ברכת ראש נזיר פא

קשה ומהגם כי דברי התוס' שם דר"א דרש כר' אלעזר בן עזריה אינו מוכרח כמש"ש. אך מתוס' לקמן (דף ל"ח ע"ב) ד"ה ומנלן וכן בתוס' חולין (דף ס"ו) סד"ה וכי תימא משמע דגרסו כאן ר' אליעזר ביוד וכ"ה בירושלמי ואתי שפיר דר"א דרש בכמה דוכתי בריבוי ומיעוט כמש"ש:

רש"י ד"ה עלין כו' לולבין אלו [חנטין] רכין שבגפן. הס"ד כצ"ל:

ד"ה אף כל פרי גמור ולא דבר אחר כו' משמע דמפרש כפי' הש"מ דהש"ס אמר זה בלשון פירוש לבאר דין פרט וכלל ופרט ודוחק ועי' בתוס' ומש"ש:

ד"ה ומאחר שסופנו לרבות כל דבר [מיין] וחומץ וענבים לחים ויבשים [מרבה] יין גוהרקי כו' שלא [אמרו]. הס"ד כצ"ל ולפירושו גוהרקי כולל שתים ענבים דקים ויין שלו:

ד"ה עד שיפרוט כו' ור"א סבר כר' אלעזר בן עזריה כו' וקשה מה תיקן בזה הא כתב לעיל בד"ה מה ת"ל אי משום דר' אלעזר ליכתבי' לגבי פרטי כו' וצ"ל דלעיל דדרש בכלל ופרט יותר קשי' דליכתביה גבי פרטא לפי דהפרט שאחר הכלל הוא פירושו דכלל ומבטל הכלל ועל כרחך אתא לדרוש כעין הפרט אבל לר' אלעזר דדרש בריבוי ומיעוט לא קשי' כל כך הא דתנא דבר אחד אחר הריבוי מה דלא אתא למיעוט רק לאיזה דרש כדהכא דדרש לכדר' אלעזר בן עזריה וע"ע בתד"ה מיין:

ד"ה גוהרקי ענבים דקין שגדלין בין שאר () גדולים. הס"ד כצ"ל:

תוס' ד"ה וחייב כו' אם אכל () מן הזגים [לבד] ואההיא אתא לאיפלוגי כו' שני. חרצנים וזג [מדכתב] חרצנים בלשון רבים וזג בלשון יחיד כדמפרש בגמרא ור"א סבר כר' יוסי דאמר חרצנים אלו הגרעינין בענבין וזגים הם הקליפה שלהן. הס"ד כצ"ל:

ד"ה החרצנים אלו החיצונים קליפה שמבחוץ והזגים אלו הן שמבפנים:

הס"ד:

ד"ה ר' יוסי אומר כו' להיפך [זג] אלו הקליפה כו' החיצון נקרא זג. הס"ד כצ"ל:

ד"ה גפן כו' מדלא תנא [רבותא] בגפן עצמו. הס"ד כצ"ל:

ד"ה מיין כו' לאסור [יין מצוה כיין הרשות] ושכר כו' דכתיב [מיין] ושכר כו' כצ"ל ומש"כ למעוטי כרבנן ר"ל כמו רבנן דדרשי זה לפרט אחרון כמו כן ידרוש ר"א למיעוט אחרון ואיצטריך ליה לכדר' אלעזר בן עזריה כו' ואף דעדיין קשה ליכתבי' קודם הריבוי כקו' הש"ס לקמן, י"ל כמ"ש ברש"י ד"ה עד שיפרוט דמיעוט וריבוי שאני מכלל ופרט דהקשה לרבנן ע"ש. עוד י"ל כפי מש"כ התוס' לקמן דמיעוט וריבוי ומיעוט לא ניתן לדרוש אם יש לדרשו בע"א, אך קשה דל"ל למימר דאיצטריך לר' אליעזר בן עזריה הא אפילו לרבנן צריך קרא למלקות לחייב על כל אחת ואחת כמ"ש התוד"ה מחרצנים, וצ"ל דאי נימא לפרטא לבד לחייב על כל אחת ואחת הוי ליה דומיא דפרטא דלעיל ויקשה לכתביה קודם הריבוי אבל אם ידרוש לע"א כמו לכדר' אלעזר בן עזריה לא קשה זה לר"א דדרש במיעוט וריבוי וכמ"ש כנ"ל" ד"ה מה פרט כו' אף () כל פרי כו' יין וחומץ [הא כתיבי] הא כו' [ואית] לך לרבויי כו' מפרט ענבים [כמו] ענבים שהתליעו כו' כצ"ל והך י"מ הוא כעין פרש"י והנה מלבד קושייתם עוד קשה אי נימא דס"ד דלא לידרוש כל הנך פרטי אינו מיושב בזה שאמר אח"כ מה הניח הכתוב כו' נימא דמרבי חדא גוהרקי ולא ענבין דכרין. ול"נ דקו' הש"ס היא דנימא נמי דמרבה דוקא כעין פרטא פרי גמור ופסולת מפרי גמור כמו יין וחומץ יין כן נרבי פרי גמור ופסולת מפרי גמור לאפוקי בוסר או ענבי דכרין שלקו מתחלת ברייתן ולא באו לכלל פרי גמור וע"ז משני מה הניח כו' שלא תמצא עוד כה"ג פרי גמור ועכצ"ל דמרבה אף דלאו פרי גמור כגון בוסר והוא הדין בפסולת פרי נמי מרבה אף שאינו מפרי גמור וא"ש לשון הש"ס הא אין עליך כו':

