ברכת ראש נזיר ט

הנך שני דבורים היה באמירה להשכיל לבותם והח' דברות האחרונות היה הקב"ה הקורא ומשה היה המתרגם וזהו כוונת המכילתא שמתחלה דבר ה' כל עשה"ד בבת אחת ואח"כ חזר ואמר אנכי ולא יהיה, ולז"כ וידבר אלהים את כה"ד. וכ"ה בפ' ואתחנן את הדברים האלה דבר ה' כי אחר ששמעו ב' דברות מפי ה' וינועו ויעמדו מרחוק שנתרחקו מעט ממדרגתם כנאמר ויהי כשמעכם את הקול ותאמרו כו' אם יוספים אנחנו לשמוע, ר"ל להבין גם טעמי הדברים, ומתנו, קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה', ר"ל להבין אתה גם טעמי הדברים, ואת תדבר אלינו ר"ל אף פשוטי הדברים, ושמענו ועשינו אף כי לא נדע טעם הדבר, ולזה אף שנתרחקו ממדרגת אהבה הקודם מיראתם פן ימותו מ"מ הטיבו אשר דברו לשמוע' מפי משה ולעשות אף שלא יבינו טעמם וסודותיהן ואמנה גדולה היה בהם, ויאמר ה' הטיבו כל אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם לשמור כל מצותי אף בלא השגת טעמיהן רק למען ייטב להם ולבניהם. ולז"א בפרשת שופטים תמים תהיה עם ה' ככל אשר שאלת כו' לא אוסף לשמוע את קול ה' ויאמר ה' הטיבו אשר דברו נביא אקים וגו' הכא לא כתיב כל אשר דברו לפי שקאי רק על ד"ז באמונת הנביא כאשר ביקשו אחר מ"ת. ובפרשת ואתחנן כתיב הטיבו כל אשר דברו דקאי עכ"ד של קודם מ"ת ושאחר מ"ת על דרך שכ"ל. וזה שדרשו בשה"ש רבה. ר"ע פתר קריא בסיני הראיני את מראיך השמיעני את קולך זה קול שקודם הדברות שנאמ' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כי קולך ערב ומראך נאוה זה קול שאחר הדברות, ור"ל דלשון הראיני את מראיך מלשון עם [כמו את יעקב] ור"ל הראיני עם מראיך שהי' בהם אהבת ה' זה קול שקודם הדברות שאמרו רצוננו לראות מלכנו לשמוע מפיו ולהבין בטעמיהן שמזה ילהיב לב האדם לעשות מאהבה, כי קולך ערב ומראך נאוה זהו הקול לאחר מ"ת שרצו לשמוע מפי נביא ונביאים נקראים רואים, ולעשות ככל אשר יגידו להם, ואמרו שם הטיבו כל אשר דברו מהו הטיבו ר' חייא בר אדא ובר קפרא ח"א הטבה כהטבת הנרות וח"א הטבה כהטבת הקטרת והיינו כי חד דרש לגנאי וחד דרש לשבח דענין הטבת הנרות הוא לדשן ולנקות הנר להאיר נרות אחרות ופסל את הראשונים כ"ה כאן שאחר מ"ת חזרו מאהבת ה' אך לעבוד ה' לטוב להם וחד דרש לשבח כהטבת הקטר' כי הקטר' היה מקטיר עד שנתמלא דשן וצבור על המזבח בתפוח לנוי כמחז"ל פעמים היה עליו כשלש מאות כור. וכ"ה הקול שאחר מ"ת הוסיפו על הראשונים להאמין גם בנביאי ה' ולשמוע בקולם וכדמסיק בזה ומראך נאוה אכמ"ל:

(יד) ועפ"י הנ"ל ביארתי מחז"ל (שבת פ"ח) אמר ר' חזקיה מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה כו' אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה ולמה יראה כדר"ל מלמד שהתנה ה' כו' ופי' רש"י דין היינו תורה ובתחלה ר"ל קודם שאמרו נעשה ונשמע ולבסוף כשקבלוה שקטה, ופירשו דחוק דא"כ מתחלת בריאת העולם היה להם לירא. ול"נ באופן אחר עפ"י מה דאיתא שם מקודם ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב כו' אר"א מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש ועי' תוס' שם ד"ה מודעא מה דק"ל. ונ"ל לפי מש"כ שלא קבלו את התורה אלא ע"מ לטוב להם כל הימים י"ל דע"ז היה הכפייה שיקיימו את התורה אף בעת צר להם שראה ה' שהאדם מעותד לחטוא ויצטרך לענשם ככל אלות הברית הכתובה בסה"ת ובזה אמר מכאן מודעא רבא לאורייתא היינו בעת צר להם, ומיושב קו' תוס' ועד"ז אחז"ל בחלק באו עשרה ב"א ליחזקאל וא"ל עבד שמכרו רבו כלום יש להם זע"ז וזהו כי רצו לטעון טענת מודעא וא"ל יחזקאל בשם ה' והעולה על רוחכם היו לא תהיה כי ביד חזקה אמלוך עליכם ככפיית ההר שמאז, והדר קבלוה בימי אחשורוש בראותם שה' הושיעם בעת צרה אף לא בדרך נס רק בדרך הטבע להפוך לב אחשורוש לטובה אז הבינו כי לא עזב ה' את הארץ להתנהג עפ"י הטבע רק כי אין עוד מלבדו. וד"ז ביארתי באורך אכמ"ל. לזה קימו וקבלו התורה אף בהיותם בחוץ לארץ. וע"ז מסיק הש"ס הא דחזקיה משמים השמעת דין ר"ל דין ממש כשהגלם אז ארץ יראה שמא לא יקבלו כי יטענו טענת מודעא ולבסוף שקטה היינו בימי אחשורוש דאז קבלוה ברצון. ועד"ז יתבאר פי' הכתובים (תהלים ע"ו) ויהי בשלם סוכו וגו' שמה שבר גו' ר"ל בזמן קיום ביהמ"ק עשה ה' להם הרבה טובות וכשחטאו אתה נורא אתה משמים השמעת דין לדון אותם ומצאום רעות רבות וצרות אז ארץ יראה וכמ"ש ושקטה בקום למשפט להושיע בימי אחשורוש קבלוה סלה ולא יעבור ומפרש אימת כי חמת אדם תודך זה המן ור"ל כשקבלו להודות לך על הנס שהפרת חמת אדם קבלו התורה ושארית חמות תחגור מלשון עכבה. העולה מדברינו שמצווים אנו מאת ה' לקיים התורה והמצוה בכל עת ובכל אופן אף גם לאיזה קבלת שכר רק שלא יהיה ח"ו ע"ד להתגדל ולהשתרר שלא לש"ש כמ"ש התוס' בזה רק כדי שיהיה לבם פנוי לעבוד עבודת ה' תמיד, וע"ד שפי' לעיל הפסוק ויצונו ה' כו' וצדקה תהיה לנו כו', ובאמת לא נפלאת היא אחרי שכל מעשי האדם הטובה היא אם רעה ח"ו אינו נוגע לעצמותו ית"ש וה' חפץ למען צדקו להשפיע טובו לאחרים ובזה ישמח ה' במעשיו ולהיפך כתיב ויתעצב אל לבו והוא היפך השמחה כי ענין שמחת לב הוא להשפיע כח חיוני מלבו לכל איבריו ובעת כי נעצב מאסף כחותיו אליו כן הוא כביכול לפני ה' בעת שאין עושין רצונו אינו משפיע כ"כ ונאסף אל לבו זה מקום בינה כנודע, ולזה בזמן שהאד' מצער כביכול שכינה מה אומרת קלני מראשי מחמת חסרון השפעת הטוב וזה שאה"כ אמרו צדיק כי טוב זה שפרי מעלליהם יאכלו, גם ע"ז יש קיבול שכר ששכר מצוה הוא ג"כ מצוה כי בזה חפץ ה' ולהיפך אוי לרשע רע מה שגמול ידיו יעשה לו כי שכר עבירה עבירה ויתבאר זה עוד לקרי (אות י"ז עיי"ש):

(טו) ובזה נבוא לבאר מחז"ל (ב"ק פ"ז) אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מ"ד הלכה כר"י דסומא פטור ממצות עבידנא יומא טבא לרבנן מ"ט דלא מפקידנא ועבידנא השתא דאר"ח גדול המצווה ועושה ממי שאימ"צ ועושה מ"ד לי אין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא מ"ט כי מפקידנא אית לי אגרא טפי, ולכאורה תמוה האם עשה להרבות שכרו וגם זה גופיה צריך ביאור מ"ט מצווה ועושה גדול ולכאורה הוא נגד השכל ורש"י פי' משום דהמצווה יצרו מתגבר עליו ופי' זה אינו עולה במימרא זו דרב