ברכת ראש נזיר צב

בו כדי לחמץ לא חשיב וכן הוא באיסור והיתר הובא ביו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ט שבנ"ט יתר מששים אינו אלא מדרבנן וע"ש בפלתי ודאי דאיסור והיתר הוציא דינו מרש"י הנ"ל ועל נותן טעם כזה כתב רש"י דבקדשים אסור כיון דבקדשים היתר מצטרף לאיסור גם בזה ההיתר מחזקו לפי דיקדש משמע אפי' כל שהו רק דבעי נ"ט קצת דלא החמיר הכתוב במשהו דאפי' מין במינו בטל לרבנן ולהכי לא פרש"י שני כתובים נזיר וחטאת לפי שחטאת נתרבה יותר מחמת היתר מצטרף לאיסור. ובזה סרה קושית התוס' כי גם הא דפגול ונותר מוקי הש"ס שם במין במינו דליכא טעמא כדפרש"י שם והא דנקט רבא לשון טעם כעיקר ולא היתר מצטרף לאיסור לפי שאינו מוכח שהתיר הכתוב המצל"א דבעין בזרוע בשלה ליקח מהזרוע אף מעט כמ"ש התוס' דמנין לנו זה רק הטעם מוכח דבטל דהא שומן ובשר כחוש חלוק בטעמא כדאי' ביו"ד סי' צ"ח ואפ"ה התיר הכתוב בזרוע בשלה אף שהיה שומן על הזרוע ונותן טעם בבשר והתיר בששים או במאה ורצה ללמוד מזה לחולין אף דחדוש הוא משום דלחומרא גמרינן דמה"ת ברובא בטל וסמכו אזרוע בשלה ודייק רש"י מדקרי ליה טע"כ דע"כ מיירי בגוונא דנותן טעם ובפרט לרש"י דס"ל בחולין (דף ק"ט) לרבא מין במינו לא בטל וע"כ דייק הש"ס לשאינו מינו. מיהו בזה צ"ל כמ"ש הר"ן דטעם דמב"מ בטלה נמי בזרוע בשלה דהא משכחת לה נמי מב"מ. (יג) אך בהא דאביי לעיל דאמר נמי בשא"מ מה"ת ברובא בטל פירש"י כלומר אי לאו מהא כו' בלשון הוה אמינא והיינו דלא דמי לדרבא דשם הותר נ"ט גופיה מה דאסור בשאר קדשים וא"כ מנלן דעד ששים הותר בחולין ולחלק בין נ"ט גמור או קליש א"ו משום דהוא רק לחומרא גמר דחכמים לא יאסרו יותר ממה שמצינו בשל תורה אבל לאביי דהחידוש הוא במב"מ לר"י לבטל בזרוע בשלה כמו מין בשאינו מינו אבל ענין טע"כ גופי' לא נדע מעלמא דחשיב יותר מששים. וא"כ מה שהתיר הכתוב בנ"ט יתר מששים כמו שומן ובשר שכ"ל לא תלינן בחידוש רק כי עד כה חשוב נותן טעם ותלינן דלהכי הקפיד הכתוב לבשלו בהדי איל שלמה בכדי שיהא ששים או מאה שעד כאן חשוב הנ"ט וביתר אוקמי אדיני' דבטל ברוב. וזה כ"ש מהא דכתב התוס' שם בד"ה ל"נ אלא למקום חתך דמקום חתך מותר בכל הקדשים משום דלא מצינו איסור בזה ע"ש. ובזה ישפות שלום גם לשיטת הסוברים טעם כעיקר מה"ת מין בשא"מ בשמא דהא הא דזרוע בשלה אף בשומן ובשר אינו חלוק אלא בטעם ולא בשמא דאפילו חלב ובשר מקרי מב"מ בשמא כמ"ש הראב"ד והר"ן וכן משמע מרש"י פסחים (דף ל' ע"א) ד"ה אמר רבא ובזה למד מזרוע בשלה לחומרא וגם לאביי דאזיל בתר טעמא יליף מין בשאינו מינו מיהו לרבא מוכח יותר דס"ל החידוש בנ"ט גופי' כמ"ש וכן לפי' התוס' דעד ששים אוסר ובזרוע בשלה התיר הכתוב בכל ענין אף שלפעמים מקצת מן הזרוע והאיל חוץ לרוטב ואי לאו דמה"ת ברובא בטל אי אפשר למילף משם וצ"ל לרבא במין בשאינו מינו גמור אי אפשר למילף מזרוע בשלה אלא בדרך אסמכתא דקים להו דבהכי לא הוי נ"ט גמור ופשטא דשמעתא הכי משמע דלמין במינו גמור אין צריך ילפותא דהא גם