ברכת ראש נזיר צח

קתני. אנא ודאי דהק"ו הוא כעין גילוי מלתא כמ"ש הר"ש בזה. (ה) עוד נ"ל ראיה מירושלמי שם דאמר על ר"ע דמתני' אפי' שרה פתו ביין כו' אר"ח והוא דשרייה בכזית יין ופי' הפ"מ ולא שיהא מזוג דדוקא ביין חי קאמר. ופי' תמוה דמזוג מאן דכר שמיה ואמאי לא ושם לקמן אמר כוס מזוג משום משרת לוקין עליו. והנ"ל דה"פ דאר"ח דהא דשרה פתו ביין כו' דחייב מיירי דשרה בכזית יין והיינו שיאכל כזית מהאיסור בכדי אכילת פרס וכדאמר הש"ס לקמן ודלמא מיין לחודיה וקמ"ל אע"ג דתערובות והוצרך להביא הברייתא דתנא ואכל כזית מפת ומיין משום דהיתר מצטרף לאיסור. וכן י"ל בר"ח או דלא שמיע ליה הברייתא דהיתר מצטרף לאיסור לר"ע. ופי' הא דמתני' משום טעם כעיקר דבעי כזית בכדי אכילת פרס. או י"ל דס"ל דדין היתר מצטרף לאיסור אינו אלא בנתערב כזית בכדי אכילת פרם ואז יהיה דין היתר מצטרף לאיסור ללקות על כזית מהתערובות כמ"ש לקמן בדעת הרמב"ם כן ועכ"פ מוכח מכל זה כשי' רוב הראשונים בפי' טעם כעיקר. (ו) והרמב"ם פ"ה מהנ"ז כתב דבר המותר אין מצטרפין לדבר האסור כו' עד שיהי' מדבר האסור בהתערובות כזית בכדי אכילת פרס ואכל כל הפרס כמ"ש בהמ"א וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי אכילת פרס מן הפת ואכל כדי פרס ה"ז לוקה וע"ז וכי"ב נאמר וכל משרת כו' לאסור דבר שנתערב בו היין וטעם טעם היין והוא שיהיה טעמו וממשו כשאר איסורין כו' הי' בו טעם יין ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס אסור מד"ס. וכעי"ז כתב בהמ"א פט"ו דבר האסור מין בשאינו מינו בנותן טעם כו' כיצד חלב שנפל לגריסין ונימוח הכל טועמין כו' ואם נמצא בהן טעם חלב והיה בהן ממשו אסור מה"ת נמצא בהן טעמו ולא ממשו אסור מד"ס כיצד הוא כגון שהיה מן החלב כזית בכדי אכילת פרס אם אכל כדי פרס הואיל ויש בהם כזית מהחלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים אכל פחות מפרס מכין אותו מכת מרדות. וכן אם לא היה בתערובות כזית בכדי אכילת פרס אע"פ שיש בהם טעם חלב ואכל כל הקדירה אינו לוקה אלא מכת מרדות עכ"ל והכ"מ והבאים אחריו שפטו דעת הר"מ כרש"י דטעם כעיקר דרבנן לכן הקשה הלח"מ פ"ה מהנ"ז ע"ד הר"מ דדרש משרת דלא כר"ע להמצל"א ולא לטע"כ כרבנן ותפס דרך אחר לטעמו וממשו בכבא"פ ורש"י פי' בפסחים דהוא הלמ"מ וגם בזה שינה שכתב בחלב שנימוח בכדי אכילת פרס הו"ל טעמו וממשו ודלא כרש"י הנ"ל דקרי לה טעמו ולא ממשו וכמפורש בהירושלמי הנ"ל. ונהי דאיתותב ר"ז שם משמע דהיינו טעמא דסבירא ליה בכה"ת טעם כעיקר אבל אי נימא טעם כעיקר דרבנן גם זה נקרא טעמו ולא ממשו. עו"ק בהא דהר"מ משוה דין נזיר לשאר איסורין ולא אמרינן ביה טעם כעיקר ולא המצל"א איך יפרנס כל הברייתות הנישנות בבבלי וירושלמי ומימרא דאמוראי דפליגי בדעת ר"י כולם מודים דבנזיר טע"כ מה"ת והא רש"י דס"ל טעם כעיקר דרבנן פירש בחולין (דף צ"ח) דהו"ל נזיר וגעולי כלי מדין שני כתובין או משרת להמצל"א כר"ע אבל להרמב"ם קשה. (ז) ועכ"ז נ"ל ברור דהר"מ פי' טעם