי ביין אף דג"ז רק טעם מיקרי שוב ליכא למימר לפלוגי בין זה לטעם שאי"ב עיקר דאלת"ה מנ"ל לרבנן לחיובי בשרה ענבים דלמא לפת השרוי ביין אתא. ובאגודת אזוב האריך בזה ע"ש ולפי' סוף סוף קשיא כיון דר"ע איירי בבלוע בפת כזית בכדי אכילת פרס הרי נותן טעם ואמאי פליגי רבנן דמתני' הא ס"ל טע"כ וכפרש"י בר"ע דברייתא יעו"ש. גם מה שחילק לפיר"ת אם נבלע איסור כזית או פחות אין נראה וכמש"ל בתד"ה כמאן (אות ז') גם מש"כ לפרש"י דוקא בבלוע שנאבד ממשה מחמת מיעוטה חשיב טעמו ולא ממשו אינו נראה וכמש"ל בד"ה טע"כ (אות ד' ה') מהירושלמי דמוכח דדבר הבלוע שאינו ניכר בקדרה מקרי טעם ולא ממשו. ואף גם התוס' בע"ג (דף ס"ז)