מדרבנן אינו אסור בזה מצד עצמו אלא משום דיהיב טעמא בשכנגדו באינו מינו א"כ עיקר ילפותא הוא עד כמה נחשב נותן טעם וע"ז העמידו דבריהם גם נותן טעם דשאינו מינו עד ששים. (יד) עוד ה"ר מדאמר ר' יוחנן בע"ג (דף ס"ז) כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ומשמע דומיא דטעמו וממשו אף שיש בו שיעור כבא"פ אין לוקין עליו ש"מ דאינו אסור אלא מדרבנן. ומש"כ הר' יוסף מאורליינש דאין לוקין משום דאינו אלא עשה דגעולי כלי מדין כל הפוסקים לא הסכימו ע"ז משום דאהדריה לאיסורא קמא וגם רבנן ילפי ממשרת ולזה פי' בתוספות שם דטעמו ולא ממשו ר"ל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ור"ל דלשון ממשו לא קאי על איכות גוף האיסור רק על כמות שיעור האיסור ור' יוחנן גופיה פי' דבריו דממשו זהו כזית בכדי אכילת פרס וע"ז אמר טעמו ולא ממשו דאין בו שיעור האיסור וכן פי' הרמב"ם בפט"ו מהמ"א ור"ת פירש דר"י איירי במין במינו וטעמו וממשו ר"ל איסור הניכר ולפי' זה אי נימא דמין במינו בטעמא תליא אינו סובל פירושו דלמה נקט טעמו וממשו טעמו ולא ממשו כיון דבניכר תליא הול"ל כל שניכר האיסור לוקין עליו בכזית בכדי אכילת פרס ושאינו ניכר אין לוקין עליו. אך למש"כ אתי שפיר לפי דגם בהכרת האיסור מחלק אם ניכר האיסור בטעמו וממשו היינו גוף האיסור לוקין עליו אבל אם הוכר ע"י טעמו ולא ממשו דהיינו שוה בשמא ולא בטעמא אסור ואין לוקין עליו דמה"ת ברובא בטל וה"ה דהוי מצי למימר אפילו בטעמו וממשו רק שנימוח ואינו ניכר ע"ז שפיר תי' התוס' שם דאשמועינן דאפ"ה איסורא איכא או דנקט מלתא דפסיקא כו' ע"ש ואף דלשון הרשב"א פ' גיד הנשה כ"ה דטעמו היינו בשכנגדו באינו מינו הוה ביה טעמא דמשמע דאיירי מב"מ בטעמו זה דחוק. ויותר נראה ע"ד שכתבתי. ועדיין יש לפקפק קצת בלישנא דטעמו וממשו כיון דבהכרת הממש איירי מה נ"מ בטעמו וצ"ל משום סיפא נקטיה או דאתא לאפוקי איסור שנסרח דאבד טעמו. ויותר נ"ל עד"ז לפרש דה"ק כל איסור שחלוק בטעמו וממשו ר"ל מצד הטעם ומצד ממש גוף האיסור שחלוק גם בשמא ל"ע בכזית בכדי אכילת פרס וכל שחלוק בטעמו ולא ממשו שממשו הוא מין במינו רק חלוק בטעם אין לוקין עליו וכדס"ל לריש לקיש בזבחים בפגול ונותר כמש"ל (אות י"א) וע"ז אמר רבא שם אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא מין בשא"מ (בשמא) בטעמא מב"מ (בשמא אף שחלוק בטעם) ברובא ורבא מדאורייתא איירי כמ"ש התוס' שם ואביי דאזיל בתר טעמא לא שמיע ליה הא דר"י דלהכי לא הוה ס"ל נמי הא דכזית בכדי אכילת פרס ופי' זה יפה בממש וטעם. (טו) ועד השלשה אני בא מה שהביא ראי' מחולין (דף ק"ח) דדייק אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא ויליף מבשר בחלב ודחי רבא דרך בישול אמרה תורה משמע דס"ל טעם כעיקר דרבנן והתוספות כתבו דהתם דיחוי בעלמא הוא דלא תידוק מהכא ואין זה אלא דיחוי ולקמן (דף ל"ז) ד"ה יליף מבשר בחלב (אות ו') אכתוב הנ"מ היוצא משקלא וטרי' דאביי ורבא. ויש נמי מקום לפרש ע"ד פי' התוספות שכ"ל דטעמו ולא