ברכת ראש נזיר פ

רש"י ד"ה מני אילימא ר' טרפון ור' יהודה דבר פלוגתיה כו' רצונו ליישב בזה קו' התוס' בד"ה והתניא דליתא ממתני' לז"כ דגם בס"ד דש"ס אינו כדעת ת"ק דר' טרפון רק ר' יהודה דהוא בר פלוגתיה דר"ש אמר כן אליבא דר' טרפון ומקשה והתניא ר"י כו' ועמש"כ בתוס':

ד"ה ר"ש כו' נזר עליו [הוי נזיר השתא] נמי כו' אלא [יאמר] כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב ששת כו' המתחלקות על () בני אדם על הכוי הרי הן עלי [וכגון דאמר] שמעכשיו כו' כצ"ל ור"ל דמתחלה אמר בפרט על ששה נזירות ואח"כ קבל עליו דרך כלל כל מה שיש ספק לבני אדם הוא שלשה אם זה חיה או בהמה וכן אם זה חיה ובהמה וכן לא חיה ולא בהמה הרי כאן ט' נזירות:

ד"ה לישנא אחרינא כו' אלא ט' נזיריות כו' () אמר רב ששת כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי [כדלעיל] ואמר לנו כו' כצ"ל ולהך לישנא בתי' רב ששת פי' כדלעיל או כפי' התוס' רק בהא דט' נזירים פי' בע"א ואולי קשה לי אמאי חשיב ט' נזירים ותו לא הא משכחת יותר כדאי' בתוס' או שניכם נזירין וכי"ב לזה פירש שבהנך ששה ספיקות דכוי יש ט' נזירים בכל גווני דהיינו שאמרו שאחד מכם נזיר ג' פעמים על הנך שלשה ספיקות שהם ששה הרי ט' וכן באמרם שאין אחד מכם נזיר ג"פ כהאי גוונא וכן בכולכם או כיוצא בו הו"ל תשעה וק"ל:

בא"ד ואמר לנו המורה כו' [וכי] הרתיע לאחוריו [קסברי ב"ה דהוי נזיר נזירות ספק]. הס"ד כצ"ל. ולכאורה משמע דפי' כדעת תוס' במתניתין אתיא כב"ה אליבא דר"ש דגם בספק נזירות הוי נזיר מספק וכן כתב התוי"ט אך לפ"ז היה לו לקצר ולומר דאתיא כר"ש אליבא דב"ה כדאיתא בתוס' ויותר נראה דסבירא ליה דכאן בכוי דהספק גלוי ונודע שאינו. עומד להתברר נחית מתחלה מ"ד הספק להיות נזיר אליבא דכולי עלמא ואינו דומה לפלוגתת ר' יהודה ור' שמעון אלא דהביא ראיה דאין לומר דסבירא ליה להש"ס דמתני' אתיא כב"ש ולא כב"ה דאפילו בספק הקדש סברי ב"ה דאינו נזיר דא"כ מכ"ש בהרתיע כו' ס"ל דאינו נזיר ולמה ליה לתלמודא להדר איזה תנא הוא והוה ליה לאוקמי כב"ה אלא ודאי דפסיקא להו דמתני' אתיא כב"ה נמי ואין ראיה מזה לדין הרתיע דשם ענין אחר הוא:

תוס' השייך למשנה (בדף ל"ג ע"א) ד"ה ראה את הכוי כו' דמשמע בריה [בפ"ע] ואינו כו' כלומר [אותו] שכיוון לומר אמת כו' דליכא אלא תשע בכוי. הסיד כצ"ל. ולכאורה הא גופי' קשיא ליתני ששניכם נזירין ויהיו עשרה ונ"ל דהך קו' מתורץ בחברתה במה דהקשה התוס' לקמן ליתני שאין כולכם נזירין וצ"ל דתנא דומיא דרישא דלא מצי למיתני שאין כולכם נזירין משום פלוגתא דר' טרפון ומטעם זה לא תני להא נמי לפי שברישא קאי על ב' הראשונים שנתעצמו אם זה ראובן או לאו ועל השנים הללו שנסתפקו אמרו הג' והד' והחמישי הריני נזיר כו' והכא בבבא דכוי דששה נכנסים בספק חיה או בהמה אמר אחד ה"נ שאחד מכם נזיר וכן השמיני והיה צריך למיתני בתשיעי ששתיכן נזירים ר"ל ששה נזירים ולא הוה דומיא דרישא דנקט ששניכם להכי דילג זה ונקט כברישא ובזה מיושב ג"כ קו' התוי"ט ע"ש:

