ברכת ראש נזיר עח

דר"ל דניחם בדעתו מפני הנולד ואין פירושו כדעת הכ"מ שניחם בדעתו משום דניחא ליה ונהנה במה שנולד כהך דכלבא שבוע ולכן הקשה ממשה ולא כן הוא רק כעין דאמר הש"ס הכא אילו אתא אינש כו' דזה ודאי לא ניחא ונהנה בנולד זה שיחרב הבית רק דנתחרט על מה שנדר ולא עלה אז בדעתו שיחרב הבית וטוב היה שלא לידור וזש"כ הר"מ בפ"ט דנדרים דר' אליעזר מתיר נולד אף שאין מתחרט אלא שהכריחו הענין המתחדש ודעתו שלא יתחדש זה הענין (כהאי דנעשה סופר וחורבן הבית דרוצה הוא בהנדר שיוכל לקיים נדרו רק ענין הנולד מכריחו לביטול נדרו) וחכמים אוסרים שהם מצריכים החרטה על גוף הדבר שנשבע ושינוי הכוונה בו וכמ"ש בהא דרבא. ובעל עין משפט לא ציין ברמב"ם דינא דרבא רק בש"ע ולא ירד לסו"ד הר"מ ולמש"כ ארי שפיר הא דכלבא שבוע שהיה לו שינוי רצון על מה שנשבע מפני הנולד שנעשה ר"ע גברא רבה וזה לדעת חכמים אבל ר"א ס"ל אף בלי חרטה על העבר ענין הנולד בעצמו דנשתנה הענין דנעשה סופר או כיוצא בו הוה ליה פתח לעקור הנדר דהוה ליה כתולה נדרו בדבר דאין צריך התרה כיון שנשתנה הענין מניה שנדר וזה יליף ר"א ממשה דא"ל הקב"ה לך שוב מצרים כי מתו כו' ומיתה נולד הוא וזה גופיה היה היתר שלו בלי התרת חכם. והא דאי' בש"ס שם במדין נדרת לך והתר נדרך כו' זה הוא אליבא דרבנן דסבירי להו דזה לא הוי נולד דהנהו מי מייתי כו' רק עניות כדאי' שם ובעי היתר אבל ר"א ס"ל דבנולד זו כי מתו הותר לשוב מצרים בלי התרת חכם. וכן הוא בירושלמי פ"ט דנדרים וז"ל ממשה למד ר' אליעזר שפתח לו הקב"ה בנולד א"ל הקב"ה אילו היית יודע כי מתים היו היית נודר ובזה הותר מעיקרו קו' הכ"מ הא משה רבינו הוה ניחא ליה דמתו דמלבד דהפי' בר"מ הוא ע"א גם זה שכתב הר"מ דניחא ליה הוא לדעת חכמים דבעי התרה ובזה הוה ליה פתח להתרת חכם אבל ר"א דלא בעי התרת חכם יליף זה ממשה רבינו דלא היה צריך הת"ח. ובזה מפולש ומבואר דעת הר"ם בפי' המשנה דפי' בנחום המדי דטעה בזה דסבירא ליה כר' אליעזר דהתירו בנולד בלא התרת חכם אבל אם היה מתיר ע"י התרת חכם כדא"ר בתנאי נולד דמתחרט על הנדר דלא הזכיר ע"ד כן הוי מותר ואמר עוד דמה שאמרו חכמים ומשחרב ביה"מק אינו נזיר הוא ג"כ בלא התרה דכמו דס"ל לנחום בנולד העתיד דאין צריך התרה כן ס"ל לחכמים בנולד העבר שלא ידע מזה (וזה שלא כדעת התוס' ע"ש) וזה שאמר שטפוהו רבנן לר' אליעזר ר"ל שטפו דעתו במה דס"ל לר"א בנולד להבא דאין צריך התרה ואוקמי' בשיטתייהו היינו בנולד העבר דטעה ולא ידע דנולד כבר ענין המכריחהו ביטול הנזירות דאין צריך בזה התרה. והוא פירוש יפה בש"ס מפרש"י ותוס' עמש"ש ולמש"כ פי' הש"ס בתנאי נולד כן הוא ע"ד זה מאמר רב יוסף אי הואי התם הוה אמינא להון כו' ר"ל דהיה מתירם ע"י פתח זה אי הוה ידעי פי' הקרא היכל ה' כו' זה בה"מ ראשון ושני דעתיד ליחרב כלום הייתם נודרים דהיה להם לחוש ע"ז כהך תנאי נולד דהיו מתחרטים על גוף הנדר שנדרו וע"ז אמר הש"ס דאין ראי' מי ידעי לאימת חרב ואולי מפני זה לא היו מתחרטין על מה שנדרו רק סיבת החורבן מכריחם ובדעתם הלואי שיקויים הנדר כי לא היה להם לחוש כעת כ"כ וז"ב לאמתו:

רש"י ד"ה ואם משנגנבה כו' דנזירות בטעות הואי מפירושו נראה דס"ל כפי' הרמב"ם שכ"ל דמותר בלא התרת חכם דהוה ליה כתולה נדרו בדבר משום שדעתו היה על אותה בהמה וכן הוא בירושלמי אכן אנן קיימין באומר הריני נזיר על בהמה שיש לי בבית והו"ל כנדרי שגגות ועמש"כ בתו':

ד"ה כל כו' הרי [זה] נזיר כו' כצ"ל:

ד"ה ומשחרב כו' שיכול לומר () אלו כו' כצ"ל:

ד"ה שטפוהו כו' [דאלו] במסכת נדרים כו' כצ"ל:

ד"ה והיכי דמי כגון כו' עיי' בתוס' ומה שכתבתי שם עוי"ל ע"ד פי' הרמב"ם דמתחרט על גוף הנדר שנדר דלא אסיק אז אדעתיה אולי יחרב הבית וטוב שלא ידור משידור:

ד"ה אמר רב יוסף אי הואי התם [בהנהו] כו' ואמאי לא ידעין דיחרב ור"ל דודאי ידעו שעתיד ליחרב ואפ"ה נזרו ולא הוי נדר בטעות וכן הוא בש"מ ולכאורה תמוה דלמה העמיד הקושיא על הנך דנזרו לאחר חורבן הא יותר קשיא על מה שאמרו דמי שנזר עד שלא חרב הבית אין פותחין בנולד זו דלא שכיח כפי' התוס' ובמאי הוה ליה נולד דלא שכיח כיון דודאי יחרב כדכתיב בקרא היכל ה' כו' ועל זו הקו' אינו מתורץ בתירץ הש"ס מי ידעי לאימתי. ולזה נ"ל דרש"י סובר בפי' נולד היינו דנולד דבר בנדר גופיה בדבר שתלה בו נדרו כהאי דבהמה או חורבן הבית דהיה בדעתו בעת שנדר על בהמה זו ונגנבה או דהיה בדעתו במלאת ימי נזרו להביא קרבן בבהמ"ק ונשתנה שנחרב הבית וכל נולד דאיתא בפ"ט דנדרים הכי הוא דנשתנה הענין מכמו שנדר כגון על מנת שאיני נהנה לפלוני ונעשה סופר משא"כ כל פתח אינו נשתנה עיקר נדרו רק אדעתא דהכי לא נדר ויוכל להתקיים נדרו בע"א ולהכי לא קשיא על הנך דנזרו קודם חורבן הבית כיון דלא ידעי שיחרב הבית קודם מלאת ימי נזרו הוה ליה נולד שנשתנה עיקר נדרו רק על הנך דנזרו לאחר חורבן דאמרו אינו נזיר ומותר בלא התרת חכם כמש"ל קשיא ליה כיון דצריכין לידע דעתיד ליחרב אי איתא דרק אדעתא דהכי נדרו הוה להו לאתנויי ומדלא אתנו ולא אישתני הענין אחר הנזירות היה צריך עכ"פ התרת חכם ע"י פתח זה אלו הייתי יודע כו' ומשני כיון דלא ידעין לאימתי מן הסתם אדעתא שעומד הבית נדרו שיוכלו להקריב וא"צ התרת חכם דהוה ליה כחולה נדרו בזה כנ"ל:

ד"ה הא כתיב כו' אל דברי הנביאים () כי מתנבאים כו' כצ"ל ומש"כ שנים הם מקדש ראשון ומקדש שני ר"ל מדכתיב לשון המה על העבר רמיז החורבן שהיו שני היכלות ונחרבו דומיא דמקדש ראשון ועי' בש"מ ובחי"א:

ד"ה וב"ה כו' עי' רש"י (לקמן דף ל"ד ע"א) ד"ה והתניא שגרס במשנתנו היו שנים מהלכים בדרך וכן משמע מפרש"י (לעיל דף ל"א ע"ב) ד"ה ואחד ע"ש ובתוס' גרסו ששה שהיו כו' ועמ"ש שם ביאור דעת רש"י בזה:

תוס' ד"ה ואם לאו כו' ומתיר לו החכם כו' נ"ל דלפירושם מיירי שבעת נדרו לא תלה דוקא ע"ד בהמה זו דנדר בסתם ולא הוי כנדרי טעות רק פתח הוי להתירו אבל לקמן בנדרו משחרב בהמ"ק דאינו נזיר פי' התוס' דהוה כנדר בטעות דשם פסיקא לן אי ידעי דחרב לא היו נוזרים והוה כתולה נדרו בדבר דאין צריך התרת חכם ומש"כ ונראה דאפילו ב"ש מודו כו' אף דלפירושם צריך שאלה והתרת חכם וב"ש ס"ל דאין שאלה בנזירות מ"מ כהאי גוונא בטעות דמעיקרא שסבור שהבהמה קיימת ולא חל אף רגע אחת שנגנבה כבר ס"ל לב"ש דמועיל שאלה:

תוס' שבגמרא לקמן (דף לג ע"ב) ד"ה אבל פותחין כו' והיה מיעצך () [אולי] חרב כו' שיפייסך מי נדרת (עי' נדרים דף כ"א ע"ב) שאין לחלק כו' ועי' בש"מ אפילו אמרו שקר וכן הוא בשו"ע וי"ל עוד טעם למש"כ דהו"ל נולד דלא שכיח דלא מסיק אדעתיה שיהיה זאת ולא נחשב אצלו לספיקא לזה אמר אלו אתא אינש בעת שנדרת להזכיר לך הך ספיקא אף דרחוק הוא מי נדרת על הך ספק ואמר לאו הרי זה פתח גמור:

ד"ה אמר רב [יוסף] אי כו' והשלישי [בבוא] יום ה' כו' כצ"ל ומש"כ ולא היה בא להתיר כו' משום דודאי לא נעלם מהנזירים ונחום המדי פסוק זה אך מזה אין להתיר רק דרך תנאי נולד ובפרש"י הקשיתי אמאי חשיב זה נולד דלא שכיח כיון דעתיד ליחרב כדבר ה' וי"ל משום דדבר ה' לרעה יכול לחזור לא חשיב שכיח כי חסדי ה' לא תמנו רק דרך מוסר אמר רב יוסף דאין דרך חכמים לעשות דבר היפך המפורש בקרא וכ"ה בירושלמי אר"ה עוד הוא כנולד יכולין מימר ידעי הוינן אלא הוינא סברין דמילייא רחיקין החזון אשר היא חוזה לימים רבים אך לשון הש"ס אכתי מי ידעי בהי יומא קשה לזה ועמ"ש בגמרא:

תוס' ד"ה ששה שהיו כו' והשני אומר ה"נ שאינו הוא לפי שנראה לו שאינו [ראובן ונודר בנזיר אם כדבריו הוא] כאשר נראה בעיניו כו' כצ"ל וכן הוא בס"י ומש"כ בחמישי שאמר הריני נזיר ששניכם נזירים כלומר כו' ר"ל במה סבור ששניהם נזירים משום שבזה שכל אחד סבור לומר אמת ונחת לנזירות ראוי ששניהם יהיו נזירים והששי אמר הריני נזיר שכולכם נזירים ג"כ מטעם זה ולפירושם הוא דכל אלו שנדרו רצונם להיות נזירים רק שתלו נזירותם לפי מה שהם סוברים שכן הוא והיינו מי שסבר שהוא ראובן אמר הריני נזיר אם זה ראובן ואמר לאמת דעתו הריני נזיר אם כן הוא וכן מי שסובר שאינו ראובן אמר הריני נזיר שאין זה ראובן נמצא לפי' התוס' הדין לב"ה אחד מב'