ברכת ראש נזיר עה

אם נאמר דאסיפא פליגי וסבירא ליה בכל גווני אינו מגלח בהא ודאי לית הלכתא כוותייהו מדסתם רבי גבי הלכתא פסיקתא בסוטה (בפרק ג') האיש מגלח על נזירות אביו להכי פירש דאסיפא פליג ומפיך להו וכדפשטוה ובזה י"ל דהלכתא כרבנן ועיין כה"ג בר"ן נדרים (דף כ"ד ע"ב):

ד"ה ה"ג תיש כו' והכי משמע זהו שאמרו () שמגלח על נזירות אביו כו' בקרבן [כל] אחד בפני עצמו כו' כצ"ל:

ד"ה ופלגא הוי [כלומר] וחולקין כו' כצ"ל:

ד"ה בעי רבא כו' בכור ופשוט [ובאו] לגלח כו' כצ"ל:

ד"ה אבל בהקדש כו' מדלא מיבעיא ליה כהאי גוונא בשאר הקדשות כמפורשין דאיתא לעיל (דף כ"ד ע"ב) המפריש כו' אי ישקול פי שנים ש"מ דפסיקא ליה בכהאי גוונא דמשולחן גבוה קזכי ולא קרינן בכל אשר ימצא לו רק הכא כיון דקני ליה לגילוח מיבעיא ליה אולי מקרי שם בעליו עליו ליקח פי שנים. ולא אדע למה כתב הכ"מ בפ"ח. מה"נ לפי' רש"י גם בהקדש מיבעיא ליה ובדעת הרמב"ם דלא כתב בבא זו נ"ל דמפרש כעין פי' שם בחולין הוא דאית ליה ר"ל שלא קרא עליהן שם הקדש חטאת אבל בהקדש לא ר"ל שקרא עליהן שם הקדש שוב לא מקרי ממונו בכל אשר ימצא לו או דילמא כיון דקני ליה כו' ולפי מאי דפסקינן לעיל (דף כ"ו) כרב אשי דאם קרא עליהם שם חטאת ועולה ושלמים מפורשים הם ולא גמירי בהו הלכתא אפילו בפשוטים בכהאי גוונא דמגלח על נזירות אביו לכן השמיט זה וסמך על מש"כ בפ"ט מה"נ הא דרב אשי כנ"ל, ונ"ל סמוכים לזה דרבא לא סבירא ליה כרב אשי מדאמר שם אם נפלה דמי חטאת כו' ועל כרחך מיירי בדאמר אלו לחטאתי כמו שכתבתי שם ואמר בלשון אם נפלה כו' להורות דבעי שיוכר דמי החטאת לבד אז מקרי מפורשין אבל אם קרא בסתם שם חטאת או עולה ושלמים עליהם מקרי מעות סתומין ואנן קי"ל כר"א שם:

תוס' ד"ה [איב"ל] פליגי רבנן כו' כצ"ל:

ד"ה ופלגא הוי [פליגי] זה נוטל כו' כצ"ל:

ד"ה בעי [רבא] גרס ר"ת והראשון [רבה] בכור ופשוט כו' ולא מן הדין [והלכך] לא בעי כו' מ"מ אינו כשאר ירושה () לענין שיטול הבכור פי שנים והכי קאמר לא מצי להביא תגלחתו לפום מאי דשקיל בשאר נכסים או דילמא ירושה גמירי כי היכי דנוטל פי שנים [הכי מגלח] ממעות שהפריש אביו לקרבנות נזירותו הס"ד. כצ"ל ור"ל דפירשו לשון הש"ס לפום מאי דשקל דקאי אשאר נכסים כצ"ל:

ד"ה ואת"ל ירושה [גמירי] בחולין כו' כצ"ל ומש"כ לקרבנות נזירותו הוא לפי מה דרצו להשוות האיבעיא לפי מה דקי"ל כרב אשי דרק בכה"ג מקרי סתומין דאי בהקדש מפורש קיי"ל דגם בפשוטין אינו מגלח דמיקרי מעות מפורשין כמ"ש בגמרא ובש"מ כתב על פיר"ת וה"ה דמצי למיבעי גם בפשוט אי גמירי הלכה במעות דהקדש ואינו במשמע די"ל כיון דקיי"ל דכהאי גוונא מקרי סתומין הוי בכלל ההלכה דמעות סתומין רק לדין בכור דנוטל פי שנים רצה לחלק כיון דהזכיר לשון הקדש הוי כממון גבוה ולא מיקרי בכל אשר ימצא לו:

