ברכת ראש נזיר צא

דברי ר' יוחנן אחת הן ומשמע מלשונו כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס דר"ל זהו כזית בכדי אכילת פרס דקיי"ל בכל האיסורין דזהו שיעורו כדאיתא בכריתות (דף י"ב) בזה נכלל גם הא דטעמו וממשו וזה גופיה אמר רב דימי בפסחים בשם ר"י ולא לחלק לשני הלכות כיוצא מפירושו וא"כ כמו התם שאוכל בפ"ע בטעמו וממשו כמו כן ע"י תערובות טעמו של ממשו קאמר ולא שנותן טעם בתערובות וא"כ לא קשה מכותח דהא דכתב הטור דלית ביה נ"ט היינו שאין לוקה עליו בכזית מחמת טעם כעיקר לשי' ר"ת ולזה כתב דאינו רק קיוהא ור"ל כמ"ש הרא"ש בשכר המדי שהיו נותנין בו מעט שעורים להחמיצו וכמ"ש הטור שם א"כ אין בזה נותן טעם גמור כחמץ מלחם שעורים רק כעין דבר המחמץ שאוסר מחמת פרסום הפעולה הניכר בחבירו ולא מחמת הנותן טעם כדביאר הפר"ח בי"ד סי' צ"ח מ"מ ניכר טעמו וממשו בכותח משום פירורי לחם דאית ביה אף דאינו נותן טעם גמור. גם בלאו הכי כיון דהטעם אינו עיקר לר"י לפי שי' רש"י דל"ל לר"י טעם כעיקר רק דמחמת זה הוה ליה כהוכר האיסור וא"כ ה"נ בכותח דניכר מחמת פעולתו בקיוהא לא בטל ולוקה עליו כשאוכלן כאחת כזית בכדי אכילת פרס. ומ"מ אינו דומה ליבש ביבש בלי תערובות רק לענין שיהא בטל ברוב לאכול כל אחד בפני עצמו ודאי גם בשא"מ בטל ברוב דקרא סתמא כתיב אחרי רבים להטות ולא חילק בין מינו או שאינו מינו וכמ"ש הפר"ח דאל"כ יאסר אף בדאיכא ששים דמזרוע בשלה ליכא למילף זה דהאמר בחולין שם אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמה"ת ברובא בטל ולדעת הח"ד דמין בשא"מ בשמא גמירי דאינו בטל ברוב ה"ה בששים לא בטל ואסור כחצי שיעור. עו"ק לפירושו הא דאמר הש"ס ור"ע יליף טעם כעיקר מגעולי כלי מדין ורבנן סברי דגעולי כלי מדין חידוש הוא ומנ"ל בזה דנתהפך ההיתר לאיסור דהא בעי גיעול מחמת האיסור וזה גופיה גילה הכתוב אלא ודאי דרק זה בא ללמד דטעם כעיקר ואינו בטל ודעת ר"ת דמהפך ההיתר לאיסור הוא מטעם אחר וכמ"ש בדיבור הקודם גם יתר דבריו יש להשיב ואר"ל כי הוא דחוי מעיקרו דהטור גופיה ס"ל בסימן ק"ט דאין חילוק בין מינו לשא"מ דבטל ברוב וש"מ כהש"ך. (י) אמנם דלא לישויה לכל הני רבוותא קמאי ובתראי לטועה ח"ו צריכי להפך בזכותא. ודלינא חספא למצוא מרגניתא. בפירושא דשמעתא. אליבא דהלכתא. בטעמא דאית בה מששותא. דמש"כ דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שוה הוי מב"מ ולא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא. אין פירושו כמו שהבינו הש"ך והבאים אחריו דהכל תלוי בשמא לבד ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמו הוה ליה מין בשא"מ ואסור מה"ת עד ששים כמבואר בדבריהם. דזה ודאי אינו דהאמר רבא בפרק התערובות אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא וכעי"ז אמר בחולין (דף צ"ח) הרי מבואר דשא"מ בטעמא תליא וכן מוכח מדר' יוחנן דאמר טעמו וממשו אסור ול"ע טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואלו ממשו ולא טעמו לא חשיב ש"מ בזה אם אין בו טעם כלל אין