ברכת ראש נזיר צג

עיקר חשיבות האוכל דאם תאמר דלא מטעם חשיבות הניתן טעם רק כי כן אסרו הכתוב דרך בליעה וחידוש הוא אף בדליכא נותן טעם נמי ולפ"ז אין פירושו דחידוש דאי תרי ליה כו' כמ"ש התוס' דזה ודאי חידוש הוא גם לאביי רק דחקר בנ"ט דבישול דאין לתלות בחידוש וכפרש"י דכל אחד לבדו מותר וע"י חיבורן נאסרו דא"כ אפילו ליכא נותן טעם נמי אלא ודאי דלא תליא בחידוש רק בסברא דהטעם עיקר ולהכי בעינן נ"ט וה"ה בעלמא עיקר בתר טעמא אזלינן ורבא דחי דהסברא הוא להיפך דעיקר הוא ממשו רק כי כן אסרה תורה הממש דרך בישול וה"ז דומה ממש להא דאר"י טעמו ולא ממשו ע"ד שפי' לעיל כשחלוק בטעמו ולא בממשו אינו אוסר מה"ת ולא קשה אמאי לא הביא הש"ס הא דר"י לסיוע לרבא דהא בלא"ה צ"ל דאביי לא שמיע ליה הא דר"י דלא ידע ג"כ הך דר"י דכזית בכדי אכילת פרס מה"ת. (יז) ולפי האמור יתפשר ג"כ הקו' החזקה אשר עמדו בזה הכרתי ופליתי והח"ד. מסוגיא דשם (דף ס"ז) דפריך לרבא דאזיל בתר שמא מהא דתבלין ב' וג' שמות מצטרפין הואיל וראוין למתק הקדרה דטעמן שוה והא אין שמן שוה, וזה תמוה דהא דאוסר בתבלין הוא משום דנרגש הטעם ויאסור משום טע"כ אלא ודאי דבעי דומיא דמשרת שמין אחד יתן טעם ולא שני מינים ומזה רצה הכו"פ להביא סייעתא לרמ"א דטעם כעיקר נמי בעי דומיא דמשרת דשא"מ יהיה חלוק בשמא וטעמא, ודבר זה היי כהלכתא בלא טעמא כמ"ש החוות דעת. גם מש"כ הח"ד בזה דקו' הש"ס הוא מג' שמות דכל אחד נתבטל ברוב, טעמו כדאיתא בתוס' זבחים (דף ע"ח) בפגול ונותר וטמא דאכולהי ליפטר שכל אחד בטל ומבטל יעו"ש. לכאורה לא דמי דשם איירי במב"מ דטעמן שוה כדמסיק רבא שם ולהס"ד דמיירי במין בשא"מ בטעמא באמת דייק מזה דנ"ט לאו דאורייתא ושם בפטור מה"ת איירי שפיר כתבו התוס' דכל אחד בטל ומבטל ברובא משא"כ למאי דס"ל טעם כעיקר מה"ת וכיון דטעמן שוה וניכר האיסור בתבשיל אמאי לא יאסור הא סוף סוף איסורא איכא וכמ"ש הב"י ס"ס צ"ח ובפליתי שם ע"ד הטור ע"ש. גם מש"כ בתי' הש"ס שם דר"מ הוא דכל איסורין מצטרפין זה עם זה היינו דס"ל דאין איסורין מבטלין זה את זה. מלבד שזה דחוק דיותר הו"ל למימר כהלכה דקי"ל כר"א דאין איסורין מבטלין זה את זה גם יש דיחוי מעיקרו דאין ראיה מר"מ דאף דס"ל דכל איסורין מצטרפין י"ל דהיינו בבעין אבל עי"ת מבטלין דכ"ה נמי בפגול ונותר דמצטרפין לאיסור אכילה ועי"ת מבטלין לריש לקיש וכמ"ש התוס' זבחים שם אך לפי משכ"ל יהיבנא ביה טעמא דכיון דס"ל לתנא דב' וג' שמות אין מצטרפין לאסור ואינו אוסר מצד ממשו בהא דטעמן שוה אינו מועיל השיווי לאסור מה"ת לרבא דאזיל בתר שמא ולהכי אוקמיה כר"מ דכל איסורין מצטרפין מצד ממשו ואז אוסר בטעמו, ומיהו לפ"ז צ"ל דס"ל דאוסרין מה"ת קאמר דומיא דמצטרפין ביבש כמ"ש התוס' שם דאי מדרבנן ודאי נראה דאסור לכ"ע ככל טעמו ולא ממשו כיון שטעמן שוה בקדרה וגם קיי"ל דאין איסורין מבטלין וכן כתב הח"ד בס"ס צ"ח מטעם אחר ע"ש. (יח) והנ"ל בישוב הסוגיא ודעת הר"מ דפסק כמתני' דב' וג' שמות מצטרפין אף דלא פסק כר"מ דהנה גם