ממשו ר"ל ממשות השיעור שאין בו כבא"פ דהוה חצי שיעור ע"י תערובות ולא ס"ל בזה כשי' ר"ת דהטעם מהפך ההיתר לאיסור וי"ל דבזה פליגי אביי ורבא דאביי דייק מבשר בחלב דהטעם מהפך ההיתר לאיסור כבשר בחלב דאפילו בחצי זית בשר וחצי זית חלב חייב וכמו שכ"ל בתד"ה כמאן (אות ח') דפי' ר"ת מהא דאביי שמעינן לה ע"ש ורבא דחי זה לפי דס"ל דטעמא ולא ממשו אין ל"ע, ואין רצוני להאריך בדבר שאין דעתי נוחה הימנו לא מצד הלשון ולא מצד הענין דיש לחלק שאר איסורין מבשר בחלב כמש"ש (אות ח'). ואשר אני אחזה ליישב השיטה מכמה קו' ודקדוקים. (א) קו' התוס' פסחים ד"ה ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא תימה לרשב"א התינח לרבא אבל לאביי דאית ליה בחולין (דף ק"ח) דלאו חידוש אמאי איצטריך למילף מנזיר לטעם כעיקר. (ב) עו"ק אי נימא דס"ל לאביי דזה לאו חידוש הוא א"כ ליליף מינה בעלמא דדרך כבישה שרי וא"ת ממשרת יליף לטעם ע"י שרייה א"כ ל"ל למילף מבשר בחלב, עו"ק לאביי דלא ס"ל דיחוי דרבא דדרך בישול אסרה תורה מנ"ל דבשר בחלב בעי נותן טעם. ומש"כ רש"י דיליף מזרוע בשלה הא לפי' התוס' אינו אלא אסמכתא. גם צריך להבין דיחוי דרבא דרך בישול אסרה תורה מה בכך הא ס"ס קשה אפי' לא נתן טעם נמי ומש"כ רש"י אין לך כגון זו שלא יתן טעם ור"ל כיון שהבשר נתבשל בחלב מסתמא היה חלב הרבה ונותן טעם. אין זה מספיק כיון דחידוש הוא נימא דוקא דרך בישול אסור ולא בנותן טעם דטיפת חלב אלא ודאי דדרך בישול ממעט רק דרך כבישה ואין ראי' לנ"ט. גם יש להבין מה סני ליה לאביי לשון חכמים טעם כעיקר ומש"כ הבעל המאור בר"פ אלו עוברין דלשון אמוראי לחוד הרי מצינו בחולין (דף צ"ח) דאמר רבא לא נצרכה אלא לטע"כ. (טז) ולזה נ"ל דאביי כיוון לענין אחר דהא ודאי גם אביי מודה דבבשר בחלב חידוש הוא דבשאר איסורין אין חילוק ולכן צריך קרא דמשרת או מגעולי כלי מדין רק אביי השכיל לדעת האי איסור טעם כעיקר אי זה מחמת הטעם לבד לפי שע"ז נקרא חשיבות האוכל דחיך אוכל יטעם ואין משגיחין בהממש היוצא הימנו או נימא דעיקר חשיבות הוא הממש שאוסר בטעמו ונ"מ לכמה דברים וכדמצינו בע"ג (דף ס"ז) דאמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין ב' וג' שמות כו' אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כולהו חד טעמא הוא אלא אי אמרת בתר שמא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד הרי מצינו אף שמצד ממשו אין ראוי לצירוף מ"מ הטעם משוי ליה חד ולרבא דאזיל בתר שמא אינו אוסר וצ"ל דר"מ הוא כו' ע"ש. וי"ל דהך פלוגתא דאביי ורבא שם אי בתר טעמא אזלינן או בתר שמא נמי בהכי תליא דלאביי חשוב טעמא לעשות כחד גופא בשוה בטעמו ואינו בטל לר"י דס"ל מין במינו לא בטל או בדבר שהחמירו חכמים במב"מ כטבל וכיוצא בו ורבא אזיל בתר ממשו אם הם שם אחד הוה ליה מין במינו וזה הענין רצה אביי להוכיח מבשר בחלב דמצד ממשו אינו אוסר דאם מערב בשר בחלב ואוכלן ביחד בממשו וטעמו אינו אוסר ולא אסרו הכתוב אלא מצד הטעם שנתן זה בזה ש"מ שהטעם הוא