ברכת ראש נזיר צד

דטומאה דאורייתא ע"י היתר מצטרף לאיסור או כזית בכדי אכילת פרס וכמו שדחקו בזה לקמן בתד"ה א"ל ע"ש. אבל מה ענין חשיבות ביטול לפיר"ת. גם מה שהקשו לקמן ולימא הואיל אם היה מלקט כו' אינו מובן לפי משכ"ל דמשמע דיש כאן פסול תורה ומה נ"מ בהואיל הא השתא ליתא כביצה אבל האמת יורה דרכו שזה הוא ענין אחר ממש"כ מקודם דשם הוא איזה גליון מחכם אחד ולכן דחקו לקמן בזה וסיימו בגמגום אבל דבריהם דהכא עולין שפיר לפי מש"כ בתוס' פסחים לפיר"ת דהכי מקשה הואיל ואינו מקבל טומאה אלא מדרבנן אית לן למימר דבטלי אגב מקפה ולא יפסול כלל וכן הוא בר"ש פ"ב דט"י לפיר"ת ועז"כ כיון דזר לוקה עליו בכזית דין הוא להחשיבה שלא יתבטל ופסול מדרבנן ולכן הקשו אח"כ לימא הך חשיבות הואיל אם הי' מלקט כו' ולפ"ז א"צ לדחוק כדלקמן וא"ש בפשיטות דמתרץ כיון דמצינו חשיבות איסור בכזית ע"י היתר מצטרף לאיסור או ע"י כזית בכדי אכילת פרס חשוב ולא בטל וזה ברור:

ד"ה משום דהיתר מצטרף לאיסור דאין נמצא [כ"כ ביחד] שיהא כו' כצ"ל ומש"כ דאין דרך אכילתו בכך ומשום הך טעמא כו' משמע דאם היה מלקט כזית ואוכל היה חייב רק כיון דאינו עומד לכך לית לן למימר הך טעמא דהואיל כו' ולקמן בד"ה כזית כתבו דגם אם היה מלקט כזית לא מיחייב. ונ"ל דדבריהם דהכא אזלי לפיר"ת דמיירי כשהשום בעין על המקפה א"כ מהי תיתי נאמר דאם צבר השום מעליו שלא יהא חייב דמה לי שמונח על המקפה או על השולחן רק כיון שאינו עומד לכך לא שייך הואיל כו' אבל לקמן מיירי ע"ד פי' רש"י שהשום הוא בתערובות במקפה שכצ"ל שם וכמש"ש לזה כתב גם אי היה מלקט לא מיחייב ומש"כ לקמן בתד"ה א"ל גם לפיר"ת אם היה מלקט אינו לוקה ר"ל לפיר"ת לפי גירסתו בש"ס הא לא הוי כביצה ומ"מ גם לגי' זו י"ל דמיירי דרך תערובות וגם כי שם כתבו בגמגום לפי' הג"ה הנ"ל ובאמת א"צ כמש"ל וע"ע בר"ש פ"ב דטבול יום לפיר"ת מוכח כמ"ש דוק ותשכח:

ע"ב גמרא אי הכי אמאי פליגי רבנן כו'. (א) ראיתי לבאר כאן דברי התוס' פסחים בד"ה אלא מאי כי זה הוא קוטב הסוגיא וגם צריכה ביאור וכה"ז, דשם מסיק הש"ס על קו' זו ואלא מאי משום היתר מצטרף לאיסור סוף סוף אמאי פליגי רבנן וכן הוא גי' רש"י שם ובתוס' שם כתבו דל"ג זה דא"כ מאי ס"ד דאביי להקשות לרב דימי וכתבו שני פירושים פי' א' דר"י אליבא דר"ע אמר דהמצל"א אבל רבנן דדרשו משרת לטעם כעיקר לית להו המצל"א בשום מקום ודבר זה יש לו מקום בפסחים דבקו' דלקמן והאי משרת להכי הוא דאתא כו' לא תני לה בשם אביי רק סתמא דגמ' אבל לגי' הש"ס דהכא א"ל אביי ממאי דהאי משרת כו' הרי לא ידע אביי מתחלה דאליבא דר"ע אמרה נסתר פי' זה. עוד כתבו פי' ב' למה דאיתא לקמן גבי קופות בשלמא לדידי דאמינא המצל"א דנפישי חולין הרי דס"ל לאביי המצל"א דוקא ברוב איסור או בשוין רק בחמץ דרש ר"א כל לרבות אפילו כשהאיסור מועט ובזה פליגי רבנן לפי דלא דרשי כל. וצ"ל הא דפריך ממקפה וס"ל בזה המצל"א היינו טעמא לפי מש"כ מקודם פיר"ת דמיירי שהשום ושמן בעין וניכרין הרי יכול לצרף חצי זית שום עם חצי זית מקפה וכן הוא בר"ש פ"ב דטבול יום. אך יש לדקדק לדעתם דגם בשא"מ ככותח ומקפה ותבלין דהמצל"א הוא דוקא שוה בשוה א"כ למה מסיק הש"ס דהו"ל נזיר וחטאת שני כתובין דלכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מינה הא י"ל דאיצטריך חטאת להיתר מצטרף לאיסור בדנפיש היתר כהאי דחמץ וכדמשמע מיקדש להיות כמוה שהאיסור נבלע בהיתר דהו"ל היתר רובא, ואין לומר דהו"ל חמץ וחטאת שני כתובין דהא חטאת ליכא למילף מחמץ דאסור בהנאה ובבל יראה כמ"ש הש"מ וגם כי לחד תי' תוס' לא דרש ר"ע כל דחמץ. ונ"ל לדעתם דהא דמחלק אביי בין איסור שוה או פחות הוא רק לשיטתו דלא סבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס וס"ל דבטל ברוב וא"א לומר המצל"א היכא דבטל האיסור ברוב ורק בחמץ דרש ר"א מכל לרבות אף שהאיסור מועט אבל למאי דמסיק רב דימי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והודה לו אביי כדלקמן שוב אין חילוק בין שוה בשוה או היתר נפיש רק שיהיה כבא"פ אז היתר מצטרף לאיסור ללקות עליו בכזית מהתערובות ולהכי חשיב נזיר וחטאת ש"כ דבבשרה דחטאת משמע ליה נמי שנבלע שיעור כזית בכדי אכילת פרס דלא בטל ואז המצל"א ולא קשה קו' הכ"מ פ"א מהל' חמץ ומצה ע"ש. ולפ"ז י"ל גם ר"א דחמץ מיירי בכה"ג דיש בו כזית בכדי אכילת פרס דלא בטל דכיון דנזיר וחטאת הו"ל שני כתובין ואין מלמדין א"כ איצטריך כל דחמץ לגופיה להמצל"א כדאינך וגם כותח הבבלי ואינך יש בו כזית בכדי אכילת פרס רק שאינו נאכל בבת אחת. עוי"ל דלמאי דמסיק דאית ליה טעם כעיקר וגם כותח הבבלי נותן טעם כדלקמן בתוס' אף אם נאמר דאין לוקין על טעם כעיקר דלא בטל שפיר נוכל לדרוש המצל"א בכותח ומשרת אפילו ביתר מכא"פ כשנבלע בכל הפת. ובזה יתבאר קו' תוס' פסחים (דף מ"ה ע"א) ד"ה משום אמאי לא אמר דהו"ל נזיר וחמץ שני כתובין לר"ע דדרש כל ותמהו המפרשים הא איצטריך כל דחמץ כשההיתר נפיש ולא קשה מידי דלפי המסקנא דס"ל לר"ע טע"כ נזיר וחמץ שוין גם בלא"ה הא דדחיק ליה לאביי לחלק בין נזיר לחמץ הוא לס"ד דלית ליה כבא"פ וא"כ מוכח דר"א פליג גם ברוב היתר אבל למאי דקבל דין כבא"פ מן הסתם כולהי דינא דההיתר מצטרף לאיסור בחדא מחתא מחתינהו בגוונ' דלא בטל ובמש"כ מתקיים שפיר גי' הש"ס פסחים ואלא מאי כו' והיינו דאביי דמותיב לרב דימי היה ס"ל דלדידי' אתי שפיר וכפי' התוס' לחלק בין היתר מחצה או רובא אך רב דימי לפום מה דגילה סודו דס"ל לר' יוחנן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכדאמר ר' יוחנן בע"ג (דף ס"ז) כל שטעמו וממשו כו' א"ל אף לדידך דס"ל דזר לוקה עליו בכזית מתערובות מטעם היתר מצטרף לאיסור בכותח נמי אמאי פליגי רבנן דאי ס"ל היתר מצטרף לאיסור בשוין ה"ה בשיעור כזית בכדי אכילת פרס כיון דס"ל לר' יוחנן כזית בכדי אכילת פרס מה"ת אלא ודאי דלא ס"ל היתר מצטרף לאיסור וגם אכילת כזית בכדי אכילת פרס אין בו כדמסיק דאי משטר כו' ועוד אבאר גי' הש"ס לקמן (דף ל"ז) בגמ' ד"ה טעם כעיקר ע"ש. (ב) והמהרש"א שם השיא דעת התוס' בענין אחר וכתב די"ל ההיא דמקפה אתיא כר"א דס"ל דכל דחמץ מרבה אף כשאיסור מועט וגמיר כה"ת מחמץ וי"ל הא דלא ניחא לי' כפי' הר"ש שכ"ל די"ל בו צירוף בשוין משום שפי' שם בתד"ה מקום מגעו שהשום אינו בעין שנתערבו רק שהן ניכרין וכמש"ל בתד"ה כמאן (אות ה') אך לפי מש"כ שם אתי שפיר פי' הר"ש אך דעת רש"א צ"ב דהא צ"ל בהא דפריך אביי לרב דימי ממקפה אף דר' יוחנן מיירי אליב' דרבנן דר' אליעזר הוא משום דמדר"א נשמע לרבנן כמו דר"א יליף מחמץ לעלמא כן הוא לרבנן למילף מנזיר בהיתר שוה וכה"ג דלקמן מדרבנן נשמע לר"ע כו' וא"כ קשה דיותר היה לו לאביי להקשות מר"א גופיה דמנ"ל לרבות בחמץ כשהיתר רובא הא איצטריך לגופיה להיתר מצטרף לאיסור דשוין לר"י דס"ל מנזיר לא ילפינן אלא ודאי דמנזיר יליף לעלמא ואייתר ליה לר"א כל דחמץ להיתר נפיש ול"ל לאתויי הא דמקפה וי"ל דמדר"א לבד אין ראי' די"ל דר"א ס"ל טע"כ רק דאין לוקין עליו וכיון שאסור ס"ל היתר מצטרף לאיסור ללקות אפי' בהיתר רובא והוא הדין בנזיר נמי רק לרבנן דכותח דלא ס"ל טעם כעיקר כדעת רש"י פסחים (דף מ"ה) להכי אינו מרבה אלא בשוין מ"מ מדר"א דיליף מחמץ לתרומה ומוכח דלא הוה חמץ וחטאת שני כתובין נשמע מינה לרבנן למילף בשוה בשוה ומ"מ זה דוחק לפי דתוס' לא ס"ל לרבנן דל"ל טעם כעיקר וגם אין ראי' מחמץ וחטאת לנזיר וחטאת עי' בתוס' מש"ש. והאמת כפי פירושי שכ"ל, וכ"ז לדעת תוס' שם דבמדוכות ואינך אתי שפיר לאביי בהאיסור מועט ולא חילקו בין נ"ט או לא משום דס"ל דע"כ לא איירי בנ"ט משום פי' ר"ת דלוקין על טעם כעיקר אבל תוס' דהכא חילקו בזה ונסתר גם פי' הב' וגם לרש"י דפי' במקפה דמיירי ע"י תערובות נסתר ג"כ פי' הב' להכי גרס ואלא מאי כו' וע"ע בתוס' ד"ה א"ה אופן ג' ומש"ש:

רש"י ד"ה א"ל הכא היינו טעמא [דזר] לוקה עליו בכזית דאיכא תרומה כזית בכדי אכילת פרס וחשיב לה כאילו הוה [כולו] תרומה וכיון שנגע בו [טבול יום] פסול מקום מגעו הס"ד כצ"ל. וזה אתיא לאית דאמרי שכ"ל:

ד"ה ואי משטר כו' להכי [לוקה]. דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. הס"ד כצ"ל. ותיבת בכזית נמחק דהא מיירי שאכל כל הפרס שיש בו כזית תרומה:

ד"ה ואלא מאי כו' דלמא אוכל כזית היינו תרומה בכזית כו' כצ"ל וכ"מ מהס"י:

תוס' ד"ה אמר לי' כו' ומשום [דאכל מן] האיסור כו' וי"ל דלפי' ר"ת [נימא] דה"ק כו' ללקות () שהרי אם היה מלקט [מעליו] האיסור כו' כצ"ל. ועמשכ"ל בזה:

ד"ה וכזית כו' הני מילי [לאכול] חלב כו' ואוכלו בעיניה בכדי אכילת פרס [האיסור לחודיה לא מיחייב] ואע"פ שאין כו' דבריהם אלו הוא לפי פרש"י דלעיל דמיירי שהשום ושמן הוא בתערובות בהמקפה וכדס"ל לקמן בתד"ה ואי ס"ד דהיתר מצטרף לאיסור הוא ע"י תערובות דוקא וכמש"ש ולז"כ דגם אם היה מלקט האיסור לא מיחייב שאין דרך אכילה בכך ועמשכ"ל בתד"ה משום ולפי שמיירי ע"י תערובות מן הסתם נ"ט במקפה לזה קשה לי' לרשב"ם תיפוק ליה משום טע"כ דהא אפי' בנ"ט לבד אינו