ברכת ראש נזיר פח

או ע"י טעמו כנ"ל פשוט. [ודוגמא לזה אמרתי במה דיש להקשות לריש לקיש דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת איך אמרו לר' יהודה מין במינו לא בטל אף באיסורין ואוסר בכל שהו מה"ת כדאיתא בחולין (ד' צ"ח ע"ב) אף דנפל איסור כזית מ"מ כשאוכל מעט מעט הרי אוכל חצי שיעור מהאיסור ולמה יאסר מה"ת הא בשאר איסורין אין חתיכה נעשה נבילה, אלא ודאי צ"ל כיון דמה"ת לא בטל אסור לאכול מהתערובות כזית בבת אחת ואף שאין בו אלא איסור כל שהו מ"מ זאת הקפידה התורה שלא יאכל שיעור כזית מדבר שיש בו איסור דמין במינו והכא נמי דכוותה לענין מלקות כיון דאוכל שיעור כזית הנהפך לאיסור מחמת הטעם הו"ל ככזית איסור ממש ולא שייך לומר בזה דלא עדיף מהאי דאתא מחמתיה]. אך אין ראי' משם דנ"מ לריש לקיש דלא בטל לצרף לאיסור אחר. ואף דבחולין (דף צ"ח) לא משמע כן י"ל דשם קאי אליבי' דר' יוחנן דאסור מה"ת וצ"ע:

(ח) ולברר זה אכתוב מה שנ"ל בשי' ר"ת דסובר דלוקין על טעם כעיקר ואף למאן דיליף מגעולי כלי מדין דאינו אלא עשה דתעבירו באש מ"מ י"ל אהדרינהו לאיסורי' קמא כדאיתא בתוס' חולין (דף צ"ט) ובר"ן ורא"ש שם דלכאורה זה תמוה דהא אי לאו דגלי לן קרא דין גיעול הוה אמינא דהטעם אינו אוסר ובתר דגילה התור' דהטעם אינו בטל ואוסר מ"מ מאן לימא לן דלא עדיף מעיקר האיסור דבעינן כזית בכדי אכילת פרס למלקות הכא נמי בטעמו נימא דיהיה כערך שיעור כזית בכדי אכילת פרס כדס"ל כן באמת לרוב פוסקים שאבאר לקמן בסוגיא ומנ"ל לר"ת להחמיר כ"כ שיהפך ההיתר לאיסור ומאי אהדרי' לאיסוריה שייך בזה, והנה מתוס' עו"ג (דף ס"ז ע"ב) מבואר סברת ר"ת דאהדריה לאיסוריה על כזית בכדי אכילת פרס ולאפוקי מהר' יוסף מאורליינ"ש דס"ל גם בזה דאין לוקין בטעמו ולא ממשו וכן י"ל בתוס' חולין, אכן הר"ן והרא"ש כתבו בשם ר"ת דגם ביותר מכזית בכדי אכילת פרס לוקין על טעם כעיקר ומנ"ל זה ולקמן בתד"ה וכזית אכתוב מה שהכריחו לזה לפ"ד אביי שם מ"מ לפי האמת דקיי"ל כרב דימי דכזית בכדי אכילת פרס דאוריית' י"ל דוקא בכבא"פ. ונ"ל דר"ת ס"ל דאף דגוף הלימוד דטעם כעיקר ליכא למילף מבשר וחלב דחידוש הוא מ"מ אחר דילפינן טעם כעיקר ממשרת או מגעולי כלי מדין אין זה אלא גילוי מלתא למילף ענין מעם כעיקר כבשר וחלב דהטעם חשוב לעשות דבר ההיתר כגוף אחד וחייב על חצי זית בשר וחצי זית חלב כדאיתא בחולין (דף ק"ח ע"ב) כמו כן שאר איסורין מהפך ההיתר לאיסור ע"י הנתינת טעם ודבר זה לא תלינן בחידוש דבשר בחלב רק כי כן הוא טעם כעיקר בכ"מ, ואף דיש לחלק דבשר בחלב שאני לפי ששניהם היתר וע"י תערובות נאסרו הו"ל כאיסור מחמת עצמו לא ס"ל לר"ת חילוק זה דה"נ ס"ל לר"ת חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורין מה"ת היכא דנאסרה ע"י נתינת טעם לאסור כנגדה עד ששים כבשר בחלב ולא כר"א דחולק וחילק כן עי' תוס' חולין (דף ק' ע"א) ד"ה כשקדם וא"כ מוכח לשי' ר"ת דגם מחצי זית מהפך הנתינת טעם ההיתר לאיסור אף ללקות עליו דומיא דחצי זית דבשר בחלב ולפ"ז חוזר וניעור קו' הנ"ל (אות ו') לפיר"ת. (ט) אך האמת יורה דרך הישרה דדעת ר"ת כפשוטו דמיירי שהשום והשמן בעין על המקפה ולא נתערב כלל וכן כתב הש"מ בשם ר"ת דמיירי שאין מעורבין בתוכה כדתני התם אר"י אימתי בזמן שהם גוש בקערה כו' ע"ש וצ"ל דר"ת ס"ל כרש"י דהיתר מצטרף לאיסור גם בבעין שלא ע"י תערובות וכן התוס' הכא ובמנחות (דף נ"ח) השמיטו יתר הקושיות רק בזה דפירשו דזעירי הוא כדרשא דרבא דעירובו היינו היתר מצטרף לאיסור ולאו דוקא על ידי תערובות ממש רק זה גופיה קרי עירובו לחצי זית היתר עם איסור בבת אחת ולפי שאמר מקודם מקצתו מנין דר"ל חצי קומץ בעין ובכזית ע"ז אמר עירובו לאיסור עם ההיתר יחד הן ע"י תערובות או בבעין, והא דדחקו בתוס' מנחות (דף נ"ח ע"ב) ד"ה המעלה דמאי עירובו שייך בבעין היינו משום דשם פליגי אביי ורבא ולאביי ס"ל עירובו ממש שאינו ניכר כדפי' שם. אכן לרבא א"צ לומר כן וא"ש וכן ס"ל נמי במשרת וחטאת כפרש"י שלא פשט האיסור בכולו ובחמץ צ"ל דמרבה אף בלית ביה נ"ט רק קיוהא כמ"ש הטור או ביבש ביבש כהך דשתי קופות דלקמן מטעם היתר מצטרף לאיסור לר"א ועוד יבואר בזה. (י) אך דעת תוס' פסחים בשם ר"י רוח אחרת אתו דס"ל כשי' הר"ש ותוס' דהכא שאבאר לקמן דס"ל דטעם כעיקר הוא כשאוכל מהטעם שיעור כזית בכדי אכילת פרס ע"י תערובות וכן כתב הרשב"א בפ' גיד הנשה בשם ר"י וכן משמע בתוס' פסחים שם ד"ה איתבי' בשם ר"י דמוקי להא דשתי קופות במין בשאינו מינו ולא חייש לטעם כעיקר ולקמן יבואר מזה רק למאן דס"ל היתר מצטרף לאיסור לוקה בכזית מהתערובות וס"ל דהיתר מצטרף לאיסור הוא ע"י תערובות ממש אף בנ"ט שפשט האיסור בכולו ולא ס"ל בשום ושמן כפיר"ת רק דמיירי בנתערב וכן הוא לקמן בתד"ה וכזית וכל בעלי השיטות למינו ישכון ודלא כהמפרשים דהרכיבו מין בשאינו מינו ולהכי נמי נטה רש"י מפי' התוס' דאתא כרבא דעירובו היינו היתר מצטרף לאיסור לפי דרש"י פי' שם עירובו כפשוטו דנתערב ממש ולפי דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור גם בבעין כדמוכח ממשרת דאי ע"י תערובות תיפוק ליה משום טעם כעיקר דהא רש"י נמי ס"ל בפי' טעם כעיקר כפיר"ת כמש"ל ואולי גם בהקטרה ס"ל טעם כעיקר ולא שייך בזה עירובו להכי פירש דאתיא כאביי וא"ש הכל ותו לא מידי:

ד"ה אי הכי לענין חמץ בפסח [לר"א] נמי כו' כצ"ל:

ד"ה אין הכי נמי כו' [הא] דשאור עדיפא כו' והכי מפרש ליה [אביי] לברייתא כו' כצ"ל ועמש"ל (אות ג'):

ד"ה המקפה כו' שנתון בו [או] תבלין כו' פסל את כולו [דמקפה] עיקר כו' כצ"ל:

ד"ה ה"ג רש"י מקום מגעו אמאי פסל הא [בטל להו תבלין ברובא דקס"ד] דימוע כו' כצ"ל וכ"ה ברש"י פסחים שם אכן מה דמסקו והא דתרומה בחד ומאה דרבנן הוא ליתא בפרש"י שם וכן בדין דהא דדימוע באחד ומאה הוא במין במינו דבשא"מ בטל בששים והש"ס אינו מקשה על מין במינו וגם תירץ הש"ס הואיל וזר לוקה עליו בכזית הוא דוקא בשאינו מינו דמין במינו בטל ברוב כדלקמן והכא בשאינו מינו איירי וצ"ל דהתוס' אתא רק לפרושי הא דס"ד גם באינו מינו בטל ברוב אף דגם במין במינו צריך אחד ומאה דזה אינו אלא מדרבנן:

