ברכת ראש נזיר צז

שם ליתן טעם כעיקר הוא דאתא כו'. (א) קודם ביאור הסוגיא נבאר השיטות הנאמר בפירושו דטעם כעיקר כי זה הוא עיקר קוטב הציר אשר עליה סובב גלגל השיטה. היכן הדעת נוטה דהנה ר"ת בחולין (דף צ"ט) והרא"ש שם פי' דמחמת הטעם נהפך ההיתר לאיסור ולוקין ע"ז אפילו ביתר מכדי אכילת פרס וכן הוא דעת רש"י בפסחים, וראייתם כתב הרשב"א מדס"ל לאביי טעם כעיקר אף דלא הוה ס"ל כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וא"כ יבטל ברובא אלא ודאי דנעשה הכל איסור, וכן משמע פשט המשנה דפ"ג דחלה העושה עיסה מחטים ואורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא ידי חובתו בפסח וכבר כתבתי לעיל דלשיטתם הא דכותח הבבלי ומקפה מיירי בלית ביה נ"ט ע"ש ואין מהצורך לשנות. [ואי"ל כיון דמהטמאים נפקא לי' צירן ורוטבן והו"ל בעשה מ"מ טעם עדיף עי' תוס' ברכות (דף ל"ט) ד"ה מיא וברא"ש שם גם בתוס' חולין (דף קי"ב) ד"ה ורוטבן]. (ב) שיטת הר"ח כהן שהביא הרא"ש שם כעין פי' ר"ת רק באופן כשיש כזית בכדי אכילת פרס אז נהפך ההיתר לאיסור ללקות עליו בכזית מהתערובות וס"ל דהא דאמר ר' יוחנן בע"ג (דף ס"ז) כל שטעמו וממשו לוקין עליו בכזית בכדי אכילת פרס דלאו דוקא ממשו ממש דה"ה כל שיש בו כ"כ ככזית בכדי אכילת פרס מקרי טעמו וממשו ועי' בתוספות שם וס"ל דמסתבר דלא החמירה התורה בנ"ט איסור בהיתר כשהיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בלא נ"ט אין לוקה עליו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס כן הוא בהרא"ש בחולין שם. ולכאורה קשה הא גם ביש כזית בכדי אכילת פרס אינו לוקה בכזית מתערובות אף בניכר בלא נ"ט לדידן דלית לן היתר מצטרף לאיסור. ונ"ל דס"ל דחצי שיעור ע"י תערובות ביותר מכדי אכילת פרס אף איסור תורה ליכא ולהכי אינו חמור הנ"ט להופכו לאיסור ומ"מ איכא איסור תורה בנ"ט וכמ"ש הטוי"ד סי' צ"ח בשם ר"ח וטעות סופר שם ר"ת כמ"ש הפר"ח וצ"ל משום דנ"ט יותר חשוב ולא בטל מאיסור הניכר משא"כ בכזית בכדי אכילת פרס דאינו בטל אוסר חצי שיעור ומחמת הנותן טעם הופכו לאיסור ולדידיה יתפרש הש"ס כעין שי' ר"ת. וי"ל עוד אך אין רצוני להאריך. ולשי' הר"ח הא דחטים ואורז מיירי שיש כזית בכדי אכילת פרס ואז יוצא ידי חובתו גם בכזית. (ג) ושיטת הר"ש פ"ב דט"י ותוס' דהכא דטעם כעיקר היינו שיאכל הכזית איסור בשיעור אכילת פרס ולאו דוקא ביין ממש אלא גם בשרה ענבים במים ויש בה טעם יין כשיעור כזית בכדי אכילת פרס לוקין עליו וכן הוא שיטת רוב הראשונים הרמב"ם ורמב"ן ובעל המאור והראב"ד וה"ג ורשב"א בשם ר"י ותוס' ע"ג שם. ונ"ל שכן הוא דעת הר"ן בפרק גיד הנשה שכתב הא דאמר ר' יוחנן טעמו וממשו ר"ל שנתערב גוף האיסור ונ"ט לוקין עליו בכזית בכדי אכילת פרס וממילא דבאין בו כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו וס"ל בזה דאסור מה"ת כחצי שיעור ובבבא השניה דטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו כתב שזהו טעם כעיקר שלפי שי' ר"ת הוא מה"ת ולרש"י הוא איסור דרבנן והסכים לזה מטעם שכתב שם דאי טעם כעיקר מה"ת