ד"ה הרי כולם נזירין כו' אותו שאומר () [חיה] הוי ספק נזיר כו' והאמת הוא [כן] אותו שלא [כיון] לאמת כו' [לכך] שלשה האחרונים כו' ויש מפרשים שגם ג' האחרונים כו' משמע [שאין] אחד מכם [ודאי נזיר ומשמע] שידע כו' דבריו [שאמר] בספק כו' אמאי לא תני [תו] שאין כו' כצ"ל. ומש"כ והששה נזירים הראשונים ודאי נזירים מספק דמחית כו' י"ל דהם נזירים גם אליבא דר"י ולא דמי להרתיע מאחוריו או לכרי שנגנבה דהתם היה מתחלה עומד להתברר מי הוא וכן אם יש בו מאה כור ולא נחית על דעת הספק משא"כ בכוי שאין עומד להתברר לעולם ומתחלה נחית על דעת הספק ולזה דייקו דששה ראשונים ודאי נזירים מספק כו' אך אינך תלתא בתראי דיש לפרש לשונם בשני פנים כדמסקו התוס' י"ל דלא מחית נפשי' לספיקא ומן הסתם כיוונו על מי שהוא יודע וברור לו אם הוא נזיר או אינו נזיר לכן לא הוו נזירים לר' יהודה אבל מהצעת לשונם משמט שכולה מתניתין אתי' כר"ש וי"ל דהיינו טעמא דרבא בנדרים (דף י"ט) מפרש טעמא דר' יהודה כל שספיקו חמור מודאו לא מחית נפשיה לספיקא ולזה אמרינן שכל אחד כיוון על הודאי אם יוכל להתברר שזה חיה או בהמה וכיון שאינו יכול להתברר לא נחית ע"ד כן ולזה נראה להגיה הכי ואינך ג' בתראי [דמחתו] נפשייהו לספיקא [י"מ] דג' האחרונים ור"ל דששה ראשונים הם ודאי רק ספק נזירים לר"ש רק ג' אחרונים. יש מפרשים דהם נזירים ודאי וי"מ שהם ג"כ נזירים מספק ומש"כ דאע"ג דכוי ספק חיה ר"ל כיון שהכל יודעין שהוא ספק שאין עומד להתברר יש לומר דמתחלה נחית לנזיר ודאי על דעת כן מ"מ אמרינן ביה דהוא רק ספק נזיר דאותו שאומר אם הוא חיה כיוון ע"ד חיה ודאי וכיון דלדידן הוי ספק חיה הוי נזיר מספק וכן כולם אין כוונתם להיות נזיר ודאי רק בסתם ועי' בתוי"ט שהשיג ע"ד התוס' מה שכתב בג' האחר נים שי"ל נזיר ודאי וכתב וי"ל דבלאו הכי ספיקא הוי מצד המדיר לפי שחושב שבודאי הוא נזיר וזה אינו שאע"פ שהוא נזיר אינו אלא מפני הספק והוי דומיא דראשונים שהאומר שזה חיה כיוון ע"ד ודאי חיה וכיון דלדידן הוה ספק חיה הרי הוא נזיר ספק וכמו כן באחרונים אן שחושב ע"ד נזיר ודאי מ"מ לדידן אינו אלא ספק ע"ש ונ"ל דלא דמי זה אל זה דבכוי דנחית ע"ד כוי זה כיון דאנן דיינינן לספק הוי ספק נזיר אבל הנך השלשה דלא נחתו ע"ד אדם זה לבד רק על הכלל יצא איך הם בדיני שמים וקמי שמיא גליא עם מי האמת ודאי א"כ נתקיימו דבריהן דזה שכיוון לאמת הוא ודאי נזיר רק דאנן לא ידעינן מי הוא הודאי לכן כל אחד נזיר מספק ומ"מ בכללם הוי אחד נזיר ודאי כנ"ל:

ד"ה והתניא כו' ואי קשה כו' קושיא זו הוא לפי פירושם במשנה דקבל עליו דרך כוונה ורצונו להיות נזיר ואפ"ה סבירא ליה לר' טרפון דאינו נזיר היה לו להביא ממתני' אבל לפרש"י שכ"ל שקבל עליו דרך אסמכתא לאמת דבריו א"כ אין ראיה כ"כ מר' טרפון דרישא לפי די"ל דר' טרפון סבירא ליה דדרך אסמכתא לא מהני בנזיר ובבא דהרתיע י"ל דמיירי שקבל עליו דרך כוונה ורצונו להיות נזיר רק שתלה נזירותו לפי מה שסובר בזה סבירא ליה דמהני לזה הביא מר' טרפון דמפרש הקרא דבעי הפלאה גמורה אך רש"י דפי' במתני' בהרתיע דרך אסמכתא לזה כתב כאן ור"י כו' כמש"ש:

ד"ה אלא ר' יהודה כו' וצ"ל דלרב אשי כו' ובפ"ב שם דפריך נמי מאן קתני לה ומשני ר' יהודה דכרי הוא צ"ל נמי דלא אתיא כרב אשי דלרב אשי צ"ל דהוא תנא דמתני' דהכא כעין שכתבו כאן ולא קשה קו' האו"מ וע"ע בר"נ נדרים שם מש"כ שם:

ד"ה תני חדא תשעה נזירים גבי כוי [דט'] נתפסין בספיקת [ראייה] כו' כצ"ל:

ד"ה בשלמא [ט' נזירים כו' כענין] המפורש במשנה. כצ"ל:

סליק פרק חמישי. בס"ד:

פרק ששי ע"ב גמרא היוצא מן הגפן אין כו' איכא דאמרי לה אסיפא כו' י"ל דהני תרי לישני פליגי בפירושא דמתניתין כעין פי' דפי' רש"י ותוס' דרש"י פי' דהיוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה לכזית ויין וחומץ בכלל ולפ"ז הסיפא דיאכל מן הענבים כזית נמי שתייה בכלל אכילה וכמשנה אחרונה ור"ת פירש דרישא אתיא ככולי עלמא ורק באכילה מצטרפין זה עם זה לכזית עי' לקמן (דף ל"ח ע"ב) בתוספ' שם וי"ל דלישנא קמא ס"ל כפיר"ת אם כן הא דתנא ברישא והיוצא מן הגפן אין לומר דתנא אגב מציעתא דכל היוצא מן הגפן מצטרפין דהא גם שם לאו דווקא דיין אינו בכלל אלא דבא לאפוקי מר' אלעזר דגפן עצמו לא והאיכא דאמרי סבירא ליה די"ל במתניתין דגם יין בכלל כפרש"י ולזה י"ל דתנא אגב מציעתא דכל היוצא מן הגפן מצטרפין אפי' יין וחומץ אך קשה מסיפא ואין חייב עד שיאכל מן הענבים למה נקט אכילה כיון דהכל בכלל אפי' שתייה מצטרף לכזית אלא ודאי דאתא למעוטי מידי דאכילה מייתורא דענבים ואתי שפיר מה דדייק ענבים אין כו' אף דערבים לאו דוקא דהא גם חרצן וזג בכזית ומנ"ל למעוטי טלים וצ"ל דדייק מדנקט לשון אכילה דבא למעוטי אכילה דכוותיה לאפוקי מר' אלעזר דעלין ולולבין לא כנ"ל:

שם ואינו חייב () עד שיאכל כו' כצ"ל:

שם במאי קמיפלגי ר' אלעזר דרש ריבויי ומיעוטי יש לדקדק מנ"ל דדרש ריבויי ומעוטי דלמא דרש ליה בפרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ופרטא בתרא דרש לכדר' אלעזר בן עזריה כדאי' בתוס' וממעט עלין ולולבין כדאיתא לקמן (דף ל"ח ע"ב) ולמ"ש התוס' לקמן בד"ה ור' אלעזר אתי שפיר דאי הוה דרש בכלל ופרט הוי דרש נמי הכא בפרט וכלל ופרט ולא הוה דרש לכדר' אלעזר בן עזריה אך לפי' ראשון שם