ד"ה אמר רבה בר בר חנה דימוע מדאורייתא הוא כו' לשון רש"י בפסחים שם וקשה לר"ת [דמדפריך] וליבטל כו' כצ"ל (א) ומש"כ ותו דתני בסיפא אימתי בזמן שהם גוש בקערה משמע דאיירי כשהוא בעין הרי דמלשון גוש משמע להו הכי ובפסחים שם מסקו בזה ואי פסל מקום מגעו משום מדומע אמאי תנא אימתי בזמן שהם גוש בקערה אבל אם היה מפוזר טהור אדרבא אם הוא מפוזר יש לו להיות מדומע יותר ודברים הללו אינם מובנים לכאורה דעל מה הקשו זה אם להמסקנא דהטעם משום כזית בכדי אכילת פרס הא י"ל דלהכי מפוזר בכל המקפה טהור דאז לא יהיה כזית בכדי אכילת פרס כמ"ש לקמן בפיר"ת ועי' תוס' שם ד"ה דאיכא וכן לפרש"י אף דמיירי במעורב מ"מ אינו מעורב כ"כ דיש בו כזית בכדי אכילת פרס ואי להס"ד ק"ל מה זה שכתבו דפסל משום מדומע הא נהפוך הוא דע"ז הקשה הש"ס אי משום מדומע גם מקום מגע ולא יפסל, ונ"ל דכל דבריהם שם אחת הן למה שחקרו שם הא דפסול מקום מגעו אי אשום ושמן קאי או גם אמקפה דפסול מקום מגעו משום דנתערב וכפרש"י כאן בשם אית דאמרי והכי הצעת לשונם שם דקשה לריב"א הא משמע שהשום ושמן בעין מדתנא נגע במקצתן ולא קאמר במקצתה דהוה משמע דנגע במקצת מקפה ופוסל ע"י תערובות ועז"א ועוד כו' ר"ל אי תימא דנגע אמקפה קאי דאף היא נפסל משום דימוע א"כ היה לו להקשות מינה ובה אמאי במפוזר טהור אדרבה כו' אלא ודאי נגע אשום ושמן לבדו קאי ופסול כשהוא ניכר וא"כ קשה קו' ראשונה הא לא הוי דימוע כנ"ל. (ב) ואבוא היום אל העיון לבאר שיטת רש"י ור"ת בענין נכון וישר וכי הוא זה דמה שהקשו לפרש"י דמשמע שהשום ושמן בעין ודבר שבעין אינו מתבטל י"ל בפשיטות דאף דהשום ושמן בעין וניכר בהתערובות מכל מקום אם נתערב כל כך עד שאי אפשר לבררו שפיר הקשה הש"ס הא בטל ברובא וכן סבירא ליה להרשב"א הובא בב"י י"ד סימן קט"ו ע"ד הרמב"ם שכתב בקום שבחמאה דלא בטל לפי שאינו מעורב עם החמאה וניכר בפני עצמו אף שאי אפשר לבררו ודעת הרשב"א בזה שאף שאינו מעורב בטל במיעוטו ע"ש ובט"ז סי' ק"ד מזה ולאביי דס"ל היתר מצטרף לאיסור וכ"ש לרב דימי מטעם כבא"פ אתי שפיר דלא בטל כמ"ש לקמן וצ"ל דתוס' ס"ל כדעת הרמב"ם דבאיסור הניכר אף שאי אפשר לבררו אינו בטל וגם ההיתר לא נהפך לאיסור להכי אינו פוסל אלא מקום מגעו וכן משמע בתוס' פסחים ד"ה איתביה שכתבו דבעי למימר אפילו מין בשא"מ כגון קמח חטים בקמח שעורים דאינו ניכר הא קמח בקמח אי אפשר לבררו וא"כ אפילו ניכר נמי וש"מ דס"ל דבניכר לא שייך ביטול ואף ביותר מכדי אכילת פרס יש בו איסור תורה דחצי שיעור, ובזה י"ל פיר"ת בעו"ג (דף ס"ז) בהא דאמר ר' יוחנן שם טעמו וממשו לוקין עליו בכדי אכילת פרס מיירי במין במינו ומכירו וטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו באינו מכירו ע"ש. וי"ל דלהכי נקט טעמו דר"ל כעין טעמו דלא ניכר כלל ממשו הא אי ניכר ממשו אף שאינו יכול לבררו לוקין עליו בכא"פ, ונ"ל הא דאוקמיה דוקא בבעין על המקפה ולא במעורב הניכר אף שגם בזה אינו בטל לפי שמעורב מן הסתם נותן טעם במקפה כדאיתא בתוס' יבמות (דף פ"ב) ובפרט שום ושמן החריפים ולחים וא"כ