בו שום איסור אף מדרבנן דברובא בטל אף בשא"מ בשמא (וכן הוא בר"מ פ"ט מהמ"א ורשב"א פ' גיה"נ וכה"פ וע"ע ביו"ד סי' ק"ג סק"ג) רק לענין זה לבד אמרו דמין במינו דבטל ברוב מה"ת אזלינן בתר שמא אף דאינו שוה בטעמו כדקיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן. ואף לשי' ר"ת דטעם כעיקר מה"ת א"כ י"ל אף במינו הו"ל כאלו הוכר האיסור ע"פ טעמו אין ראיה בזה דהא דעת הרשב"א אף בהוכר האיסור ואי אפשר לברורי בטל ברוב עי' בב"י י"ד סי' קט"ו. ואף להרמב"ם שם דאינו בטל י"ל דאינו אלא מדרבנן ובפרט בטעם שאינו נראה וא"כ אף למאן דיליף ממשרת אי אפשר למילף אלא איסורין דכוותה שאינו מינו בשמא וטעמא. וכעי"ז איתא ברשב"א פ' גיה"נ בפי' הירושלמי כל נתינת טעם אין ל"ע חוץ מאיסור נזיר דר"ל חוץ מאיסור נזיר ודכותיה מין בשא"מ ובפרט לשיטת רוב הראשונים שיבואר בסוגין שטעם כעיקר אינו להפך ההיתר לאיסור רק שהטעם אינו בטל ברוב כעיקר אין לך בו אלא חידושו בשא"מ גמור דומיא דמשרת. והא דמשני בזבחים (דף ע"ח) בהא דהעושה עיסה מחטים ואורז אם יש בו טעם דגן כו' אלא מין בשא"מ בטעמא אף דקמחי דחיטי ודשערי מקרי מין במינו לרבא דאזיל בתר שמא כדאיתא בתוס' יבמות (דף פ"ב) ומשמע לכאורה דגם קמחי דדגן ואורז מקרי מב"מ וכן כתב הח"ד ומוכח דעיקר בתר טעמא אזלינן. נ"ל דלא דמי דדוקא בדבר שיש ביניהם ענין שיווי קצת שהם מין דגן או בשר שור וכבש שהם מין בשר מקרי מין במינו אבל לא בקמחי דאורז ודגן דלא מקרי סתם קמחא רק קמח אורז ודלא כהח"ד בסי' צ"ח. ובמח"כ לא חש לקימחיה דהא רוצה להשוות דעת כה"פ דטע"כ הוא באינו מינו בשמא והרי בהרא"ש סוף הלכות חלה מבואר דבאורז וחטים הוא מחמת טעם כעיקר אלא ודאי כמו שכתבתי. (יא) ובזה אתי שפיר מה דמשני בזבחים שם בהאי לישנא אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא והרי להס"ד שם היה סבור דריש לקיש מיירי בשא"מ שטעמו ניכר כפרש"י שם והול"ל בקיצור אלא הכא במאי עסקינן במב"מ דליכא טעמא, ועוד אי רוצה לדחות השמע מינה דנ"ט ברוב אינו מה"ת רק דמיירי במב"מ הא גם השמע מינה דהתראת ספק יש לדחות דמיירי בענין אחר. עי' תוספות שם ד"ה הפגול מה שחקרו בזה ליישב הש"מ זו אלא ודאי דהש"ס ידע במאי איירי ריש לקיש דלא לידחי הך תלתא ש"מ ולמה שכתבתי אתא שפיר דריש לקיש מיירי בפגול ונותר שהם מין במינו בשמא ולא בטעמא כגון חתיכת בשר שור וכבש ועוף דטעמו ניכר וע"ז דייק מדאמר דבטל דנותן טעם ברוב לאו דאוריי' וקשי' ליה מאורז ודגן ומשני רבא אלא מין בשא"מ (גמור בשמא אז תלוי) בטעמא אבל מב"מ ברובא אף דחלוקין בטעם וכן משמע לישנא דרבא שם אמרו רבנן בטעמא כו' מין בשא"מ בטעמא ע"ש וכן אמרו רבנן בחולין (דף צ"ז) מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים ומשמע דיש מב"מ דאיכא למיקם אטעמא דתלוי בקפילא כמין בשא"מ. ואין להקשות לפ"ז מאי פריך בזבחים שם ונשער מב"מ כמין בשאינו מינו דאיכא למיקם בטעמא עי' פרש"י שם. ולמ"ש יש לחלק דהא במב"מ אפילו נרגש הטעם מותר מה"ת ולא דמי להא דחזותא דשם בניכר אסור מה"ת