ברכת ראש נזיר פט

יקשה כמאן אתיא לא מבעיא למאן דפוסל דימוע בכולו אלא אף למ"ד דאינו פוסל מחמת נתינת טעם מ"מ כיון דאיירי בשום הניכר דאינו בטל י"ל הואיל וזר לוקה עליו בכזית מחמת טעם כעיקר לשי' ר"ת דטעם כעיקר לוקין עליו וכמש"ל (אות ו) אלא ודאי מיירי דלא נתערב ולפירושם הא דתני בסיפא אבל אם היה מפוזר טהור קאי נמי ארישא אשום ושמן של תרומה ולהכי טהור משום דאז הוי יותר מכזית בכא"פ ולשון טהור לגמרי משמע דאלו אסיפא לבד אשום מרובה היה פסל מקום מגעו כפי' הר"ש שם, אך מתוס' לקמן ד"ה וכזית משמע דפירשו דנתערב ע"י נתינת טעם לפי דס"ל כתוספות פסחים שכ"ל דהיתר מצטרף לאיסור הוא דוקא על ידי תערובות ולשיטתם צ"ל כשי' רש"י דהך מתני' ס"ל כמ"ד דימוע אינו פוסל ע"י נתינת טעם או כדעת הר"ש פ"ב דט"י לחלק בין מין אחד לשני מינים ע"ש דהסכים לפרש"י וגם קו' הנ"ל דטעם כעיקר לא קשי' לדעת התוספות דלקמן ע"ש. (ג) אמנם לעומת זה סרה ג"כ הקושיא מפרש"י די"ל דס"ל כשאי אפשר לבררו אף בהוכר האיסור בטל מה"ת וכהרשב"א, ואולי גם הרמב"ם ס"ל דרק מדרבנן לא בטל דלהכי גזרו על קום שבחמאה והא דתני בסיפא אבל במפוזר קאי אסיפא אשום מרובה כפי' הר"ש, ואף לפי הבנת התוס' דארישא קאי י"ל דהכי פי' אימתי בזמן שהם גוש דר"ל דאז ניכר האיסור או דר"ל שהם גוש ולא נימוח דהוה ליה טעמו וממשו דלוקה בכבא"פ וס"ל דדימוע אינו פוסל בכולו כמש"ל אבל במפוזר ר"ל שנימוח ונתערב עד שלא ניכר טהור דאז בטל ברוב וכפרש"י בעו"ג (דף ס"ז) טעמו ולא ממשו היינו חלב שנימוח שאין ממשו בעין אין לוקין עליו ואף דבכה"ג נ"ט ס"ל דדימוע ע"י נ"ט אינו פוסל והא דפליגי שם בדימוע הוא ע"י טעמו וממשו, ולשי' רש"י אין להקשות דנימא הואיל וזר לוקה עליו משום טעם כעיקר אף דגם הוא ס"ל כפיר"ת בטעם כעיקר, לפי דס"ל לרש"י בחולין (דף צ"ח) דר' יוחנן לית ליה טע"כ והך הואיל וזר כו' ר' יוחנן אמרה, לזה צ"ל מטעם אחר, וא"ת הא אביי לא ידע הא דס"ל לר' יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו דהא לא ידע נמי הרישא דאר"י כזית בכדי אכילת פרס ל"ע כדמקשה לרב דימי וכ"כ בס' אגודת אזוב ולדידי מהא לא אריא ואדרבה י"ל מהא תולי' דאביי דס"ל דהא דכזית בכדי אכילת פרס לא בטל הוא מטעם היתר מצטרף לאיסור דאל"כ היה ראוי ליבטל ברוב היתר ולהכי ס"ל דהא דאמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו לוקין עליו בכזית בכדי אכילת פרס היינו כזית מהתערובות כאידך ר' יוחנן דמקפה דלוקין עליו בכזית והיינו טעמא משום היתר מצטרף לאיסור וס"ל לאביי דהמצל"א הוא בשיש כזית בכדי אכילת פרס בטעמו וממשו לפי דכזית בפני עצמו שיעור צירופו כדי אכילת פרס הוא הדין ע"י תערובות בשיעור זה ההיתר אינו מבטלו אלא מחזקו ומצטרף עמו וכמ"ש לקמן בדעת הרמב"ם כן, וגילה לו רב דימי דלאו בכזית מתערובת איירי ומטעם המצל"א רק באוכל מהאיסור כזית בכדי אכילת פרס על ידי תערובות מצטרף וחייב, וזה כגי' הש"ס פסחים שם בקופות בשלמא לדידי דנפישא חולין או דשם מיירי שלא ע"י נ"ט כמ"ש התוס' ושם יבואר. (ד) וראיתי