בלאו הכי קשה קו' תוס' שבת (דף פ"ט) ד"ה הואיל וראוין למתק וא"ת היכי מיירי אי בנותן טעם אפי' שאר מינין נמי ואי אין בו בנותן טעם אפי' מיני מתיקה נמי לא ותירצו דאפי' יש בנ"ט מותר בשאר מינים דנותן טעם לפגם הוא ותירוץ זה אינו עולה לרבא דמוקי כר"מ ור"מ ס"ל שם (דף ס"ז) דנותן טעם לפגם אסור ולפי' התוס' גם לר"מ צ"ל כדחזקיה כמש"כ שם ולזה י"ל דדעת הר"מ בפי' הש"ס דלאו ממתני' פריך לרבא דהא י"ל כיון שפעולתן כאחת דהם מין אחד של איסור אף בג' שמות אוסרים רק מדחזקיה מקשי דאמר הואיל וראוין למתק ש"מ דבעי צד שיווי לאוסרן דאי לאו הכי אינו נאסר ולרבא דאזיל בתר שמא אינם שוה דכל אחד שמא לחוד ומשני הא דחזקיה מני ר"מ היא ור"ל דרוצה לאוקמי סתם מתני' גם אליבא דר"מ ומיירי גם בג' איסורין דמצטרפין זה עם זה ואוסרין אף בג' שמות לזה בעי חזקיה שיהיה להם צד שיווי טעמא כדי שלא יהא מבטלין זה את זה ע"י תערובות. אך רבא גופיה למאי דס"ל כרבנן מיירי מתני' באיסור אחד ואף בג' שמות מצטרפין ועכ"פ מדרבנן נאסר ובזה מיושב פסק הר"מ גם בהלכות שבת דלא זכר הא דבעי שראוין למתק כדחזקיה וכתב סתם דמצטרפין כל התבלין להוצאת שבת וי"ל הא דהביא הש"ס שבת (דף פ"ט) לדחזקי' הוא ליישב גם אליבא דאביי דס"ל גם באיסור אחד אין מצטרפין אלא בדשוין בטעמא אך לרבא א"צ וקצת מזה מצאתי בלח"מ וקצרתי. (יט) הדרן לדינא דלעיל מש"כ בטעם כעיקר מה"ת הוא דוקא באינו מינו בשמא וטעמא דאין להקשות מצד הסברא אמאי לא יאסר הנ"ט ע"י מינו כבשאינו מינו והא מצינו איפכא דמינו יותר חשוב לאסור לר"י דמין במינו לא בטל וכן בכל דברים החשובים כטבל ויי"נ וכיוצא בו אסרו יותר במינו מבשאינו מינו ונהי דקיי"ל כרבנן דמב"מ מ"מ היכא דניכר בטעמו היה ראוי לאסור במין במינו דחשוב יותר דלא קשה מידי דהיא הנותנת דמב"מ ראוי להעשות יותר גוף אחד ולזה לרבנן דס"ל מין במינו בטל המיעוט שדינן בתר רוב היתר כגוף אחד של היתר כמ"ש הרא"ש פ' גיה"נ ולזה גם טעמו לא חשיב וגם כי י"ל כמ"ש הפליתי בסי' צ"ח דהבליעה והנותן טעם אינם באים כאחד דהבליעה בא קודם ומינו רבה עליו ומבטלו ואינו חוזר וניעור מחמת טעמו משא"כ במין בשא"מ דבביטול אינם נעשים כגוף אחד רק דתלינן בכל אחד זהו מן ההיתר וכיון דהוכר האיסור ע"י טעמו לא בטל אבל לר' יהודה הוא אפכא דיליף מדם הפר ומדם השעיר דבמינו גם המיעוט חשוב א"כ נעשו כולם כגוף אחד ג"כ מצד האוסר ולזה בדבר חשוב העמידו חכמים דבריהם לאסור במינו שבזה נעשו כאחד מצד איסור החשוב ונקרא על שם מינו האסור אבל שלא במינו ביותר מנותן טעם כיון דאין נעשים כגוף אחד אין התערובות נקרא על שם מיעוט האוסר כיון דחלוקין בשמא רק ע"ש הרוב וכמ"ש הת"ח הובא ביו"ד סימן ק"ב לענין דבר שיש לו מתירין והארכתי קצת ליישב שיטת הפוסקים והרמ"א במה שלא קדמני אדם וע"ז ראוי לסמוך כי בלאו הכי רבו המתירין בטע"כ דחצי שיעור. (כ) עוד נשאר דבר אחד לברר מה דדייק רש"י בסוף הסוגיא בפסחים דרבנן דכותח הבבלי לית להו טעם כעיקר מה"ת דס"ל שיש בו נותן טעם כדפירש