ד"ה אביו נזיר עולם כו' כיון [ששניהם] האב והבן כו' כצ"ל:

ד"ה בעי רב אשי כו' לא מגלח:

הס"ד ומה"ד אביו נזיר טהור כו' ציפורים () ממעות כו' כצ"ל ולפי' אי נמי דלעיל צ"ל ה"נ בכה"ג דהבן נזיר טמא אי מביא הבן ממעות אביו אחר שנטהר מטומאתו לנזירות טהרה. ויצא דברינו בטהרה. בעזר נותן התורה:

סליק פרק רביעי. בס"ד:

פרק חמישי רש"י ד"ה ב"ש כו' ראשון בשחרית כו' ר"ל שאמר זה קודם שיצא שהיה בשחרית וזה כשינויא דרב פפא ולמסקנא דש"ס מיירי בטיהרא אחר שיצא:

תוס' ד"ה בש"א כו' כלומר [האם כן אמרתם] בהקדש טעות [דפלגיתו] עלן כצ"ל:

דף ל"א ע"א רש"י ד"ה הכא נמי כו' ולא השתא כו' ר"ל דלפי זה לא נתקיים אמירת פיו שהשחור יצא תחלה לכל השוורים ולא דמי לתמורה דבטעות מהני כפי אמירתו עכ"פ ועיין בתוס':

ד"ה והא שור שחור קאמר כו' [ואהא] קאמר דאם יצא כו' כצ"ל ור"ל מדלא אמר שור משחורים שיצא ראשון ואמר שור שחור מי לא עסקינן דלית ליה אלא חד והיה לו לומר שחור שיצא סתם ואמר שיצא ראשון דעתו שאם יצא תחלה יהא הקדש ולא בהקדימו לבן:

ד"ה א"ל אין כו' לשאר [שחורים] אבל כיון כו' דלא סמכא דעתיה [אשחורין] דלבן כו' כצ"ל ר"ל דלא ס"ד אשחורין דלבתריה דראשון משאר שחורים דאם כן היה לו לומר שחור כו' ומדאמר שור שחור כו' משמע דשור ראשון קאמר וה"ה לעיל בדב"ה היה יכול לומר א"כ שחור מיבעיא לי' ולא שור שחור אך דבעי למדחי דאף סוף דבריו לא משמע כ"כ דאטעייה לדיבוריה קמא:

ד"ה ל"א כו' הרי לבן ואדום [שהקדיש] מוקדשים הס"ד כצ"ל ומה"ד ובה"א כו' הוי חולין הס"ד:

ד"ה ולב"ש אמאי כו' [נימא הא דאמר] שור שחור כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב פפא לכך כו' ר"ל דנתקיים אמירת פיו כהך דתמורה דלכך אמר ראשון דכל מאי שיצא ראשון ליהוי הקדש רק דטעה שהשחור יצא ראשון:

ד"ה ה"ג והא שור שחור קאמר דמי לא עסקינן דאית (ליה] כו' כצ"ל:

ד"ה וב"ה סבר כו' לימא שיצא בראשון כו' ר"ל דבי"ת דבראשון מורה על סימנא דכיון על ראשון דוקא רק דאמר שחור לפי דעתו שסבר שהשחור יצא תחלה אלא מדאמר ראשון כו':

ד"ה וסברי ב"ש כו' ונשאל לחכמים [למה] שנדר כו' כצ"ל:

ד"ה לא לעולם כו' לא הוי הקדש [והכא] בכוונה הוא [אלא] דאטעייה לדיבוריה קמא כדלעיל. הס"ד ולכאורה תמוה מנ"ל לרב פפא להשכיל יותר מדב"ה דלמא האמת כן הוא דס"ל לב"ש דבטעות הוי הקדש ובש"ס י"ל דהכי פי' דקשה לי' לרב פפא למה נקט בשור שחור כו' די"ל דאטעייה לדיבוריה קמא לימא בפשיטות בטעות גמור שסבור ששחור יצא ויצא לבן דקדוש כגוונא דהתם בבהמה מופרשת ש"מ דלא מיירי בטעות גמור רק דב"ש אמרו סתם הקדש טעות הקדש ולא פירשו למילתייהו וסברי ב"ה דטעות ממש קאמרי לזה אמר ב"ה אי אתם מודים כו' אבל למאי דמפרש במתניתין כיצד כו' ברירא ליה דב"ש לא מיירי בטעות גמור אך לשון רש"י מש"כ דאינהו סברי דאמרי גבי שור שחור כו' משמע דגם ב"ה שמעו האי כיצד כו' קשה במאי טעו ב"ה יותר מרב פפא ואולי לא כיוון רש"י לשור שחור דמתניתין רק דשמיע להו סתמא בשור שחור דהוי טעות וקדוש וס"ד דבכל גוונא סבירא ליה לב"ש דהוי הקדש אבל באמת לא איירי בטעות גמור רק כי האי דאטעייה לדיבוריה קמא:

תוס' ד"ה כיצד כו' אלבן קאי [ומש"ה] הקדש טעות כו' ובגמרא [אפרש] וכן דינר כו' ובגמרא [אפרש] למה לן כו' כצ"ל:

תוס' השייך לגמרא (בדף ל"ג ע"א):

ד"ה מ"ט דב"ש כו' בפרק ב' דתמורה [לר'] יוסי בר' יהודה כו' התם [כסבור] לומר שתמורתו עולה [ואמר שלמים כגון] עולה ושלמים כו' או () כסבור לומר כו' כצ"ל:

ד"ה וב"ה הני מילי תמורה כו' לא [אחתי] בטעות כו' תמורה [הכא] נמי לכי איגליא כו' על הלבן () מקיימין כו' כלומר [כשיגיע] חצי היום כו' אלא עד [דמטי] חצי היום אז איגלי מלתא () דהוי תמורה כו' [הכא נמי לכי] איגליא מלתא כלומר במשנתינו [ג"כ] לא נשנה דיבורו כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב פפא כו' אלא [הא] דקתני מתניתין כו' [ומיירי] כגון שהיו כו' ופי' [במתניתין] לא כו' כצ"ל ומש"כ והא דאמר ריש פרק ב' כו' לא הוי כטעמא דרב פפא כו' לכאורה תמוה הא מסיק רב פפא גופיה דיש להוכיח מדב"ש דס"ל דהקדש טעות הקדש רק ממשנה דהכא לא מוכח כל כך א"כ שפיר אמרו בפ"ק לפי האמת לב"ש אין שאלה בהקדש ונ"ל דלהכי דייקו לא הוי כטעמא דרב פפא ר"ל דלפי טעמא דרב פפא לא דמי כל כך להא דאין שאלה בהקדש דשם היינו טעמא דאדעתא דהכי לא הקדיש והוה כעין טעות מעיקרו אבל הכא ענין אחר הוא לא מיבעיא אם נפרש דהשחור קדוש דתלינן דיבורו דראשון לשחורים קאמר וגם בהא שהיו מהלכין כו' רצה לקבל נזירות רק דתלה בדבר. המדומה שטעה כמ"ש התוס' לקמן אף אי נאמר דסבירא ליה דהלבן קדוש כמ"ש התוס' לעיל היינו טעמא דיש לנו לתלות דמתחלה נתכוין להקדיש לא שנא שחור או לבן אבל בפתח כי האי דאמר אלו הוה ידענא שכן הוא לא הייתי נודר לא דמי אלא לטעמא דאביי דאמר אי הוה ידענא דלבן נפק לא הוי אמרי שחור דסבירא ליה דהלבן קדוש אף דסותר דיבורו אזלינן בתר אומדן דעת הוא הדין איפכא היכא דנדר והקדיש אזלינן בתר דיבורו דהקדש טעות