לוקין עליו כשם שלוקין על העיקר ע"ש. מוכח דמיירי בטעם גמור שיעור כזית בכדי אכילת פרס כבעיקר ומהר"ם שם לא דק וכן משמע בתוספות ע"ג שם דגם לר"ת הא דלוקה על טעם כעיקר הוא בכזית בכדי אכילת פרס ע"ש. מיהו אף שהסכימו לדעת אחת בפי' טעם כעיקר שר"ל כזית בכדי אכילת פרס יש קצת חילוק בדיניהם שמהרמב"ם ורמב"ן ובעל המאור והר"ש מבואר שטעם כעיקר מה"ת לא נאמר אלא בכזית בכדי אכילת פרס רק דחקרו אם לוקה בנזיר דוקא או גם בשאר איסורין עי' בר"ש שם אבל ביותר מכדי אכילת פרס ס"ל דאין בו איסור תורה וכן מסתבר דהא ר' יוחנן ור"ל פליגי אי חצי שיעור מה"ת גם בבעין ומנלן חצי שיעור ע"י תערובות אבל מהר"ן ורשב"א שם בשם הראב"ד ור"י מבואר דגם ביתר מכדי אכילת פרס אית ביה איסור תורה דחצי שיעור לפי דנותן טעם הוה כדבר הניכר דלא שייך ביטול והו"ל כחצי שיעור דבעין. מיהו בדעת הראב"ד תיוהא קחזינא דבפ"ה מהל' נזירות ד"ו מבואר בהשגות שם דגם בנזיר ביותר מכדי אכילת פרס אסור מה"ת כדין חצי שיעור ואלו הרשב"א בפרק גיד הנשה ביאר בשם הראב"ד דבדאכל כזית בכדי אכילת פרס לוקה בכל איסורין ובטעמו ולא ממשו כגון אחד מארבעים שאין בו כזית בכדי אכילת פרס אסור ואין לוקין עליו לפי דיליף מנזיר או מגעולי כלי מדין ואין מלקין על ק"ו ומה מצינו. משמע דבנזיר לוקין ע"ז וצ"ל דס"ל כר"ת דגם ההיתר נהפך לאיסור דאי לאו הכי אמאי לוקין עליו הא אינו אלא חצי שיעור רק דלא סבירא ליה אהדריה קרא לאיסוריה למלקות נמי בשאר איסורין. ומבואר שם עוד דין שלישי היתר מצטרף לאיסור כגון שמערב מחצה איסור עם מחצה היתר ונ"ט ואוכל משניהם כזית. והא אוכל חצי זית היתר עם חצי זית איסור תליא בפלוגתת ר"ע ורבנן אי היתר מצטרף לאיסור הרי דס"ל גם בנותן טעם אין היתר נהפך לאיסור וי"ל דמחלק בין כזית שנותן טעם או חצי זית דלא היה מתחלה כי אם חצי שיעור וכמש"ל בתוס' ד"ה כמאן (אות ז') בשם אג"א ואינו נראה וכמש"ש. וי"ל ג"כ דס"ל דבנזיר גילה הכתוב טעם כעיקר אף ביתר מכדי אכילת פרס לוקין עליו ובשאר איסורין אין מזהירין מן הדין רק דכזית בכדי אכילת פרס קיי"ל בכל איסורין אבל בחצי זית לא גלי כי אם מטעם היתר מצטרף לאיסור. ואיך שיהיה דעת רוב פוסקים כמ"ש דבכדי אכילת פרס לוקה וביתר מכדי אכילת פרס פליגי אי אית ביה איסור תורה. (ד') והנה אף דאין אנו כדאין לומר הלכה זו נאה. להכריע בין גדולי דעה. אך המעיין ימצא שזו היא השיטה המחוורת ליישב הקו' והדקדוקים הנופלות בהסוגיא כאשר רמזתי עד הנה וגם לקמן יבואר כל דבר על מקומו וכן מוכח בירושלמי דפרקין וז"ל ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנ"ט של נזיר אמר ר"ז כל נ"ט אין לוקין עליהן עד שיטעם טעם ממשו של איסור ונזיר אפי' לא טעם טעם ממשו של איסור אמר ר' בא כל נ"ט אין היתר מצטרף לאיסור ובנזיר איסור והיתר מצטרפין (פי' דר' זעירא ור' בא פליגי בפי' נ"ט דאמר ר' יוחנן דר"ז פי' על טע"כ ור' בא ס"ל דעל טע"כ לוקה בכל איסורין מק"ו ור"י אין היתר מצטרף לאיסור קאמר דבשאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור) מתניתא מסייע לר"ז