ד"ה ומאחר כו' וא"ת והא איצטריך לפרט אחרון כו' ר"ל דאיצטריך לגופי' אף שאינו ראוי לאכילה ולמלקות כמ"ש בדיבור שאח"ז אבל אין לפרש דאיצטריך פרט אחרון שיהא פרט וכלל ופרט דהא השתא ס"ד דגם פרט וכלל דיינינן כעין הפרט:

בא"ד לדונו [ולמושכו] כעין הפרט כו' כצ"ל:

ד"ה מחרצנים ועד זג למה לי כו'. כן הוא גירסתם בש"ס וכן הוא בש"מ ולהכי סברי דהקו' בש"ס היא גופיה למה לי וע"ז הקשו הא איצטריך כו' והא דלא הקשו הא איצטריך לפרט אחרון לידרש פרט וכלל ופרט די"ל כיון דלא איצטריך לגופיה הוה ליה למיכתבי' פרט אחר אחר הכלל דהא איכא פרטי טובי כדכתבו לעיל בד"ה מיין ולכן הקשו דשפיר איצטריך לגופיה דאפי' כו':

בא"ד [ואין] לומר דהכי קשיא למה לי [הו"ל] למיכתביה מקמיה דקשה [דהא סבר] דלא יאמר נעשה מוסיף על הפרט לכך נראה דה"ק לכתוב חרצן וזג. הס"ד כצ"ל. ואין להקשות הא מיבעיא ליה לחלק כדאיתא בתוס' ב"מ (דף קט"ו ע"ב) ד"ה שנאמר דבחרצן וזג כתיב ועד דמשמע לחלק דשם ל"ד מועד דאי נמי הוה כתיב חרצן וזג הוא"ו מחלק כדכתבו התוס' שם ברחיים ורכב והכא מועד דרש וכן הוא בש"מ וק"ל דאם מועד פריך דמיותר א"כ נשאר הקו' לר"א דדרש במיעט וריבה ריבה הכל וגם בין הביניים בכלל דל"ל ועד. עוד קשה למש"כ התוס' לעיל דאית לן לרבויי מכל פרטא כעין הפרט א"כ הך פרטא דמחרצנים וזג דאינו ראוי לאכילה כל כך מאי כעין הפרט דרש ביה ולזה נ"ל דזה גופי' ק"ל הך כעין הפרט דמחרצנים ועד זג למה לי דמאי מרבית דבר הדומה דאינו ראוי לאכילה כ"כ ע"ז אמר רבינא לאתויי בין הביניים כפרש"י אותו דבר הקרוש שממנו נעשין שמרים ולהכי לא קשיא לר"א דלא דרש בזה כעין הפרט אבל מועד לא קשה דזה אורחי' דקרא כמו עד ירכה עד פרחה וכי"ב הרבה כנ"ל:

דף ל"ה ע"א גמרא לכתוב או [מחרצנים] וזגים או חרצן וזג כו' כצ"ל:

שם ור' אלעזר דדרש מיעוט וריבה פרט וכלל ופרט מנ"ל עי' בתוס' ודבריהם דחוקים גם פרש"י סתומים כי תירוץ התוס' שבנו יסודם דר' אלעזר לא יפלוג אדרשא דרבנן נסתר לפרש"י שפי' לר"א בוכי יתן בע"א מדרשא דרבנן הרי דלא חשש להשוות ענין ר"א לרבנן, ויו"ק לתי' ראשון דתוס' למה הקשה הש"ס הכא לר"א פרט וכלל ופרט מנ"ל יותר מבעלמא דדרשי תנאי בריבוי ומיעוט בחולין (דף ס"ז ומנחות דף כ"ח) וגם תי' השני דהוכיח הש"ס דגם גבי נזיר הוה דרש במיעוט וריבה ומיעוט ערבך ערבא צריך דמנ"ל זה, גם עוד קשה כמש"ש והנ"ל נכון לאמתו כי הוא זה דלעיל אמר הש"ס ומאחר שסופנו לרבות כל דבר כו' לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל נעשה כו' נמצא דמכאן הוכיח מדכתיב עוד פרט אחר הכלל ש"מ בעלמא בפרט וכלל לחודיה נעשה כלל מוסיף על הפרט הא אי לאו הכי הוה אמינא דגם פרט וכלל לחודי' דרשינן כעין הפרט ולא קשי' אם כן בעלמא דדרשינן כלל ופרט וכלל כעין הפרט למה לי כללא קמא די"ל כללא קמא אורחי' דקרא וכמ"ש התוס' לקמן בריבוי ומיעוט וריבוי דדי במיעוט וריבוי וריבוי קמא אורחי' דקרא כן י"ל בכלל ופרט וכלל דדמי לפרט וכלל והיינו טעמא לפי דפרט קמא עיקר ואהני כללא להוסיף כעין הפרט רק מדכתיב בנזיר עוד פרטא אחר הכלל דזה לאו אורחי' כמ"ש התוס' שם כעין זה במיעוט בתרא הוכיח מזה דפרט וכלל הכלל מוסיף על הפרט ולפ"ז יקשה לר"א דדרש מיעוט וריבה ריבה הכל מנ"ל נימא בזה נמי מיעוט קמא עיקר והריבוי מוסיף כעין המיעוט והוה כריבה ומיעט דדרשינן כעין הפרט, והראיה לזה דהא בפרט וכלל יותר י"ל דהכלל מוסיף דהפרט אינו פירושו של הכלל דלהכי ס"ל להש"ס לקמן דפרט וכלל מרבה יותר ממיעוט וריבוי כדכתב התוס' היינו טעמא ע"ש ואפ"ה הוה אמינא דרק כעין הפרט דרשינן כ"ש במיעוט וריבה די"ל דמיעט קמא דוקא אלא ודאי דס"ל לר"א בעלמא דרשא דפרט וכלל ופרט דמיניה מוכח דפרט וכלל כללא בתרא עיקר ונעשה הכלל מוסיף על הפרט כל דבר ולזה ס"ל ג"כ כה"ג במיעוט וריבה דריבוי בתרא עיקר ומרבינן הכל רק במעט חילוק המבואר בסוגיא לקמן, וזה הוא כוונת הש"ס הכא לר' אלעזר דדרש מיעוט וריבה ריבה הכל עכצ"ל דמפרט וכלל ופרט שמעינן ליה ומוכח דס"ל המדה דפרט וכלל ופרט ע"ז אמר מנ"ל זה ולא קשי' זה לאידך תנאי דדרשו ריבוי ומיעוט וריבוי פרט וכלל ופרט מנ"ל לפי די"ל דס"ל גם במיעוט וריבוי כעין הפרט רק בריבוי ומיעוט וריבה ריבוי קמא עיקר ומרבה כל דבר ורק לר"א ק"ל כאמור, וי"ל זה בכוונת רש"י מה שכתב פרט וכלל ופרט מנ"ל דדיינינן כעין הפרט דר"ל מנ"ל דוקא בזה דרש כעין הפרט ולא בפרש וכלל לחודיה והא דלא אמר הש"ס מיעוט וריבוי ומיעוט מנ"ל דמזה נמי הוה ידעינן דמיעט וריבה ריבה הכל דאל"כ מיעוט בתרא למה לי דהא בזה לא שייך לומר דאורחי' דקרא הוא כמ"ש התוס' לקמן, י"ל כדעת התוס' דהש"ס ס"ל דאין זה מדה בתורה ודמי למיעוט וריבוי ונשאר הקו' מנ"ל דרבי כל דבר, או י"ל דאם הוא מדה בפני עצמו הוא דמי לפרט וכלל ופרט דמיעט בתרא ממעט נמי והוה כעין ריבוי ומיעוט דנדרש כעין הפרט כדאי' בתוס' וכ"ש היכא דאיכא תרי מיעוטי ולזה תפס