ברכת ראש נזיר צ

כזית בכדי אכילת פרס וזה מקרי טעמו וממשו לר' יוחנן, והא ראיה דהא רש"י ס"ל בפי' ר"י דלית ליה טעמו כעיקר ואפ"ה בעי טעמו עם ממשו ועכצ"ל דהיינו טעמו לפי שנתינת טעם הוה ליה כהוכר האיסור ולפ"ז אפי' באינו נותן טעמו רק הוכר טעם האיסור לבדו כזית בכדי אכילת פרס לוקין עליו מה"ת ואף בנותן טעם לפגם דלהכי סבירא ליה להרשב"א הובא בי"ד סימן ק"ג בהא דנותן טעם לפגם מותר הוא דוקא כשריבה ההיתר על האיסור והיינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס כדאי' בב"ח שם אבל באיסור מרובה שיעור כזית בכדי אכילת פרס אסור אם לא בדברים המאוסים ופגומים בעצמם דבטל ברוב ע"ש, הרי דאינו אוסר מחמת הנתינת טעם דהא נותן טעם לפגם הוא רק דאסור מצד עצמו כיון שנרגש טעמו אוסר בכבא"פ והוה ליה טעמו וממשו, ובזה נדחה ראיות הכו"פ מזבחים (דף ע"ח) דאמר ר"ל פגול נותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור ופריך למימרא דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא והתנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח כו' ומאי פריך הא ר"ל מיירי בפרכן ביבש שאינו נותן טעם ובזה הכריע כתד"ה דלא בעי נותן טעם והקשה ע"ז דלמא טעם כעיקר שאני ע"ש ע"ד הדוחק, ולמה שכתבתי אתי שפיר, גם עוד תרי תמיה מדכר דכירי קו' התוס' שם ד"ה מתיב תימה דלא מקשה ליה מכל התורה דקיי"ל טעם כעיקר ועוד קו' התוס' שם ד"ה אלא שתמהו ממנחות (דף כ"ג) מחבלה בקצח שאין הטעם שוה דראוי לצאת ידי חובתו בנ"ט כאורז וחטים ע"ש, וי"ל דהכי פי' לריש לקיש דסבירא ליה בבללן ואכלן ובלעיסה נרגש טעם של כל אחד לפי הס"ד דאיירי במין בשאינו מינו כפרש"י שם סבירא ליה דבטל דטעם בפני עצמו לא חשיבא טעמו וממשו ע"ז השיב רבא ממתני' דחלה העושה עיסה מחטים ואורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואפי' ברובא אורז ולפ"ד ריש לקיש היה ראוי בעודו עיסה שלא נותן טעם זה בזה בצונן שיבוטל דהו"ל כדין יבש ביבש והו"ל ככולו אורז ובטל ממנו דין חלה בחיוב גלגול עיסה ומה יוסיף תת כח כשנאפה להיות חוזר וניעור השם לחם דגן לחלה ולמצה ולא שייך בזה דין טעם כעיקר גם לשי' ר"ת דהא גם באיסור דגלי קרא הטמאין לאסור צירן ורוטבן הוה אמינא דלא חשיבא ע"י תערובות ובעי קרא לטעם כעיקר כ"ש בדין לחם לחלה כיון דכבר בטל העיסה הו"ל כסילק האיסור כמ"ש בפרק גיה"נ בדין ביטול ברוב האם אח"כ בהרגשת הטעם נעשה לו שם חדש ותדע אטו אם נאפה עוגה מאורז עם לחם דגן ונתן טעם באורז כדין חם בחם האם מקרי שיעור נטילה לחם לענין חלה והמוציא וה"נ דכוותה כיון דכבר נתבטל ממשו לא מקרי שם לחם מחמת הכרת טעמו, אלא ודאי דהכי פי' אם יש בו טעם דגן בעודו עיסה כשילעוס זה מקרי טעמו דאין בטל גם הממשו ושם לחם עליו גם בעודו עיסה ש"מ שזה מקרי נ"ט וקשיא לר"ל אבל מכל התורה לא קשי' ליה דטעם כעיקר כי האי דנותן טעם בהיתר ודאי חשיב טעם דאינו בטל ברוב כיון דגם ההיתר קבל טעם האיסור ולזה לא קשה נמי הא דתבלה בקצח וכיוצא בו בדבר שאין בילה דהוה ליה בעודו עיסה ככל יבש ביבש שאפשר לו לאכול