בשכר המדי שעושין שכר ממי שעורין כעין שלנו ודלא כפי' הרא"ש שנותנין מעט שעורים להחמיצו ולכאורה קשה דלפ"ז אמאי אוקמי רב נחמן בפסחים (דף מ"ג) מתני' דריש פרק אלו עוברין כר"א ולא כר' מאיר דדלמא ס"ל ע"י תערובות לא ואי יש בו נ"ט הא משמע לר"מ דס"ל טעם כעיקר מה"ת כיון דס"ל נותן טעם לפגם אסור וגעולי כלי מדין לאו חידוש הוא לילף מגעולי כלי מדין, ואי"ל כמ"ש רש"י בחולין דהו"ל נזיר וגעולי כלי מדין שני כתובין דלקמן בסוגיא אכתוב דר"ל וגעולי כלי מדין מיותר ולר"מ הא בעי לנותן טעם לפגם. ונ"ל דגם לפרש"י לא הו"ל נותן טעם רק בכותח ושכר המדי ומשמע ליה זה מדאמר הש"ס בדין כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דר"ל טעמו וממשו כמש"ל אי הכי אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי אבל בחומץ האדומי דנותנין מעט שעורים להחמיצו וכן בזיתום המצרי דקלי להו וטחני להו ושותין לרפואה גם רש"י מודה דאין בו נותן טעם גמור ואינו נאסר אלא מחמת הממש דס"ל לר"א המצנ"א. ובזה מיושב קו' לעיל בש"ס ד"ה חמץ נמי מנ"ל לר"א היתר מצטרף לאיסור דלמא משום טעם כעיקר דלפ"ז מוכח מהנך תרתי אחרנייתא. אכן הטוא"ח סי' תמ"ב כתב שכל ד' מיני מדינה שאין בו טעם חמץ שאין נותנין אותן אלא לקיוהא וזה ע"פ פי' הרא"ש הנ"ל וענין קיוהא ביאר הפר"ח ביו"ד סימן צ"ה דאין זה חימוץ מעליא עי' ב"ב (דף צ"ז) ובמנחות (דף נ"ד) והבעמ"א כתב שכל הערובין שבמשנה טעמן משתנה ע"י העירוב לטעם אחר ואין טעם הדגן נראה בעירוב אלא שמסייעו לתת לו טעם חדש ע"ש ובירושלמי דריש פרק אלו עוברין איתא דהנך ד' מיני מדינה אית ביה רוב דגן משמע כפרש"י וכל זה הוא לפרש"י ור"ת שבטעם כעיקר נהפך ההיתר לאיסור אבל לשי' רוב פוסקים שיבואר דבעי שיאכל שיעור איסור כזית בכדי אכילת פרס וביתר מזה פליגי אי הוה כדין חצי שיעור אתי שפיר לא מבעיא למ"ד דח"ש עי"ת אין בו איסור תורה אף גם למאן דס"ל דהוי כחצי שיעור דאסור י"ל דחכ"א ולא כלום משום דמיירי נמי בתערובות שלא ע"י נ"ט דבטל וגם בלא"ה צ"ל דולא כלום לאו דוקא דהא איכא איסור בל יראה כיון דיש בו כזית בכדי אכילת פרס רק דאינו נאכל בבת אחת ויתבאר זה לקמן:

ד"ה וא"ת מאי פריך והרי שום () אמת הוא כו' [דאע"ג] דאין כו' מדרבנן מטמא [ושמא] הא דפסול ר"ל מדרבנן וי"ל דלישנא דפסול משמע מדאורייתא. הס"ד כצ"ל. ומש"כ משמע מדאורייתא לאו דוקא דהא תרומת שום אינו אלא מדרבנן ואשמן לא פריך, גם מה שכתוב דפסול משמע מדאורייתא אינו מובן דהא בעיסה שנדמעת נקט נפסלת אף דדימוע דרבנן היא. ונ"ל דדייקו מלישנא דמתני' דתנא אינו פוסל אלא מקום מגעו ולא תני פוסל מקום מגעו משמע שבא להוציא שלא יפסל הכל וצ"ל דיש בו ענין פסול דאורייתא אלו היה זה בתרומה דאורייתא וע"ז פריך הא אין בו דררא דטומאה דאורייתא כיון שאין בו כביצה ועיין בסמוך:

ד"ה ומשני הואיל כו' דין הוא להחשיבה ולא יתבטל אגב מקפה דבריהם אלו אינו עולה לפי מש"כ בדיבור הקודם דמלשון פסול דייק דיש כאן פסול תורה וע"ז צריך לתרץ דיש כאן דררא