יוסף הא בין כך ובין כך עשה המצוה כתיקונה ולב יודע מרת נפשו במלחמת היצר מה היא ומה תלה זו בדעת ר' יהודה, אך למ"ש א"ש לפי דר"י היה עניו כדאי' בסוף סוטה ולא היה מחזיק עצמו כ"כ לעובד מאהבת ה' ולמש"כ שהיה המצוה מאת ה' לעבוד אותו גם לתקות תשלום שכר מי שעושה גם על דעת כן למצוה יחשב לו משא"כ מי שאינו מצווה אז אם עושה רק למען אהבת ה' הרי טוב אבל אם עושה לאיזה תשלום שכר לטוב לו הרי עובד את עצמו ולא את רבו, ולז"א גדול המצווה ועושה כי ממ"נ הוא גם כי עושה לשם איזה פניה לגרמיה כיון שמצווה גם עד"ז גם בזה עושה רצון ה' ומכ"ש כשעושה מאהבת ה' ולזה גדול הוא ממי שאינו מצווה ועושה כי העושה לשם קבלת שכר דהוה כעובד את עצמו אף כי האינו מצווה עושה מאהבת ה' זהו לפי שא"י לעשות בע"א והמצווה ועושה שכרו כפול כיון שיכול לעשות גם ע"ד קבלת שכר ואפ"ה אינו עושה רק לאהבת ה' וזש"א ר"י שהיה מחזיק עצמו לעובד ע"מ לקבל פרס מריש הוה אמינא שאינו מצווה גדול דלא מיפקד ועבד וחשב כי גם אם מעורב בו איזה פניה שכרו גדול במה שבוטח בשם ה' לעשות מצותיו ולמלא משאלותיו ואחר ששמע דר"ח כי גדול המצווה ע"ד שכ"ל שהוא מצווה גם על דעת כן לאיזה כוונת קבלת שכר א"כ ממ"נ ברצות ה' דרכי איש על איזה צד שיהיה עושה רצון ה' ושכרו כפול, ועד"ז יש לאמר מאמר רב יוסף (בפסחים ס"ח) ביומא דעצרתא כו' אמר אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא דקדק בהאי יומא דר"ל לפי דבהאי יומא הסכים ה' לדבריהם לעבוד' גם ע"מ לקבל פרס דאז יש לו ג"כ איזה מעלה כשעובד דאי לא"ה לא הי' נחשב בתורתו רק ככל בני אדם כיון שהי' מחזיק עצמו לאינו עובד מאהבה, ועבד עגלא תילתא כעין מאחז"ל (שבת פ"ח) בריך רחמנא דיהיב אורי' תליתאי לעם תליתאי, וזהו מחז"ל (בסוכה מ"ט) בפסוק ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה שאינה של חסד אלא תורה של חסד זה העוסק לשמה כו' ולהכי נקרא תורת חסד כי לפי הדין מצווה גם ע"ד שלא לשמה לק"ש וזה שמתחסד עם קונו לעבוד לשם ה' לבד נקרא חסיד לפנים משה"ד, אמנם אחז"ל (ב"ק ל"ח) עמד ויתר גוים כו' שאינם מקבלים שכר כמצווה ועושה רק כאינו מצווה ועושה. ור"ל אם עושים לשם ה' דוקא, ולא לשם איזה קבלת שכר, ובזה י"ל פי' הש"ס (קדושין ע' ע"ב) זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים דבישראל כתיב והייתי להם לאלהים (ר"ל במדה"ד) ועי"ז והמה יהיו לי לעם ובגרים כתיב נאום ה' והייתם לי לעם, ר"ל ע"י אהבת ה' ואח"כ ואנכי כו'. ובזה מבואר מאחז"ל כאן בישראל כיון שגם עד"ז מקיים מצות ה' משא"כ בכורש שאמר די ליהוון מצלאן כו'. ועפי"ז יתבאר מאחז"ל שכתבתי לעיל, דריב"ז שאל להם שינוי לשון הכתוב, וענה ר"א צדקה תרומם גוי אלו ישראל, לפי שהם עושים לשם ה', משא"כ בעו"כ כו', וכעי"ז ענו אחריו עוד עיי"ש, ותראה שהם עושים בשביל ג' דברים התאוה והכבוד והקנאה, ור' נבה"ק הוסיף וכיון למש"ל שבישראל איכא תרתי צדקה וחסד, וצדקה הוא כשעושין אף לשם קבלת שכר, נקרא צדיק גמור, ויתרון הוא כשעושין בחסד לפנים משוה"ד מאהבת ה', ולעו"כ הכל נחשב לחטאת נגד עשיית מצות