ההיתר לבדו בלי עירוב הרגשת טעם איסור לא הוה עליו דין טעמו וממשו כבא"פ כמ"ש לקמן והכא נמי אי נפיש תבלין טפי ממצה לא מקרי שם לחם מצה בעודו עיסה אי בתר מבטל אזלינן ע"ש בש"ס משא"כ בדבר הנבלל ומזה הוכיח רבא דמין בשאינו מינו חשוב טעמו, אך זה תלוי כפי השיטות דלרש"י ורמב"ם ור"ן דטעם כעיקר דרבנן נ"מ בזה דהטעם חשוב עם ממשו בכדי אכילת פרס דלא בטל אף שאין נותן טעם זה בזה ולהרמב"ן שהביא הרא"ש בה"ח ס"ל דאסור מה"ת גם ע"י טעמו בלי ממשו רק שיהא הרגשתו ככזית בכדי אכילת פרס ובאורז וחטים מהני אף ביתר מכדי אכילת פרס משום גרירה ולר"ת מהני משום דבנתינת טעם נהפך ההיתר לאיסור ומ"מ צריך נמי לטעם גרירה שגורר החטים את האורז גם בעודו עיסה להיות עליו שם לחם נמצא למש"כ נפקא מינה נמי לשי' ר"ת בזה דאמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו בכדי אכילת פרס דוקא דר"ל אף שאין נ"ט רק בהרגשת טעם בפני עצמו, והא דהוצרך ר"ת למוקמי הא דר"י במין במינו ומכירו הוא משום סיפא דטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו אף דנותן טעם וצ"ל במב"מ וכמו כן הרישא בטעמו וממשו בהכי איירי (ז) הדרן לדינא דשרץ שכ"ל דס"ל לרש"י דלא בטל אף בלא הוכר ודלא כהח"ד גם מש"כ הפר"ח בזה משום דהוי יבש בלח ואין היבש מתבטל בלח שהרי ע"י מישוש בידים בתבשיל ירגיש בממשו של איסור ויכירנו והו"ל איסור הניכר שאין לו ביטול ע"ש ושבחוהו הפ"ת, ובעניותי לא אבין דלדבריו ישאר קו' הר"ן על פרש"י א"כ אפילו בשאר איסורין נמי, אך אמתת דבר זה נ"ל כמו שכ"ל דזה דמי לכזית בכדי אכילת פרס כיון דבכל חתיכה יש בו שיעור מלקות בטעמו וממשו לוקין עליו מה"ת ואף לפום מה דבעי למימר שם דהו"ל בשרץ נותן טעם לפגם מ"מ מה שיורגש טעם האיסור בפני עצמו הו"ל טעמו וממשו וכהרשב"א שכ"ל (באות ו') ואין זה כסברת הפלתי דחתיכה כעדשה משרץ אינו בטל אפי' באלף ואפי' יבש ביבש ולדבריו הוא הדין חתיכה כזית משאר איסורין אינו בטל לעולם כיון דזה הוי שיעור מלקות, ולא משמע כן מכל הפוסקים דס"ל יבש ביבש בשאינו מינו בטל ברוב מה"ת ודעת התרומת הדשן כבר כתבתי לעיל דמיירי בדבר שנתערב וכמו כן מיירי הא דשרץ שנחתך לחתיכות דקות ונתערב בחומץ עבה עד שאי אפשר לבררו ולסננו כיון שאי אפשר לאכול ההיתר בלי חשש תערובות חתיכת שרץ להכי אסר דחייש דלמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ ולא אמרו יבש ביבש בטל רק בדבר שלא נתערב זה בזה וכל אחד עומד בפני עצמו ונוכל לתלות כשיאכל כל אחד ואחד זהו ההיתר ואין בו שום איסור וי"ל כשאוכל כולם ביחד וירגיש טעם האיסור דאסור ודמי להא דפגול ונותר שבללן ואכלן כאחת דהו"ל נותן טעם בשאינו מינו. ונ"ל לחלק היכא שהוכר טעם האיסור ממש דיודע מי זה האיסור רק דהוה אמינא דבטל ברובא קמ"ל ר"ל דאינו בטל דהוה ליה כהוכר האיסור בטעמו וממשו אבל באיסור מין בשא"מ בגוונא שכתב הש"ך בסי' ק"ט ס"ק ח' דאינו יודע מי הוא האיסור אף שאוכלן כאחת ונרגש טעמן מ"מ עדיין לא הוכר האיסור מי הוא בטל ברוב אם לא כשבישלן ונותן טעם זה בזה אסור מה"ת לר"ת, ולפי האמור לא