ברכת ראש נזיר פב

לישנא דפסיקא לכ"ע ולקמן אחזק עוד פי' זה:

רש"י ד"ה פרטא מנ"ל דפרט כו' ר"ל מנ"ל הכא פרטא דלידרוש ביה כעין הפרט והלשון מגומגם:

ד"ה סבר כו' שיאכל () שני חרצנים וזג. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ואיבעית אימא כו' דמשמע ליה מיניה [שני חרצנים וזג מוכח נמי] דלפרטא הוא דאתי. הס"ד כצ"ל:

ד"ה למידייניה כו' ולא משום דראב"ע [לחודיה] הס"ד כצ"ל:

ד"ה מן הכבשים כו' ואיתרבו לה () נעבדה כו' כצ"ל וע' בתוס' מזה:

ד"ה ולילף כו' ומן הצאן [תקריבו] מן פרט כו' כצ"ל:

ד"ה אי אתה דן כו' ואשם בא זקן כו' דבר זה הפלא מאד דאשם מאן דכר שמיה הא בעולה איירי וגם בהי זקן איירי דאין לומר כהאי דאיתא בתמורה (דף כ"ח) פרט לחולה וזקן ומזוהם הא זה פסול בכל הקרבנות מן התורה דחשיב ליה לענין מומין בבכורות ספ"ו. ואחר העיון נ"ל לגרוס הכי [ועולה בא זקן] אף ע"פ שאין [אשם בא זקן] כצ"ל והיינו דתרי גווני זקן יש כדביאר המשל"מ בפ"ב מהלכות איסורי מזבח ד"ו דזקן דחשיב בפסולי מומין הוא זקן כ"כ שתש כחו מחמת זקנה שזה פסול מה"ת בכל הקרבנות ויש עוד זקן שעברו שנותיו כדכתב הר"מ בפ"א מהלכות מעשה הקרבנות די"א הגדולים בבקר עד ג' שנים ובצאן עד שתי שנים שלימות יתר על כן הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו ופסול וזה הוא מפני הכבוד כדאיתא בפרה פ"א משנה א' ועיין בתוי"ט שם בשם ס' קרבן אהרן דזה למצוה מה"ת ולא לעכב כדחשיב שם במשנה עוד כבשים בני שנה ואילים בני שתים ופר בן שנה והוכיח המשל"מ שם מש"ס מנחות (דף צ"א) דגם איל כשר בדיעבד בן שנה ולהכי י"ל אף דאיל הוא למצוה בן ב' שנים היינו היכא דמבואר בקרא דבעי איל כגון אשם או לנסכים לשני עשרונים אבל היכא דכתיב בתורה סתם צאן דכולל כבשים ועזים י"ל דגם איל כשר בחור וזקן דהא גם באיל כתב המשל"מ שם דדין זה דאיל יותר מב' שנים אין מקריבין אותו לא מצאתיה ור"ל לפי דבמשנה שם לא תני אלא בפרה ומ"מ הר"מ ס"ל מדחשיב שם כולהו בהדדי חד דינא אית להו דיתר משנותיו אין מקריבין אותו, ולזה י"ל דרש"י ס"ל דבעולה דכשר כל בקר וצאן גדולים או קטנים כדאי' בר"מ שם אתרבו ליה מכעין הפרט איל בחור בן שנה או איל זקן בן שלש וכעי"ז כתבו בתד"ה רבא דמרבי מכללא עז בן ב' שנים כן י"ל באיל וזה כיוון באמרו דעולה בא בחור וזקן היינו איל בן שנה ובן שלש ולא כאשם דלא בא בחור וזקן דאשם כתוב בתורה דבעי איל בעינן למצוה בן ב' שנים אבל בעולה מרבה הכל כנ"ל:

תוס' ד"ה דבין הביניים כו' ושמא י"ל [דהני] גריעי מבוסר כו' הביניים [הוו] מרבים כו' כצ"ל ומכ"ש אם ליקט האוכל כו' ר"ל כיון דליקט מעט מעט האוכל הנמצא בין החרצן לא מקרי אכילה כמ"ש התוס' לקמן (דף ל"ו ע"א) ד"ה משום ואשמעינן בזה דלא אמרינן ביה בטלה דעתו אצל כל אדם:

ד"ה שני חרצנים [שהם[ בתוך הענב וזג מן הקליפה החיצונה] לאפוקי כו' כצ"ל ולכאורה משמע דסבירא ליה דבחרצנים וזג נמי בעי כזית ואשמעינן ר"א דבכזית מן החרצנים לבד אינו חייב אבל בירושלמי איתא טעמא דר' אלעזר בן עזריה משום בריה משמע אפילו בפחות מחייב וזה הוא דעת הרע"ב ובחנם נחבט התוי"ט ומ"מ מדאמר ואינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג משמע דמחרצנים לבד אפילו בכזית אינו חייב ולפי' הירושלמי מוכח דר' אלעזר בן עזריה ס"ל כר' יוסי ומיירי מענב אחד דהוי בריה:

ד"ה ואיבעית אימא כו' דאי ס"ד לכדר' אלעזר בן עזריה לחודיה [אתי] לכתוב כו' לכתוב () חרצנים () וזגין או חרצן וזג כו' כצ"ל:

ד"ה ור' אלעזר כו' על מדות הללו וריבה יותר מריבה ומיעוט [וריבה] אלא כו' כמו רבנן בכלל ופרט וכלל בדרשא דקרא [דוכי יתן] דבסמוך אך קצת כו' כצ"ל ולהאי תירוצא י"ל כמ"ש בש"ס דדרשא דמיעוט וריבוי ומיעוט דומה לפרט וכלל ופרט דלהכי לא דרש ר"א יותר לרבות לסברתו דדרש כה"ת במיעוט וריבה. ובזה מיושב מה דק"ל לפי מש"כ התוספות דיש קצת חילוק בין כלל ופרט וכלל לפרט וכלל ופרט והיינו מה דדמי לחד צד או בשני צדדין כדאיתא בסוגיין אם כן עדיין יש חילוק בין ר' אלעזר לרבנן דלרבנן דדרשי בכלל ופרט וכלל וכללא קמא דוקא מרבה הדומה משני צדדין ולר"א אי פרטא קמא דוקא די בדומה בחד צד וזה כקו' התוס' לקמן ד"ה מכדי וי"ל דפרט וכלל ופרט לר' אלעזר לאו דוקא במדה זו רק במיעוט וריבה ומיעוט ודמיא לרבנן לכלל ופרט וכלל דהא בריבה ומיעט לחודיה הוה כעין הפרט כדאי' לקמן כ"ש בתרי מיעוטי ולהכי אף אי נימא דמיעוט קמא עיקר ממעט נמי ד"א ולא דמי לפרט וכלל וכשיש עוד מיעוט בתרא ממעט יותר דבעי שידמה מב' צדדין ולזה דקדק התוספות דיש קצת חילוק לרבנן אבל לא לר"א וכמ"ש ותוספות דלקמן אזלי לשיטתם שם דגם ר"א דרש בתרי פרטי וכללא לפי דמדת מיעט וריבוי ומיעט לא נתנה לדרוש כפיר"ת דבסמוך. עי"ל דלהאי תירוצא ס"ל ג"כ דמדת מיעט וריבה ומיעט ל"נ לידרש רק דק"ל להך תירוצא אמאי הקשה הש"ס הכא טפי מבעלמא לכמה תנאי דדרשו מיעו"ר לזה כתב א"נ כו' וה"ט משום דמדר"א הוכיח הש"ס דלית ליה מדה זו דאי הוה דרש בעלמא הוי נמי דרש הכא וגם לתירוץ השני צ"ל נמי למה שכ"ל דא"כ הוה ליה לחלוק כו' דאי לאו הכי מנ"ל להש"ס דאית ליה מדת פרט וכלל ופרט ואולי י"ל דס"ל דבהאי ודאי אין סברא שיחלוקו במדה יתירה דרבנן אית להו מדה דפרט וכלל ופרט ולר"א יחסר המדה רק הכי י"ל דפליגי דהא דדרשי רבנן דרך כלל ופרט וכלל ידרש ר"א בריבה ומיעט ולהכי ק"ל ודלמא כו' רק דר"א דרש ליה במיעוט וריבוי ומיעוט אבל להאי תירוצא דזה אין מדה בתורה לידרש במיעו"ר ומיעט עכצ"ל דעכ"פ ידרש ר"א בפרט וכלל ופרט למלאות המדות דקבלו הלכה למשה ובעי הש"ס לר"א היכי דרש אך לפ"ז צריך לומר בתי' קמא כפי' ראשון שכ"ל:

בא"ד אלא ודאי [דהאי] מדה דמיעוט וריבוי ומיעוט לא דרש ליה אלא דרש בפרט וכלל [ופרט] לפי דמדה כו' מקומות לא ניתן () לידרוש כו' אז דורש בפרט וכלל ופרט. הס"ד כן צריך להיות. ומש"כ דאי דרש במיעוט וריבה ומיעוט ס"ל לש"ס דגם גבי נזיר כו' ק"ל למ"ש התוספות לקמן בד"ה איכא דמדת מיעוט וריבה ומיעוט הוה כמו ריבוי ומיעוט וריבוי א"כ י"ל דגם הכא דרש ר"א מיעוט וריבוי ומיעוט ולהכי ריבה עלין ולולבין וצ"ל דהתוספות כתבו בדרך את"ל והכי פי' דאי הוה דרש במיעו"ר ומיעוט למדה בפני עצמו ולמעט יותר מריבוי ומיעוט וריבוי ס"ל לש"ס דגם הכא הוה דרש כן ולמעט עלין ולולבין אלא ודאי דאין זה מדה בפני עצמו משום דאי הוה דרש הוה כריבוי ומיעוט וריבוי ויקשה מיעוט בתרא למאי אתא כמ"ש התוספות שם ודוק:

ד"ה וכי יתן כו' וכל [בהמה] כללא כו' וממעט מיניה דלאו כעין הפרט כו' כן צריך להיות ור"ל דבעי דוקא כעין הפרט:

ד"ה רבא אמר כו' [והשתא] נדרוש הכי כו' בגופן () וקשה דהיכי כו' כן צריך להיות והך יש מפרשים הוא כפרש"י והמעיין שם יראה דקו' הראשונה הכחיד תחת לשונו שכתב דבדרך ריבוי ומיעוט קדרש דלא משמע כללא כמו צאן ולאו דוקא כעין הפרט וכן משמע מדבריו בכל הסוגיא לקמן וזה כמ"ש בש"ס דגם במיעוט וריבוי ומיעוט דרש ודמי לכעין הפרט ומה דהקשו עוד דנפקא ליה מקרא אחרינא דפסול והוא בתמורה (דף כ"ח ע"ב) לכאורה קשה ע"ז אטו גברא אגברא קרמית וצריך לומר דהקושיא היא לפי מה שבנו יסודם לעיל שר' לא יחלוק ארבנן רק בזה דדרשו רבנן בכלל ופרט וכלל ידרוש ר' אלעזר הפרט וכלל ופרט לזה הקשו כיון דרבנן ילפי מקרא אחרינא ולא מחמת כעין הפרט גם ר"א לא דרש זה אבל לפי מש"כ בגמרא בע"א מדעת התוספות רק דבעי למצא לר' אלעזר היכי דרש בפרט וכלל ופרט לא קשה מידי ותדע דהא דאמר הש"ס בתר הכי מן הבהמה לפרט דחיה והתם דרשו רבנן מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וגם במיעט מן הצאן דרשו התם לחולה וזקן אלא ודאי דאין ראיה מרבנן לר' אלעזר:

בא"ד והשתא [מעטינן] מכעין הפרט בעל מום ונרבי מהכלל אפילו ב' שנים. כן צריך להיות ורצה לומר למה דמרבינן מכללא כבש ועז דב' שנים יהי' דוקא כעין הפרט הכבש בן שנה והיינו תמים זכר ולא בעל מום, ודבריהם דחוקים דמאי צריך זה לכעין הפרט הא פשטיה דקרא דתמים זכר קאי אכללא כמו על פרטא:

ד"ה ויליף כו' למעוטי חיה [הבהמה כלל] דבהמה בכלל חיה כו' בקר וצאן () הרי אתה דן כו' ותימה [כללא] מה אהני כו' שור הבר [דבהמה] הוא כו' כן צריך להיות:

ד"ה א"ל כו' והוה כאלו כתיב כו' דבריהם דחוקים דסוף סוף כיון דהתורה אימעט חדא נוכל למעט חיה וצריך לומר כיון דלשון בהמה כולל חיה ובהמה לא שייך לומר בזה כעין הפרט וכשיטתם לעיל, ול"נ בפשיטות דהקושיא היא היכי ממעט חיה דוקא כיון דשם בהמה הוא דבר כולל לחיה ובהמה נימא איפכא דממעט בהמה דהי מינייהו מפקת יותר וע"ז משני הא כתיב בקר וצאן דכשר להקרבה וע"כ כי דרשת כעין הפרט למעוטי חיה הוא:

ע"ב גמרא והוה ליה פרט וכלל [ופרט] ואי אתה דן כו' כצ"ל:

שם ומנלן דהכי הוא כו' התוספות