ברכת ראש נזיר צה

בטל וכ"ש הכא שגם העיקר מתערב, וממה שכתב בנותן טעם דלא יתבטל מוכח דס"ל לרשב"ם דבנ"ט אין ההיתר נהפך לאיסור כדס"ל לר"ת וגם דלפי' זה לא הוה משני מידי דאם היה נהפך ההיתר לאיסור הוה לי' ככולו איסור ומהני כזית בכדי אכילת פרס כמתני' דכריתות אלא ודאי דרשב"ם ס"ל כשי' הר"ש דטעם כעיקר הוא שיהא אוכל כזית מהטעם בשיעור אכילת פרס וקמ"ל דהטעם אינו בטל בתערובות וכ"ש הכא שגם העיקר מתערב דלא בטל וע"ז תירצו דהשתא ס"ל לאביי דבעי שיאכל כזית מהטעם בבת אחת רק לפי המסקנא דכזית בכדי אכילת פרס מה"ת בהעיקר הוא הדין בהטעם סגי שיאכל כזית בשיעור אכילת פרס. ומ"מ נראה זה דחוק כיון דצ"ל בזה שאינו בטל ברוב מפני מה ס"ד דבעי שיאכל בבת אחת ודלא כמתני' דכריתות שם ולקמן בתוס' ד"ה שריה כתבו דהשתא בס"ד לא ס"ל טעם כעיקר דאורייתא וה"ה דהעיקר בטל ברוב. אמנם שיטת רש"י ור"ת דמחמת הטעם נהפך ההיתר לאיסור וראייתם מהא דס"ל לאביי טעם כעיקר אף דלית ליה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכן כתב הרשב"א בפרק גיד הנשה וכ"ל בתוס' ד"ה כמאן (אות ח') דה"ט משום דאביי יליף טעם כעיקר מבשר בחלב דנעשה התערובות כגוף האיסור וס"ל לר"ת במקפה דמיירי שהשום ושמן בעין שלא ע"י תערובות ואינו נותן טעם ולשי' רש"י דמיירי ע"י תערובות צ"ל כמש"ל בתוס' ד"ה ארבב"ח (אות ג') דרש"י לשיטתו דס"ל אליבא דר' יוחנן טעם כעיקר דרבנן או נאמר דלס"ד לא ידע מטעם כעיקר כפי' תוס' לקמן וגם בכותח הבבלי פליגי רש"י ור"ת דר"ת ס"ל דלית ביה נותן טעם כמ"ש הטור לשי' ולפרש"י ס"ל לרבנן דכותח הבבלי טעם כעיקר דרבנן וכל אחד למינו ישכון:

ד"ה אי הכי כו' דס"ד () דיש בו כזית בכדי אכילת פרס כו' פשיטא ליה () דפליגי עליה אבל [אי] אמר דלוקה דאמר [ר' יוחנן] משום סברא [בהא] כו' כצ"ל. (א) ודעתם תמוה בזה דמשמע מפי' דהיתר מצטרף לאיסור הוא רק לר"א אבל רבנן לא ס"ל היתר מצטרף לאיסור אף בשוין מדלא הזכירו חילוק זה לרבנן כלל וגם הוצרכו לקמן לחלק במדוכה דנ"ט אף כשהיתר רבה ס"ל היתר מצטרף לאיסור ולא ס"ל כחילוקם בפסחים שם דאתיא כרבנן וכ"כ לקמן בד"ה אית ספרים דהא דהיתר מצטרף לאיסור היינו כר"א אבל לרבנן לא ס"ל היתר מצטרף לאיסור ומשמע דלרבנן אין מצטרף אפי' בשוין דאל"כ הוי מצי לאוקמי כולהו כרבנן וכמ"ש מזה בגמרא לדעת תוס' פסחים וא"כ תמוה מאי ק"ל אביי אר' יוחנן דיליף ממשרת ממ"נ אי ס"ל לאביי דר' יוחנן אליבא דר"א אמר דדרש כל א"כ מאי מקשה אביי לקמן דלמא משרת לטעם כעיקר אתא אין ה"נ דממשרת דרש טע"כ וכל להיתר מצטרף לאיסור ואי ס"ל דר' יוחנן יליף ממשרת גם לרבנן דהיתר מצטרף לאיסור א"כ יקשה לדידיה נמי אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי. ומצאתי קו' זו בס' אגודת אזוב וסיים בצ"ע. והנ"ל בכוונתם ליישב עוד מה שהקשה בס' אג"א על מה דאיתא לקמן בש"ס ולאביי מעיקרא ק"ל כו' בתר דשני ליה אמר לי' דלמא לטעם כעיקר אתא הא לס"ד דאביי דבכל איסורין היתר מצטרף לאיסור כ"ש דקשה מנ"ל דלמא לטעם כעיקר אתא. ונ"ל דהכי קשי' לי' על ר' יוחנן דאמר בכל איסורין אין היתר מצטרף לאיסור ולא יליף מנזיר ע"כ דהיינו טעמא משום דהו"ל נזיר וחטאת שני כתובין כמסקנת הש"ס א"כ כ"ש לר"א דדרש כל דחמץ להיתר מצטרף לאיסור דהו"ל שלשה כתובים ואין מלמדין וא"כ הא דמקפה דאמר ר' יוחנן דלוקין עליו בכזית ומשמע ליה מטעם היתר מצטרף לאיסור כמאן אתיא אלא ודאי דלא דרשינן ממשרת להיתר מצטרף לאיסור רק לטעם כעיקר אך ר"א דדרש כל דחמץ להיתר מצטרף לאיסור מיניה יליף בעלמא דהיתר מצטרף לאיסור ולא ס"ל שאני חמץ דחמיר או יליף מחמץ וחטאת במה הצד דאם תאמר מה לחמץ שאסור בהנאה ובבל יראה וענוש כרת חטאת יוכיח מה לחטאת שכן קדשים חמץ תוכיח הצד השוה שכן היתר מצטרף לאיסור וכן שאר איסורין ולפ"ז הוה ניחא לי' לאביי מעיקרא דבשאר איסורין נמי היתר מצטרף לאיסור ור"א היא. אך בתר דשני ליה רב דימי דגם לרבנן היתר מצטרף לאיסור בנזיר ממשרת הקשה ליה ודלמא לטעם כעיקר אתא וא"ש. (ב) ובזה נ"ל ליישב שינוי לשון הסוגיא מדבורי התוס' מפסחים להכא דבפסחים איתא בהאי לישנא א"ל אביי לרב דימא וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה כו' הרי דלא ק"ל בזה דדרש ממשרת להיתר מצטרף לאיסור רק על הא דאמר ר' יוחנן דכל איסורין אין היתר מצטרף לאיסור וגם הקושיא דלקמן הא משרת לטעם כעיקר אתא לא אמרה בשם אביי רק בשם סתמא דהש"ס וי"ל שם דגם אביי ידע דר' יוחנן אליבא דר"ע אמרו ול"ג שם בש"ס הך קו' ולאביי מעיקרא כו' רק דהקשה ממקפה דגם שם ס"ל היתר מצטרף לאיסור ולהכי שפיר גרס התם גבי כותח ואלא מאי כו' דאף דצ"ל דלאביי הוה ניחא ליה מ"מ רב דימי סתר ליה וכפי הפירושים שכתבו בתוס' שם והיינו לפי' הראשון שם דאביי ס"ל דרבנן דכותח הבבלי לית לי' המצל"א לפי דמשרת לטעם כעיקר אתא וכותח הבבלי לית ביה נ"ט הקשה ליה רב דימי ואלא מאי כו' דמדלא קתני דברי ר"א ור"ע משמע דרק ר"א ס"ל זה אבל ר"ע פליג דס"ל נזיר וחטאת הוה לי' שני כתובין וצ"ל במקפה משום כזית בכרי אכילת פרס ולפי' הב' שם לחלק בין היתר שוה או רובא לא ניחא לרב דימי לפי מה דס"ל כזית בכדי אכילת פרס מה"ת וגם ברוב היתר אינו בטל וכמ"ש מזה בגמרא ולכן במדוכות וקופות ל"ג שם ואלא מאי כו' לפי דאתי שפיר כרבנן דל"ל היתר מצטרף לאיסור ולא שייך בזה סברת התוס' דהכא בד"ה אית ספרים דלא ניחא ליה לאיפנוגי כו' והיינו דנימא דאתיא כולהו כחד תנא דמקפה וכר"ע דהא סתם לן נמי בריש פרקין אלו עוברין כר"א ולר"א י"ל דלא ס"ל בעלמא היתר מצטרף לאיסור כיון דדרש כל דחמץ ה"ה נמי דרש כל דמשרת להיתר מצטרף לאיסור והו"ל נזיר וחמץ שני כתובין ולהכי נמי לא מסיק הש"ס שם בקופות האי בשלמא לדידי כו' דרצה לאוקמי בכל ענין אף בשא"מ כדאי' בתוס' שם ובשאינו מינו אף ברוב היתר מצטרף לאיסור כהאי דכותח הבבלי וע"כ אוקמי' כרבנן וא"ש. (ג) אבל הכא בנזיר איתא איתבי' אביי המקפה כו' ולקמן גרם א"ל אביי ממאי דהאי משרה כו' ומזה מוכח דאביי לא ידע מתחילה דר"י אליבא דר' עקיבא אמר ומקשה מתחילה על עיקר הלמוד דמשרת דע"כ לא אתי להיתר מצטרף לאיסור רק לטעם כעיקר דאל"כ קשה ממתני' דהמקפה דצ"ל מטעם היתר מצטרף לאיסור כמאן אתיא לא כרבנן דהא הוה לי' נזיר וחטאת שני כתובין וכ"ש לר"א דהו"ל ג"כ ואין מלמדין אלא ודאי דלא דרשינן ממשרת להיתר מצטרף לאיסור ואתיא מתני' דהמקפה כר"א ויליף לעלמא מחמץ וחטאת במה הצד ולהכי ל"ג הכא גבי כותח הבבלי ואלא מאי משום היתר מצטרף לאיסור כו' משום דלאביי ניחא דלא ס"ל לרבנן היתר מצטרף לאיסור וגבי מדוכה גרס ואלא מאי כו' משום דניחא ליה לאוקמי כולהו סתימתאי כחד תנא כר"א כתוס' דהכא והקשה עוד ממתני' דקופות ובכדי שלא יקשה לדידיה נמי דס"ל לר"א היתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין ומסתמא אתי זה נמי כר"א כמתני' דכותח ומקפה ע"ז מסיק בשלמא לדידי דנפישא חולין אף ר"א מודה דאין היתר מצטרף לאיסור והיינו במין במינו כתוס' דהכא לפי דבשאינו מינו ס"ל לר"א בכותח הבבלי היתר מצטרף לאיסור אף ברוב היתר ואף אי נימא דכותח שאני דאית ביה נ"ט הא משכחת לה נמי בקופות בנ"ט ברותח ולזה כ' דאיירי במין במינו ואתי שפיר, ועי' בכל זה כי נכון הוא:

בא"ד וי"ל כו' על עירובו ולא כלום משמע אפילו אכל מן הכותח הרבה כו' לכאורה י"ל בפשיטות כיון דסתים בזה ש"מ דבכל גוונא לא מיחייב וכן כתב בס' אגודת אזוב. עוד י"ל דדייקו מדאמרו ולא כלום משמע שאין בו שום איסור תורה ואי איתא דבשאכל כדי אכילת פרס חייב א"כ יש בו עכ"פ איסור בל יראה כיון שיש בו שיעור אכילה וילפינן ביעור מאכילה וכמ"ש הה"מ פ"ד מהל' חמץ ומצה אלא ודאי שע"י תערובות אין בו איסור אכילה דבטל ברוב וגם מטעם כעיקר אינו חייב להס"ד שיאכל כזית בב"א כמש"ל דמיירי שנתערב ביתר משיעור בליעה ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס דרך אכילתו ולכן אף איסור בל יראה אין בו ובסמוך יבואר עוד:

ד"ה הנח לכותח הבבלי כו' ונראה [דמ"מ אי] איתרמי כו' כצ"ל. ולכאורה קשה כיון שכן למה אמרו חכמים ולא כלום הא איכא עכ"פ איסור בל יראה וכמ"ש בדיבור הקודם. וי"ל דס"ל אף דחייב כשאכל היינו משום דאחשביה מ"מ כל כמה דלא אכל אינו חייב מה"ת כיון שאינו עומד לאכול כמו שהוא ועי' כה"ג ברא"ש ריש פרק כל שעה ומ"מ למש"כ לקמן בשכר המדי דהו"ל נמי כזית בכדי אכילת פרס רק דדרך להפסיק בשתייה בזה ודאי לא שייך לומר דבטלה דעתו ורק ביתר מכדי אכילת פרס פליגי וא"כ למה אמרו חכמים בזה ולא כלום אלא ודאי צ"ל דחכמים לאו על כי"ב אמרו רק דקאי לר"א דאמר על עירובו בלאו ומיירי ע"כ עירוב שיש בו יותר מכדי אכילת פרס עז"א ולא כלום וא"כ אין ראיה מזה למש"כ בדיבור הקודם:

ד"ה ואי משטר כו' גבי שכר המדי [דפליגי] נמי התם אף דדרך לשתותו [בעינה מיהו] אין דרך כו' כצ"ל. וכן הוא ברש"י בפסחים אך הא דמסקו דאי