כזית יין שנפל לתוך הקדירה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל כולה ע"ד ר' בא מכיון שאכל כזית ממנה יהא חייב עכ"ל, וזה ודאי ע"כ מיירי שהכזית מיין נ"ט בקדירה דאל"ה אינו אוסר אפילו אכל כולה דמין בשאינו מינו לכ"ע אינו אוסר במשהו ומביא ממנה סיוע לר"ז דאין היתר מצטרף לאיסור מדלא מחייב על כזית ממנו כי אם שיאכל כולו כדי שיאכל כל הכזית מהאיסור מוכח מזה דטעם כעיקר היינו שיאכל כזית איסור ע"י טעמו אף בלא ממשו שאינו ניכר ומיירי בכזית בכדי אכילת פרס, ומש"כ הפ"מ שם דמיירי בלא נ"ט תמוה [וג"כ אי"ל דר"ז ור"ב פליגי בפי' טעם כעיקר דר"ז ס"ל כזית מהאיסור ור"ב ס"ל כפי' ר"ת דגם בטעם לבד כשאוכל כזית מהתערובות חייב וכדמסיק שם מכאן אתה דן כו' והיינו לטע"כ. דזה אינו דהא בירושלמי שם מקשה על ר"ז בכל אתר כו' ולא הקשה על נזיר גופי' מוכח כמ"ש] וכמה הלכתא איכא למשמע מהירושלמי הלז חדא הא דאמרן דבעי כזית בכדי אכילת פרס עוד מוכח כפי' רש"י בע"ג (דף ס"ז) דטעמו ולא ממשו כגון חלב שנפל ונימוח שאין ממשו בעין וכעי"ז פי' רש"י בפסחים בטעם כעיקר דבבשר בחלב שהבשר בעין וחלב נבלע בו דכמו כן הכא קרי ליין שנפל בקדרה טעמו ולא ממשו וכדאמר שם בנזיר לוקין אפילו לא טעם ממשו של איסור וזה דלא כמקצת מפרשים דרש"י כיוון דוקא לדבר גוש שנימוח (עי' פר"ח סי' תמ"ב) והרי חזינן דבירושלמי קורא גם ליין שנפל טעמו ולא ממשו וכמו שפי' רש"י בחלב הבלוע בהבשר מקרי טעם כעיקר וכן הוא דעת תוס' נזיר ד"ה וכזית ביין הנבלע בפת, מיהו נראה דזה דוקא בדבר צלול הנבלע בדבר גוש או בד"א הניכר בעיניה והבלוע אינו ניכר אבל בלח בלח שאינו ניכר מקרי טעמו וממשו וראיה לזה מדקשי ליה לרש"י בפסחים (דף מ"ד) בשכר המדי דרבנן פליגי והא יש בו כזית בכדי אכילת פרס והא דרב דימי בכזית בכדי אכילת פרס בטעמו וממשו איירי וכמו שכ"ל בתוס' ד"ה ארבב"ח (אות ד'). מיהו שם בלאו הכי אין מין אחר ניכר יותר והשכר ע"ש התערובות נקרא. ויותר מזה משמע מרש"י שפי' בפסחים (דף מ"ג) בד"ה מאן תנא חמץ דגן גמור שנתערב במין אחר ואינו בעין שנימוח וחשב בזה כותח הבבלי ושכר המדי דאפילו בגוש שנתערב אחד בחבירו ואינו ניכר כיון שנקרא המין ע"ש כולם מקרי טעמו וממשו כדפריך הש"ס אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי. וכן שנינו פ"ג דחלה העושה עיסה מחטים ואורז אם יש בה טעם דגן יוצא ידי חובתו בפסח ומקרי זה טעמו וממשו לפי שהעיסה ע"ש כולם נקרא ולא פליג רש"י ותוס' אלא בדבר הנבלל ואינו ניכר ונקרא ע"ש המין הניכר כנ"ל. וכן כתב אג"א בשם הר"ן בחי' לחולין שכל דבר הנבללין כלח בלח ההוא עיקר מיקרי ע"ש. ועוד מוכח מהירושלמי כדעת רש"י דטעם כעיקר דרבנן לר' יוחנן דאי"ל הא דס"ל אין לוקין בשאר איסורין משום דאין מזהירין מן הדין כמ"ש הפ"מ שם דהא הירושלמי שם מקשה על ר"ז מברייתא שהובא בש"ס דידן דמנזיר דן לכל התורה בק"ו. וז"ל מכאן למדו חכמים לכל נ"ט שהן אסורין. וקשיא על ר"ז שאמר בכל אתר את אמר עד שיטעם ממשו של איסור וכאן את אמר אפילו לא טעם והא ר"ז אין לוקין קאמר והברייתא אוסרין