ברכת ראש נזיר צו

שתי רצופין בטלה דעתו ליתא ברש"י שם וגם זה לא מסתבר כיון דראוי לשתייה אינו אלא גרגרן כמחז"ל השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן וה"נ דכוותה אבל לא לומר בעלה דעתו שלא לחייבו ע"ז וצ"ל דתוס' דייק זה מהא דאמרו ולא כלום כמ"ש בדיבור הקודם. דלהכי פי' רש"י גבי כותח כן ואינו מוכרח וכמש"ש:

ד"ה שתי מדוכות כו' מיחייב מיתה זו האוכלה כו' וכעי"ז פי' רש"י בפסחים וכוונתם ליישב דעת אביי דמקשה מינה במאי ניחא ליה לדידיה דהיתר מצטרף לאיסור וכדאקשי ליה רב דימי ואלא מאי כו' וגי' זו הביא נמי רש"י שם לפי דזה מיירי בשאינו מינו ונ"ט כדלקמן לז"כ בכזית בכדי אכילת פרס דאיכא עון מיתה יש להחמיר יותר בספקו מבהיתר מצטרף לאיסור דאינו בכרת ובש"מ כתב זה לקמן בקופות במין במינו דיותר יש לגזור בכזית בכדי אכילת פרס אטו שאינו מינו דאיכא עון מיתה מבהיתר מצטרף לאיסור ושם ניחא אבל כאן בשאינו מינו צ"ב מה נ"מ הא זה וזה מה"ת. ונ"ל להוכיח מהכא דרש"י ותוס' כאן ס"ל כשיטת הרמב"ם דבספק איסור הוי מה"ת לקולא חוץ בעון מיתה וכרת כבאשם תלוי ולזה סבר אביי דבכזית בכדי אכילת פרס דיש בו עון מיתה ומה"ת אזלינן ביה לחומרא היכי אמרינן ביה שאני אומר אך בדין היתר מצטרף לאיסור דמה"ת ספקו להקל י"ל דגם רבנן לא החמירו בזה דלא איתחזק איסורא די"ל איסור לתוך איסור נפל אך רב דימי לא הונח בזה בספק איסור תורה והקשה לו ואלא מאי כו' כצ"ל:

ד"ה אית ספרים כו' [וא"ת] לישני כו' תרי [ברייתות] בהדי הדדי דאי הך כר"א הך נמי [כר"א] ובפרק אלו עוברין ליתא בספרים. הס"ד כצ"ל. ור"ל כיון דסתמא דמשניות אתיא כר"א וכן הא דקופות דנישנית בהדדי י"ל כר"א וכדמפרש בשלמא לדידי כו'. רוצה לאוקמי כולהי סתימתאי כר"א:

ד"ה אלא הנח כו' ובפסחים בתוס' ד"ה הנח כתבו וז"ל וקשה לרשב"א כיון דתרומת תבלין דרבנן גבי שום אמאי פסול מקום מגעו ויש לחלק עכ"ל וי"ל בפשיטות דהכא בספק דלא איתחזק אזלינן לקולא בדרבנן אבל בשום דיש בו כזית בכדי אכילת פרס ואתחזק איסורא י"ל כעין דאורייתא תיקנו ופסול מדרבנן:

ד"ה שתי קופות ובהן תבואה. הס"ד ומתחיל הדיבור ואי ס"ד כו' ה"ג בשלמא לדידי [דאמינא היתר מצטרף לאיסור הכא מיירי שההיתר] רבה וקשה כו' אז יהיה היתר מצטרף לאיסור [מה שאין כן הכא בשני קופות כיון] שההיתר רבה מיד נתבטל [האיסור] והדין הוא כו' וה"נ [פריך] אר' יוחנן בפרק הערל הס"ד כצ"ל. ור"ל למאי דפריך שם אר"י מוכח דבדאורייתא בעי רבייה ושאני אומר ע"ש, אך דבריהם תמוה מה שהקשו מה אנו צריכין שאני אומר הא טעם זה בעי אפילו בדרבנן דכיון דסוף סוף אסור מדרבנן במין במינו עד מאה ואחד ובפרק הערל שם פריך על אידך טעמא דאמר ר' יוחנן שם אע"פ שלא רבו עז"א דבדרבנן לא בעי רבייה דתלינן לקולא מטעם זה לבד דשאני אומר אבל ה"ט דשאני אומר ודאי בעי דאף לר"ל שם דס"ל בדרבנן נמי בעי רבייה אמר במתני' האי טעמא דשאני אומר, ומחומר הדבר נ"ל דס"ל דהאי דשתי קופות מיירי נמי בשא"מ דכיון דביבש אינו נותן טעם בטל ברוב אף בשאינו מינו ולא שייך לגזור אטו מינו למאי דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן וכעי"ז איתא בי"ד (סי' ק"ט) ולכן תירצו דהשתא ס"ד דתרומה דאורייתא כו' ורק לרב דימי דס"ל הך כזית בכדי אכילת פרס לא בטל אף למאי דמסיק תרומה דרבנן בעי האי טעמא דשאני אומר ועיין:

ד"ה אלא לדידך כו' [תימה] למאי דאוקמי לפרש כו' [וי"ל[ דאם איתא כו' והיה קשה לר"י [לדידיה] נמי דהיתר מצטרף לאיסור [בשאינו מינו שיש להם] לחכמים להחמיר ואומר הרמ"ר דלא דמי דחיוב כזית בכדי אכילת פרס שייך קצת גם במין במינו [כשהוא אוכל כזית] מן האיסור כו' כצ"ל ודבריהם צריך ביאור במאי פסיקא להו במין במינו הניכר לא אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור הא כיון שניכר לא בטל ולמה לא יצטרף הא הו"ל כשוה בשוה ובפרט ביבש ביבש דאין בילה יוכל להיות שיאכל הרוב מהאיסור ומיעוט משלימו לכזית. ונ"ל דהתוס' דהכא אזלי לשי' תוס' פסחים בשם ר"י ד"ה כמאן דאין היתר מצטרף לאיסור בבעין כי אם ע"י תערובות שיתערב יחד כדאמר בחטאת עד שיבלע בבשרה ודרך בליעה הוא נ"ט וכן משמע מתוספות חולין (דף צ"ט) שפי' הירושלמי דאמר ר"י כל נ"ט אין לוקין עליו חוץ מנזיר דבהיתר מצטרף לאיסור איירי וצ"ל הא דקרי לה בשם נ"ט משום דהיתר מצטרף לאיסור על ידי תערובות הוא בנותן טעם והא דלא מיחייב משום טעם כעיקר לפי דס"ל בזה כשי' הר"ש דטעם כעיקר הוא שיאכל מהטעם כזית בכדי אכילת פרס כמש"ל בתוס' ד"ה וכזית ע"ש ולהכי אינו חייב בכזית מהתערובות אלא מטעם היתר מצטרף לאיסור ולזה ס"ל ביבש ביבש במין במינו אפילו בשוה ומכירו אין היתר מצטרף לאיסור והא דאמר אביי כגון דנפישי חולין לא מטעם זה אין היתר מצטרף לאיסור רק דאי לא נפיש היתרא שיבוטל יש לחוש שיאכל כזית מן האיסור בבת אחת דלקי מה"ת ואיך אמרינן ביה שאני אימר כו' לזה אמר אביי לדידי' ניחא דמהני רבייה שיתבטל ולא יבא לידי איסור תורה ולפ"ז יש לאוקמי גם בשאינו מינו ביבש כמ"ש בדיבור הקודם אך לפי שמן הסתם בשאינו מינו הוא ניכר ואף בקמח יש למצוא נ"ט ברותח לזה תפסו מילתא דפסיקא במין במינו אבל לדידך כזית בכדי אכילת פרס דחייב גם במינו בניכר הו"ל לגזור במינו גם בשאין ניכר וכ"ז הוכרחו לשיטתם כמש"ל בתוס' ד"ה אי הכי ובפסחים כתבו בע"א דגם בשאינו מינו כמדוכה ס"ל אביי לרבנן אין היתר מצטרף לאיסור ואתיא כל הברייתות כרבנן ולז"כ דאביי אוקמי הך דשתי קופות בכל ענין אף בשאינו מינו וגם שם היו יכולים לפרש ע"ד שכתבו כאן דבכזית בכדי אכילת פרס גם במינו יש לגזור אטו שאינו מינו משא"כ בהיתר מצטרף לאיסור דאף בשאינו מינו לית ליה צירוף ברוב היתר רק דעדיפא קאמרי וכמו שביארתי זה לעיל בתוס' ד"ה אמר רבה בר בר חנה (אות ה' ו' ע"ש) וכל זה לשי' הר"ש והתוספות בפי' טעם כעיקר אבל לשי' ר"ת דעל ידי טעם כעיקר נהפך ההיתר לאיסור צ"ל בענין אחר דבמדוכות גרס ואלא מאי ובקופות צ"ל דאיירי במין במינו דליכא נ"ט וס"ל היתר מצטרף לאיסור גם בבעין וכן הוא בתוס' חולין (דף צ"ט) לפי' ר"ת ומחלקים שם בע"א דבכזית בכדי אכילת פרס יש להחמיר גם במינו כיון דלקי בשאינו מינו ומזה משמע דס"ל בשאר איסורין לא לקי בהיתר מצטרף לאיסור דיליף ממשרת ואין מזהירין מן הדין. ויותר יש לחלק כמש"ל בתוס' ד"ה שתי מדוכות דכזית בכדי אכילת פרס דיש בו עון מיתה וספיקו מה"ת לחומרא בשאינו מינו יש לגזור גם במינו אבל באיסור לאו דהיתר מצטרף לאיסור דגם בשאינו מינו מה"ת ספיקו לקולא אין צריך לגזור בספק דמינו אטו שאינו מינו דרבנן ומדלא חילקו כן ש"מ דסבירא ליה כהרשב"א בספק איסור מה"ת לחומרא וכאן עדיפא מיניה קאמר דגזר אטו מינו גופיה. הארכתי קצת לברר השיטות למחלקותיהם:

דף ל"ז ע"א גמרא כגון דנפישי חולין מפי' רש"י משמע דלאו דוקא ברובא רק דר"ל נפיש שלא יהא מיעוט מההיתר משום דבעי איסור רובא להיתר מצטרף לאיסור וכן משמע מתוס' פסחים שמספקא לי' בזה וכתבו לאביי היתר מצטרף לאיסור כשיש מהאיסור רובא או שוה בשוה ובזה נדחית קו' מהרש"א שם בתוס' ד"ה איתביה על מש"כ שמיירי שרבו חולין כיון דסבר דתרומה דאוריי' בפרק הערל הא במס' נזיר מפורש בנפישי חולין ולמש"כ אין ראיה ולכאורה מוכח איפכא דהא בסוגין לר"י קיימינן ואיהו אמר בפרק הערל אע"פ שלא רבו רק דשם מוקי לה נמי בתרומה דרבנן ולזה הביא ראיה מפרק הערל. וי"ל דדבר זה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל אי חצי שיעור אסור מה"ת דלר"י דסובר חצי שיעור אסור מה"ת י"ל אפילו שוה בשוה היתר מצטרף לאיסור משא"כ לריש לקיש דחצי שיעור מותר לא שייך היתר מצטרף לאיסור בשוין רק ברוב איסור י"ל כיון דאוכלין בבת אחת כזית המיעוט היתר בטל ברוב ומצטרף לאיסור לכזית כעין שכתב רש"י בזבחים (דף ע"ח) בפגול ונותר ע"ש והא דס"ל לר"א בכותח הבבלי אף ביתר מכדי אכילת פרס היתר מצטרף לאיסור אף דהוה רק חצי שיעור לפי דשם כולי עלמא ס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ ומצה ד"ז מלא יאכל חמץ ועי' במפרשים שם שהקשו למה בדה הר"מ מקרא זה הא שמעינן מכל חלב. ול"ק לפי דמוכח מר"א דס"ל היתר מצטרף לאיסור אפי' בחצי שיעור דגבי חמץ כ"ע ס"ל חצי שיעור אסור מה"ת וצ"ל דמלא יאכל נפקא ליה כנ"ל:

שם ולאביי מעיקרא כו' בתר דשני ליה כו' עמשכ"ל בתוס' ד"ה אי הכי ליישב הא לס"ד דבכל איסורין היתר מצטרף לאיסור כ"ש דקשה נימא לטעם כעיקר אתא ע"ש. עוד י"ל עפ"י משכ"ל בראש הסוגי' לקיים הגי' וכל משרת דמרבה נמי אוכלין מוכל והיינו היתר מצטרף לאיסור דבעין שלא ע"י תערובות ולזה י"ל דבס"ד דבכל איסורין היתר מצטרף לאיסור ולא הוי נזיר וחטאת שני כתובין דה"ט דלהכי כתיב נמי בחטאת כל אשר יגע דמשמע נמי בעין כמש"ל בתוס' ד"ה כמאן (אות ה') ואייתר וכל לטעם כעיקר אבל לרב דימי דלא ס"ל בשאר איסורין היתר מצטרף לאיסור משום דהו"ל נזיר וחטאת שני כתובין ומוכל מרבה היתר מצטרף לאיסור דבעין הקשה ליה דלמא לטעם כעיקר אתא וי"ל עוד תן לחכם כו':