וי"ל דלאו אמין במינו דריש לקיש מקשה רק על כל מב"מ דעלמא דבטל ברוב משום שאינו ניכר לימא רואין כאלו הוא מבא"מ המכר. ותדע הא לשי' רש"י ס"ל לרבא דטע"כ לאו דאורייתא ומאי פריך אלא ודאי דלא אטעמא פריך רק אגוף הדין דמב"מ בממשו וטעמו שאינו ניכר דבטל לימא רואין כאלו הוא ניכר. ואדרבה למש"כ אתי שפיר להמסקנא דנשאר בקו' לימא רואין כדאי' בתוס' שם ובלח"מ פ"ב מה' פ"מ וכתבו בזה דא"א לברר טעמו של דבר. ומש"כ הח"ד בזה לפי שיטתו לחלק בין קדשים לחולין ע"ש לא אבין למו דהא גם בקדשים לא אמרינן לענין איסור והיתר רואין דהא מב"מ בליכא למיקם אטעמא בטל ברוב מה"ת אך אולי יש לחלק כמ"ש כיון דהתורה התיר מב"מ אף בטעם הניכר לא דמי למין בשא"מ. ואין להקשות ג"כ מהא דלקמן דאמר לר"ע הוי נזיר וחטאת שני כתובים ורבנן מוקמי חטאת להיתר מצטרף לאיסור כי היכי דלא ליהוי שני כתובים ואמאי לא נאמר דחטאת אתי לטעם כעיקר דמין במינו בשמא ולא בטעמא דזה ליכא למילף ממשרת כמ"ש דלא קשה דכל היכא דלא נאמר לע"א אין סברא וטעם לחלק בין חולין לקדשים בענין טע"כ דמב"מ וכמו במב"מ גמור דבטל ברוב גם בקדשים ולא נרבה מיקדש דלא יבטל ואולם לפי מה דאיתרבי חטאת להמצל"א אין ה"נ די"ל כיון דניכר בטעמו גם היתר מצטרף לאיסור. עוי"ל לפי דבסוגיא זו עסיק בה רב דימי ואביי דס"ל דאזלינן בתר טעמא נקט ליה ככ"ע ואולי לרבא אין הכי נמי די"ל דחטאת אתא לטעם כעיקר במין במינו דשמא דאינו בטל ולקמן יבואר. (יב) ומה יפה אף נעים ליישב בזה כל המקומות שנתקשו הפוסקים שמראין הדבר דטעם כעיקר אינו מה"ת והראיה היותר גלויה היא שעמד ע"ז רש"י בחולין (דף צ"ח) דאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור ומשמע דבחולין מותר. ולפי שדברי רש"י צריכין ביאור מקו' התוספות אמרתי לבאר ומזה אעלה ארוכה למשכ"ל דהנה המעיין בלשון רש"י יראה דלא דייק מהא דאמר רבא בקדשים אסור רק מהא דמסיק מה"ת ברובא בטל והיינו טעמא משום דמפרש דטע"כ דאמר רבא מיירי בטעם כל שהו והתוס' תמהו בזה והר"ן דחק לפרש דגם רבא מיירי לר"י דמב"מ לא בטל ואינו במשמע. עו"ק אמאי דייק מרבא דאמר מה"ת ברובא בטל טפי מאביי דאמר נמי לשון זה במין בשא"מ ואביי הא סובר חולין (דף ק"ח) טעמו ולא ממשו דאורייתא, ונ"ל כוונת רש"י יפה וברה דהא דס"ל דטעם כל שהו אוסר בקדשים הוא מדגלי גבי חטאת יקדש ושם היינו טעמא משום היתר מצטרף לאיסור כדאי' בסוגיא וצ"ל כעין שכ"ל דכל שניכר האיסור ע"פ טעמו לא אמרי' ביה ביטול ברוב רק דגם ההיתר מצטרף כיון שקבל טעם אינו מבטלו אלא מחזקו להצטרף עמו ולעיל מינה בד"ה בששים ובד"ה ושניהם מבואר מפרש"י דגם ביותר מששים או ממאה לכל אחד כדאית ליה יש לחוש לנותן טעם דלהכי ס"ל לרש"י בשאינו מינו טעימה דוקא בדאפשר רק דבזה טעם קלוש מקרי ולהכי היכא דליכא קפילא סמכינן אששים והיכא דאפשר למיטעם אחמרי בה. ואל תתמה איך שייך לחלק בין טעם לטעם דכן מצינו שם (דף צ"ט ע"ב) וכי יש בו כדי לחמץ במאה וחד אמאי לא בטל ופרש"י וכי יהיב טעמא כולי האי ומשני שאני שאור שחימוצו קשה. הרי משמע דאף דיש