ברכת ראש נזיר עד

שערות והיה בן י"ג שנה לת"ק וע"ז אמר הש"ס אי הוה בדק ליה אז ומצאו לו שתי שערות בו ביום הוה הנזירות וכן כשלא בדק ליה מ"מ אם ידוע לו לר' חנינא שלא הביא שתי שערות עד אחר ל' יום מעת שנזר אביו קאים בנזירות דאבוה רק דמיבעיא ליה בראה אח"ז סימנים ואינו יודע מתי הביא דאולי הביא בתוך השלשים יום דנתבטל אז נזירות אביו אף שאמר אהא כו' דבין כך ובין כך רוצה להשלים שלשים יום מ"מ לא שייך לאיצטרופי בשלשים יום להיות נזירות שלמה להבאת קרבן. ולכאורה משמע דס"ל דלא מהני רצון הבן להשלים נזירות האב כשהביא שתי שערות ודלא כפרש"י ומ"מ אין ראיה דלז"כ כיון שלא פירש ר"ל כיון דלא פירש דעתו בזה להשלמת נזירות אביו דעתו היה שיהיה נזירות שלמה או בשביל אבא או בשביל עצמו ומש"כ התוס' נראו בו סימנים תוך ל' ר"ל [ספק אם הביא] תוך ל' וכדפירשתי וכן משמע בסוף דבריהם וכן בתוס' ד"ה לרבי ע"ש גם בלאו הכי לא נוכל לפרש דקא מיבעי ליה בודאי נראו בו סימנים תוך ל' אי מצטרף לנזירות אביו לענין קרבן א"כ היה לו למיבעי זה אמתניתין אם מהני צירוף וגם סוף דיבור הש"ס ליכא תקנתא כו' לא משמע כן דהא יש לו תקנה בפשיטות שיזיר אז לעצמו ל' יום וגם מלשון התוס' משמע כדפירשתי ולפי שיש מקום לטעות כתבתי וע"ע בדיבור הסמוך מה שכתבתי שם:

ד"ה הניחא לר' יוסי בר' יהודה כו' והוא עומד בשנת [שלש עשרה] ליכא כו' לשערות במיצעי. הס"ד כצ"ל ואח"ז הוא הגהה וקאי אדיבור שלפני זה על מש"כ דמתניתין איכא לאוקמיה בעודו בשנת י"ב דהיינו שכל הנזירות דשלשים יום הוה בשנת י"ב דמצי אביו להדירו ע"ז הגיה חכם אחד י"ל דמיירי כו' דנהי נמי דאין מדירו () כשהגיע לעונת נדרים [אכתי] קאי כו' הוה [בנדר] אביו וגם שמא לא יוכל למחות באמצע. הס"ד כצ"ל וכן פי' בגליון הש"ס גם י"ל דהג"ה זו קאי לפי מאי דאיתא גי' הס"י בראש דבריהם והוא עומד בשנת שנים עשר ור"ל דנזירות אביו היה בשנת י"ב ואח"ז בשנת י"ג הביאו לרבן גמליאל לידע אם הגיע לעונת נדרים ע"ז כתב י"ל דמיירי בתחלת י"ג כו' וכמש"ל דבאותו יום הביאו. ועה"ד אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות והביאו לבודקו בשנת י"ד לידע [אם הביא ש"ש] אם הביא במיצעי מאי. הס"ד כצ"ל:

ד"ה לרבי כו' שימתין ר' חנינא [ששים] יום אחר שהזירו אביו דאז ממה נפשך איכא [שלמים] או כו' ועלתה לו [נזירותו או] נזירות אביו:

הס"ד כצ"ל וכן הוא בס"י וזה על פי משכ"ל דמספקא ליה מתי הביא א"כ י"ל דמביא ביום כ"ט ונתבטל נזירות אביו לכן צריך להמתין ששים יום דאז ממה נפשך איכא נזירות שלמה של שלשים יום וששים לאו דוקא דמצי למיתי קרבן ביום נ"ט ממ"נ כדאיתא בפ"ק בסוגיא דבר פדא ע"ש. ואחר שבארתי כ"ז יש לי קושי' עצומה על מה שכתבו דהמעשה היה שהביאו באותו יום והיה בשנת י"ד ומיבעיא ליה בספק מתי מביא שתי שערות כשנראו בו סימנים אח"כ אי מביא קרבן לשלשים יום לפי' התוס' או לענין שתי נזירות לפרש"י מאי ספיקא איכא הא יש כאן חזקה דרבא כדאיתא בנדה (דף מ"ו) כיון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביא סימנים ואף דשם אינו אלא למיאון מ"מ אם בדקו אח"כ ומצאו בו סימנים הוחזק למפרע דהיה לו משנת י"ד כדאיתא (בח"מ ריש סימן ל"ה בשם תשו' הרא"ש) ואף דיש לדחוק בפרש"י בדבדיק ליה ביום שנזר אביו דלא הביא שתי שערות ואזיל לה הך חזקה והספק הוא אח"כ מתי מביא אף דאינו במשמע והגם דאיתא בברייתא והיה ר"ג בודקו כו' מ"מ משמע דלא בדקו היטב דבעי בדיקה בכל הגוף כדאיתא בנדה (דף נ"ב) ועיין ברא"ש שם ולזה א"ל ר' חנינא אל תצטער לבודקני ובפרט בלשון התוס' מבורר ממש"כ עכשיו שלא נבדק באותו היום כו' וגם מאי הקשו ממתניתין הא י"ל דבדקינן ליה בסוף ל' ואי משכחינן דאית ליה שתי שערות מחזקינן למפרע וידעינן מתי יכלו נזירות אביו ולפי מה דסבירא ליה דאין מצטרפין בסתמא לא נקריביה ומאי ספיקא כתבו בזה אלא ודאי דלית להו חזקה דרבא ודאית למפרע אף אם בדקו אח"כ דיש לו שתי שערות. וראיתי בש"מ שכתב בפי' הש"ס בזה הלשון אי אייתי במיצעא מאי מהני בדיקה וזה אתי שפיר אליב' דדינא אך מלשון רש"י ותוס' משמע כדפירשתי ועיין בב"י אה"ע סימן מ"ג הביא בשם תשובת הרמב"ן דפליג אתשובת הרא"ש אך בתשובת נודע ביהודה חלק אה"ע סימן ס"א השווה דבריהם ואין לומר כעין שכתב הנ"ב שם טעמא דלא מהני לחליצה משום שאין סומכין על החזקה במקום דיכול לבררו אבל בלאו הכי מהני לכן גם הכא כיון דאית ליה תקנתא להמתין עוד עד ששים יום לא סמכינן אחזקה דזה אינו כיון דצריך להמתין בנזירות עוד לא מיקרי איכא לברורי וכן לשון הש"ס לית ליה תקנתא לגמרי משמע שוב ראיתי בספר אגודת אזוב דרוש עמק הלכה שחקר בדבר זה והביא דעת הרא"ש בפסקיו דסותר לתשובתו גם הביא בשם אדוני מורי ורבי הגאון מוהר"ח מוולאזין שחיבר קונטרס בזה והביא ראיה מגדולי ראשונים דפליגי על תשובת הרא"ש הנ"ל והעלה שלא לעשות מעשה כפסק השו"ע הנ"ל ומהתימה שלא הביאו כלום מפרש"י ותוס' דסוגיא זו אין זה כי אם דלא קבעו כ"כ עיון הלימוד במסכת זו שהיה כספר החתום ובעזה"ית בפירושי דנא נפתח הסתום:

ד"ה האיש כו' ובהרבה ספרים הוא [אפכא] דהוא ואביו [נזירים] מגלת על מעות אביו ואם [לא נזר] בחיי אביו אינו מגלח. הס"ד כצ"ל:

ד"ה פשיטא [הא] בלא הלכה כו' כצ"ל ור"ל דהך מ"ט ר' יוחנן גופיה אמרה למאי דידע פירושא דמתניתין מהלכה דאף דלית ליה אלא בת אינה מגלחת וע"ז אמר מ"ט ופירש דהלכה היא כן דבן ולא בת וזה לפי' התוס' דמ"ט קאי על אין אשה מגלחת אך י"ל בפשיטות דהך מ"ט קאי ארישא מ"ט הבן מגלח על מעות אביו מאי שנא משאר קרבנות דתניא לעיל (דף כ"ז) דאינו יוצא במעות אביו ועל זה אמר ר' יוחנן מהלכה והך פשיטא קאי אסיפא דאין האשה כו' ואתי שפיר וכן פי' בש"מ. ולכאורה י"ל דלהכי לא פירשו כן משום דכתבו שם בד"ה אבל ואע"ג שהמעות היו מפורשים ובכה"ג כו' מ"מ אין ראיה מזה דבאמת גם במעות סתומים בשאר חייבי חטאת דדמי לנזיר אין הבן יוצא דהלכה היא בנזיר ואין למדין מהלכה כדאי' בספ"ז והתוס' שם קאי אברייתא דלמד מקרא דקרבנו ומיירי במפורש ומ"מ ה"ה סתומים והברייתא לסימנא בעלמא נקטי' הא דמגלח על נזירות לחזק דעת הס"ד דהוה אמינא דיוצא במעות אביו וז"פ:

ע"ב גמרא כל דקדים גילח או דילמא כו' כצ"ל לפרש"י דפי' כל דקדם ליזור ראשון ועיין בתוס':

שם בעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירי לה כו' מדלא בעי ליה בשני פשוטים אי פלני צ"ל דבעיא זו באת"ל ירושה גמירי לה מיב"ל. ונ"ל דהכי פי' דמתחלה מבעיא ליה בב' פשוטים הלכתא גמירין לה ר"ל בלשון הלכה דהאיש מגלח על מעות אביו ואין למדין דין ירושה מהלכה או דילמא ירושה גמירין לה ר"ל בסתמא דלא נזכר בלשון הלכה וא"כ מסתמא הוי כדין ירושה ומתנה סתם דחולקין בשוה ואח"ז בעי רבא בבכור ופשוט הלכתא גמירי לה ר"ל לאפוקי בלשון ירושה רק בסתם גמירי לה הלכה זו דהבן מגלח א"כ חולקין בשוה כפרש"י ואין למדין דין ירושת בכור דגלי קרא ואין בו אלא חידושו בשאר נכסים או דילמא בלשון ירושה גמירי לה דהבן יורש לגלח על מעות אביו ודמי לשאר ירושה דהבכור נוטל פי שנים ואל תתמה דהלשונות שוין והכוונות שונות דמקודם בעי רבה בלישניה ואח"ז רבא כלשונו כנ"ל:

שם ואת"ל ירושה היא ולפום דשקיל מגלח ובחולין כו' עיין פרש"י ותוס' ופירושם דחוק בלשון הש"ס ויותר מבואר פי' הרא"ש הובא בש"מ וז"ל ונראה דסיומא דמלתא היא (ר"ל דהכי מיבעיא ליה אם הלכתא גמירי לה אז ודאי אינו מגלח פי שנים רק אם ירושה גמירי לה י"ל דשקיל ומגלח פי שנים ומ"מ לא ברירא די"ל אפי') את"ל ירושה היא ולפום מה דשקיל בב' פשוטים מגלח ולא אמרינן כל דקדים מגלח אפ"ה י"ל בבכור ופשוט לא מגלח כבשאר נכסים דבחולין הוא דשקל פי שנים דקרינן ביה בכל אשר ימצא לו לאפוקי הקדש דממון גבוה הוא או דילמא כיון דקני ליה לגילוח (ר"ל דזכי ליה רחמנא דיכול להוריש לבניו) לא שנא דממונו מיקרי ע"ש:

רש"י ד"ה ואת"ל כו' שאף [בזה] מגלח כו' כצ"ל:

ד"ה או אסיפא פליגי כו' [דלמאי] דשמיע להו כו' כצ"ל והא דלא פירש כפשוטו אסיפא פליגי דגם בזה אינו מגלח וכפי' התוס' י"ל דסובר דכל ענין הבעיא לידע הלכתא מאי לפי דיש לפסוק כרבנן וא"כ