קשה קו' הר"ן על פרש"י דחומץ הנ"ל הא אפילו בשאר איסורין נמי יש לחוש לפחות מכזית והיינו דהר"ן אזיל לשי' פרק גיה"נ דביתר מכא"פ יש בו איסור תורה דחצי שיעור ובחנם שויה ליה הש"ך להר"ן לטועה ע"ש, ומ"מ גם על רש"י ל"ק די"ל דס"ל דחצי שיעור ע"י תערובות ליכא איסור תורה וגם בשרץ דאסור לרב כהנא אין זה אלא מדרבנן שמא ירגיש בפיו ויש בו איסור תורה כבא"פ אבל ש"א כעי"ז הו"ל כחצי שיעור ע"י תערובות אבל מה"ת י"ל גם בשרץ בטל כיון דאין זה ודאי ולא דמי לדבר הנימוח שודאי יאכל כזית בכדי אכילת פרס, ומצאתי קצת דבריי בח"ד סי' ק"ט ומ"מ נשתנה דינו וכמ"ש. העולה מכל זה דכזית בכדי אכילת פרס ע"י תערובות בטעמו וממשו לכ"ע לוקה עליו ואף שאין נותן טעם זה בזה או נותן טעם לפגם רק כשיורגש טעם האיסור בפיו טעימתו זו הכרתו וה"ה בכעדשה משרץ שנימוח ונתערב וא"א לאכול ההיתר בלי האיסור ג"כ אינו בטל בנותן טעם לפגם, ובשאר איסורין ביתר מכא"פ איכא פלוגתא אי הוה ביה איסור תורה ובנותן טעם לפגם לכ"ע בטל וביבש ביבש בשאינו מינו לאוכלן ביחד בטעמו וממשו אסור מן התורה רק אחד אחד מותר ומדרבנן בעי עד ששים ואפי' בכזית מותר כיון שאין מרגיש טעמו, ובשלא נודע האיסור מי הוא י"ל דאי"ב איסור תורה כיון דבטל מה"ת ומותר כל אחד בפני עצמו וגם כא' דהרגיש טעם של כל א' לא נודע מי הוא האיסור אך דבר שנתערב ואינו יכול לבררו מין בשאינו מינו רק שיורגש הטעם דאכילתו י"ל לכ"ע אסור מה"ת בשיעור כזית בכדי אכילת פרס ובששים לכ"ע מותר. (ח) ומעין כ"ז נעלה בדין שכתב הרמ"א בסימן צ"ח ס"ב וז"ל ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא אם הוא שוה הוי מין במינו ולא אזלינן בתר טעמא וכן הוא ביש"ש וקצת פוסקים והש"ך שם והפר"ח צווחו ככרוכיא ע"ז כיון דה"ט משום טעם כעיקר א"כ בטעמא תליא יעו"ש והחוות דעת שם יצא לידון בדבר החדש דלפ"ד הטור סי' תמ"ב דכותח ואינך לית בהו טעם ואפ"ה פריך אי כזית בכדי אכילת פרס מה"ת מ"ט דרבנן דפליגי, מוכח מזה דגילה לנו הלמ"מ דמין בשאינו מינו לא אזלינן בתר רובא ולזה סובר התרומת הדשן שהביא הש"ך בסי' ק"ט דגם לענין איסור אוסר עד ששים ובששים בטל דגמרינן מזרוע בשלה וקרא דמשרת אתא לטעם כעיקר שנהפך ההיתר לאיסור מחמת הנ"ט ללקות בכזית מהתערובות וא"כ בממשו ולא טעמו אזלינן בתר שמא כיון דליכא טעמא וה"ה דצדקו דעת הרמ"א בטעמו ולא ממשו דהא י"ל דהטעם בטל ברוב כדאיתא ברש"י חולין (דף צ"ח ע"ב) וממשרת ליכא למילף דהא שם איירי במין בשא"מ דלא שייך ביטול ברוב בשאינו מינו רק דהקרא אתא דבשאינו מינו בנותן טעם מתהפך גם ההיתר לאיסור אבל במין במינו בשמא דשייך ביטול ברוב מנין לנו דאינו בטל ברוב אך בטעמו וממשו בכזית בכדי אכילת פרס אפילו מין במינו בשמא וחלוק בטעם וניכר טעם אחד בחבירו בזה אמר ר' יוחנן בע"ג (דף ס"ז) דלוקין עליו מה"ת מהלמ"מ דאי בשאינו מינו בשמא הא אפילו ליכא טעמא ל"ע מה"ת כדמוכח מכותח עד כאן תורף דבריו. (ט) ולבוא בארוכה לבטל דעתו ע"פ הפוסקים יאריך הענין ברוב דברים אך אבוא להרוס יסודו מהש"ס והטור וממילא נפל הבנין והיינו למשכ"ל דכל