כעיקר כשי' הראשונים שיאכל מהאיסור כזית בכדי אכילת פרס וזה עצמו אמר ר' יוחנן בגמרא כל שטעו"מ לוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס וסבירא ליה כפי' הר"א בתוספות שם דממשו הוא כמות השיעור כזית וכדפי' ר' יוחנן עצמו דזהו כזית בכדי אכילת פרס לפי שטעמו לבד ניכר עד ששים וכן ביאר הרמב"ם דבריו חלב שנפל לגריסין ונימוח אם נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו אסור מה"ת כו' כיצד הוא ממשו שהיה מן החלב כזית בכדי אכילת פרס כו' ולזה נ"ל דלאו דוקא נבלע ממשו ממש רק דקרי ממשו לשיעור כזית והא ראי' שבהחלב נימוח גופי' שנפל כתב היה בו טעמו וממשו אסור מה"ת טעמו ולא ממשו אסור מד"ס כיצד הוא ממשו כבכא"פ ולפ"ז גם הא דתניא משרת שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב לפי שגם זה טעמו וממשו מקרי אם יש בהם טעם גמור דיין כשיעור כזית בכדי אכילת פרס דהא גם בשריית צמוקים מברכין עלייהו בפה"ג ומקדשין עליו כדאיתא בא"ח סי' ר"ב וסי' רע"ב עד שיעור אחד מששה במים. וע"כ הברייתא לאו דוקא שריית ענבים מרבה מקרא דהאר"י בירושלמי כוס מזוג לוקה עליו משום משרת הרי גם ליין מזוג צריך לקרא דמשרת שלא נימא יין תי ולא מזוג וא"כ אי איכא לאיפלוגי בין תערובת יין לפליטת ענבים מנ"ל לרבות שריית ענבים נימא דלתערובת יין מזוג אתא אלא ודאי דהיא היא. והברייתא האמת נקט דאין מקרא יוצא מפשוטו דלשון משרת ענבים הוא ששרה ענבים במים וכ"ז מקרי טעמו וממשו והר"מ לישנא דר' יוחנן נקט ולא אתא אלא לאפוקי נותן טעם דיתר מכזית בכדי אכילת פרס. ובזה יצדק יחדיו עם הירושלמי לפי דשם אר"ז כל נותני טעמים אין לוקין עליהן עד שיטעם טעם ממשו של איסור ור"ל לאפוקי חלב נימוח דאי"ל הפירוש ממשו של כזית בכדי אכילת פרס ונזיר אפילו ביתר מכדי אכילת פרס דהא בהברייתא דמייתי סייעתא מינה לר"ז תנא כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל כולה דש"מ דגם בנזיר בעי כזית בכדי אכילת פרס וכמש"ל (אות ד'). אלא ודאי כדאמרן לפי דר"ז ס"ל דטעמו ולא ממשו בעלמא דרבנן רק בנזיר. ובזה איתותב שם מדתניא מכאן אתה דן לכה"ת מק"ו ומ"מ זה מוכח מהברייתא דכזית יין כו' דבעי שיאכל כבא"פ וכר"י בבבלי וז"ב. (ח) ולבור את כ"ז בדעת צלותא. אכתוב מה שנ"ל בשיטת השמעתא. לדעת הרמב"ם פ"א מהל' חומ"צ ד"ו אשר התפלא בו כל רואיו. וז"ל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי והדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאוכל כזית חמץ בתערובות כדי אכילת פרס אבל אם אין כזית בכדי אכילת פרס אע"פ שאסור לאכול אינו לוקה אלא מכות מרדות והקשו כולם ע"ז ממ"נ אי פוסק כר"א הא אפי' באין בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה מטעם היתר מצטרף לאיסור כדאיתא בסוגיין הנח לכותח הבבלי כו' ואי פסק כרבנן הא ס"ל בכותח הבבלי ולא כלום ולמה הביא ע"ז הדרש דר"א מכל ואי מיירי שאכל דרך אכילה וס"ל דחייב א"כ כרת נמי ליחייב דמנ"ל למעוטיה, ועי' כ"מ ולח"מ ופר"ח ומק"ח כולם מתנבאים בתירוצים שונים ואין מי יורה דעה להבין שמועה להעמיד דבריו מפורש יוצא מהש"ס. ואין זה דרכו של הרמב"ם לכתוב בפשיטות בספרו מגודל דעתו אם לא בדרך יראה לי וכאן דרש ידרש ענין חדש מדעתו כאלו הדבר מפורש יצא מפי חכמי הש"ס ובקיצור אומר כי דעת המק"ח דזה מסוגיות הפוכות ולמשכ"ל הם מתאימות גם דברי האהעו"ז בסי' תמ"ב בדעת הר"מ דדרש כל לנוקשה תמוה ומה שהביא ראי' מפ"ד ד"י הוא ראיה לסתור להמעיין ע"ש כי קצרתי. ויותר נתקבל דברי הפר"ח דלמאי דמסיק רב דימי הדין דכזית בכדי אכילת פרס ס"ל להר"מ בפי' הברייתא דמיירי שיש כזית בכדי אכילת פרס ע"י טיבול ואתיא כרבנן וקמ"ל אף דאינו נותן טעם רק קיוהא בעלמא עובר עליו ע"ש, וגם כל מפרשי דבריו בנו יסודם ע"ד הטור דכותח הבבלי ואינך אין בו כדי נ"ט רק לקיוהא. ואינו מתקבל ע"ד שומע. דהלא זה הוא סברת חוץ שהוכרח הטור לשי' ר"ת בפי' לטעם כעיקר דאיך פליגי רבנן אבל לא כן הוא לשי' הראשונים והרמב"ם דבעי כזית בכדי אכילת פרס וביאר זה ר"י כל שטעמו וממשו משמע דיש בו נ"ט וגם כי כ"ל דהטור מפרש בשכר המדי כפי' הרא"ש שנותנין מעט שעורים להחמיצו ולא כן הוא דעת הר"מ בפי' המשנה שכתב שעושין משקה המשכר במדי מחטים ושעורים וזולתם לשתות וזהו כפרש"י והרא"ש בפ"ב דע"ג בשם הראב"ד שיש בו כדי נותן טעם, ועוד דדעת הר"מ בפט"ו מהל' מאכלות אסורות בתערובות ממשו בלא נ"ט בטל ברוב היפך סברת הטור ולא עוד אלא שגם דברי הר"מ בפי' המשנה דריש פרק אלו עוברין סותרים ואינם מובנים. לכאורה שכתב שם בפיהמ"ש הרי אלו באזהרה דר"ל שיהיה בו תערובות חמץ כזית בכדי אכילת פרס אז מתחייב מלקות כשאוכל זה התערובות וזה היפך הש"ס הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס וגם מדכתב שם עוד ואין הלכה כר"א משמע דס"ל דר"א מחייב אף ביותר מכבא"פ וכר"נ דאמר מתני' מני ר"א היא ואיך כתב תחלה דהרי אלו באזהרה דר"ל שיהיה כבא"פ כו' דזה נאמר לדברי חכמים וגם זה היפך דעת המק"ח דהר"מ פוסק כר"א. גם מש"כ הפר"ח דגם רבנן דרשו לכבא"פ מכל לא משמע כן ממנין המצות להרמב"ם. ומריש הל' חומ"צ דחשיב לאו לתערובות חמץ מקרא מפורש דכל מחמצת לא תאכלו וע"ז מפרש בפ"א שם עירוב חמץ כיצד כו' וגם כי עדיין ישאר קו' הפר"ח דהש"ס הו"מ לשנויי שאני כותח הבבלי דלית ביה נ"ט יעו"ש ע"ד החידוד. (ט) ואשר אני אחזה בדעת הר"מ כי הוא זה ליישב השיטה מכמה קושיות. (א) קו' התוס' לעיל בד"ה וכזית מאי ס"ד דאביי להקשות ממקפה וכותח הא איהו ס"ל טעם כעיקר מה"ת ותי' דחוק כמש"ש. (ב) קו' התוס' בד"ה א"ה מנ"ל דרבנן פטרי אפי' בכזית בכדי אכילת פרס ותירוצם שם מלשון ולא כלום משמע אפי' הרבה ולזה הוכרחו לפרש בד"ה ואי משטר דגם בשכר המדי אי שתה רצופין בטלה דעתו כמש"ש. וזה נגד הסברא ונגד דעת הר"מ בחומ"צ שם דגם בשכר המדי חייב בשתה כבא"פ. (ג) קו' אגודת אזוב שכ"ל בהא דאמר בתר דשני ליה רב דימי הקשה לי' אביי כו' הא לס"ד דהמצל"א יו"ק אימא משרת לטע"כ אתא. (ד) גם יש לדקדק בלשון הש"ס אלא הנח