בח"ד סי' ק"ד שפי' ג"כ ע"ד הנ"ל דמיירי שניכר ואינו יכול לבררו ומוסיף בה דברים דשם בדימוע פליגי לפי דמיירי שם בלא הוכר האיסור ופליגי אם טעם מהפך ההיתר לאיסור או לאו אבל בניכר אינו בטל זה בזה וכל אחד בחזקתו קאי להכי אינו פוסל אלא מקום מגעו, ומעיקרא דס"ד דליכא כזית בכדי אכילת פרס ס"ל דחצי שיעור ע"י תערובות מותר ומסיק דאיכא כזית בכדי אכילת פרס והוכר דאז לא שייך ביטול, ויישב בזה דעת רש"י המובא בשו"ע סי' ק"ד בשרץ שנימוח בכעדשה דהוכר האיסור ואיכא מלקות לא בטל ע"ש ומש"כ דמיירי דהוכר ולא שייך ביטול ולא מטעם כבא"פ דטעמו וממשו דאורייתא היינו משום דלא רצה לאוקמיה בנותן טעם כדי דלא יקשה מזה למאן דפוסל דימוע לכן פירש באינו נותן טעם ואפ"ה בהוכר ואיכא שיעור מלקות לא שייך ביטול ופוסל מקום מגעו, ולעיל כתבתי בדנתערב שום ושמן ודאי נותן טעם וע"ז אומר אני כל המוסיף גורע דלדבריו היה מקום לחלק בלא הוכר דשייך בו ביטול לא מהני כזית בכדי אכילת פרס ומאי הקשה ליה אביי מכותח וקופות דהתם מיירי בלא הוכר ובקמח בקמח כמ"ש התוס' שם או במין במינו כמו שיבואר, אלא ודאי הא דאמר רב דימי משום כזית בכדי אכילת פרס אף בלא הוכר מיירי וכל דברי ר' יוחנן אחת הן דהא דאמר רב דימי בשם ר' יוחנן הוא ניהו ר' יוחנן דאמר בעו"ג (ד' ס"ז) כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס דמיירי בלא הוכר רק שממשו בעין כמ"ש כל הפוסקים לבד ר"ת דאוקמיה במין במינו ובהוכר, וע"ע לקמן (דף ל"ז) בד"ה טע"כ (אות ו'), וגם בהא דשרץ לא מיירי בהוכר האיסור דהא הקשה הר"ן על פרש"י למה אסר רב כהנא ליעבריה במסננת ותירץ הב"י דמיירי דנתערב בחומץ עבה דאי אפשר לסננו ולבררו וא"כ מה זה שכתב רש"י שם בשרץ שנחתך לחתיכות דקות ושרץ שיעורו בכעדשה וחיישינן דלמא בולע חתיכת שרץ בהדי חומץ עכ"ל, ואי מיירי בהוכר ונתערב כ"כ פד שאי אפשר לברור מאי דלמא בולע דקאמר הא ודאי כשיאכל החומץ יאכל גם החתיכת שרץ עמה אלא ודאי מיירי דלא נתערב כל כך רק דלא הוכר וחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש כדאי' בשו"ע סי' ק"ד גם בלאו הכי אתי שפיר כיון דאיכא בכל חתיכה שיעור מלקות הוה ליה ככל איסורין כזית בכדי אכילת פרס דלא בטל ולוקין עליו וכן הוא בפליתי שם רק דתלה דבר זה בהא דהביא הש"ך בסי' ק"ט בשם התרומת הדשן דמין בשא"מ אף יבש ביבש אינו בטל ברוב מה"ת ובעי ששים ודעת הפליתי שם דתליא בכבא"פ וששים לאו דוקא ולזה כתב דכעדשה בשרץ אינו בטל אפי' באלף כיון דבכ"מ שהוא יש בו שיעור מלקות ודמי לשאר איסורין כבא"פ ע"ש, ולבבי לא כן עמדי ולפי שזה מקצוע גדול ושורש דבר בענין טעמו וממשו וביטול איסורין אאריך קצת לבאר וללבן הדברים לפי שיטת הפוסקים הנאמרים וכה"ז. (ה) דהנה התוס' פסחים בד"ה איתבי' כתבו וא"ת מאי פריך מהא דכבא"פ הא מין במינו ברובא בטל ואור"י דר"ל בכל ענין אפילו מין בשאינו מינו כגון קמח חטים בקמח שעורים ושפט מזה התרומת הדשן דמין בשא"מ צריך ששים מה"ת אף שאין נותן טעם והביאו הש"ך בסי' ק"ט והחזיק דעתו גם היש"ש פרק גיה"נ והכו"פ שם כתב דבכזית בכדי אכילת פרס ודאי מוכח מתוס' דלא בטל מה"ת והש"ך שם דחה דהתוס' מיירי בלח בלח וגם כי נקטו בדבריהם קמח בקמח דהוי לח בלח ע"ש, ומש"כ דאיירי לח בלח ר"ל במה שהקשו בפרק גיה"נ לשי' ר"ת תיפוק ליה משום טעם כעיקר מוכח דס"ל דאיירי אף ברותח שנותן טעם ואוקמוה לשי' ר"ת דמיירי מין במינו, ולזה י"ל גם בתוס' פסחים בשם ר"י דאוקמיה במין בשא"מ ובקמח בקמח נמי איירי בגונא דנותן טעם והיינו ברותח דיהיב טעמא וכן הוא בתוס' יבמות (דף פ"ב) ד"ה ר' יוחנן ומ"מ לא קשי' להו משום טע"כ לפי דס"ל לר"י כשי' התוס' לקמן דבעי שיאכל מהאיסור כזית בכדי אכילת פרס וכמש"ל בתד"ה כמאן (אות י') דעת ר"י כן. אך מש"כ עוד שם וגם נקטו קמח בקמח דבריו צריכין ביאור דמה בכך דסוף סוף קשיא כיון שבצונן אין נותן טעם אמאי אינו בטל וכן הקשה הכו"פ, ונ"ל דמש"כ דהוי כלח בלח הוא רק לזה דיש בילה לפי שהוא דבר המתערב זה בזה וכיון שקמח אין ראוי לאוכלו חי כי אם עומד לבשל או לאפות וא"כ אפילו יבשל מעט מעט יהיה טעמו וממשו כזית בכדי אכילת פרס וכן י"ל לשי' ר"ת דכשיבשל יתן טעם זה בזה ויאסור מה"ת ובזה לכ"ע חוזר וניעור כמ"ש הש"ך בסי' צ"ט ס"ק כ"א ואין ראיה מזה ליבש ביבש בדבר שאין בילה שיוכל לאכול ההיתר בלי האיסור, ובזה א"ש מה שהקשו התוס' חולין בפשיטות לדעת ר"ת ולא ביארו דמיירי ברותח לפי דסוף סוף יאכל ע"י נ"ט וכן התוס' יבמות שחקרו אי קמח בקמח הו"ל כיבש ביבש לא לענין בילה איירי רק לאיסור משהו דס"ל לר"י מין במינו לא בטל, ולפי שהתוס' שם צריך ביאור מקו' מהרמ"ל שם אבאר בקוצר דבתי' הראשון שם פירשו דהא דאיתא בשלהי ביצה בחטים ושעורים בטל וחטים בחטים אינו בטל מיירי בקמח שנתערב דהוי כלח בלח והא דבטל קמח חטים בקמח שעורים אף שנותן טעם כשיבשל לפי דשם לא שייך ענין טעם כעיקר דהא כתב התוס' ביצה (דף ל"ח) דשקלא וטרי' דש"ס שם הוא אי פקע שם בעליו ממנו בביטול דבר בחבירו ולא שייך שם בעלים על הטעם דנהפך לעיקר, והא דאנו דנין שם פקיעת בעלים הוא רק על הממש שנתערב ועז"כ דקמח הוי כלח דיש בילה ולא בטל ובתי' השני כתבו דמין במינו לר"י הוא דוקא ע"י נ"ט כלח בלח ומיירי ברותח ואף בחטים ממש רק שהסיר החטים ועז"א לר"י דמין במינו לא בטל לסברת ר' אבא שם דלא אמר חטים בחטים דס"ל בזה אף הטעם לא בטל לר"י כיון דמין במינו תליא בחשיבות ולא בטעמא דהא ביתר מששים ליכא טעמא ואפ"ה לא בטל להכי חשיב ליה שם בעליו בנ"ט ע"י מין במינו אבל בשא"מ דלא חשיבי רק בטעמא תליא לא שייך שם בעלים על הטעם, ובזה א"צ לדוחק מהרמ"ל שם וכ"ז הוא ע"ד הש"ך הנ"ל. (ו) אמנם לפי משכ"ל דרב דימי דהכא הוא ניהו ר' יוחנן דעו"ג (ד' ס"ז) כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס א"כ מוכח מסוגיא דמקפה שכ"ל לשי' ר"ת דמיירי באינו נותן טעם וכן בכותח הבבלי שכתב הטור דאינו נותן טעם רק קיוהא וכן מקופות דמן הסתם בצונן איירי דלא בעינן נ"ט גמור זה בזה רק שיורגש טעם איסור בפיו אם יאכלם יחד ולכן אף בקמח מין בשאינו מינו דהוה ליה דבר הנבלל יורגש טעם חטים דתרומה בפיו שיעור