ברכת ראש נזיר עב

ומזה הרבה להקשות עוד על לשק הברייתא ע"ש, והנה מלבד שהרבה למחוק ע"מ לכתוב כפי פירושו אף גם אינו מתקבל דבמאי איתקוש בלשון בקבה וזכר דמאי פסקה גם לפי' לא משוי לשון הברייתא דתחילה פירש מה זכר על זיבה ולבסוף קאי על חטאת חלב, והנ"ל לפרש בטוב טעם במעט הג"ה וכי הוא זה דקשה ליה מאי שייטיה הא דחטאת חלב בהיקש זה דלזכר ולנקבה דמיירי בדין זיבה, לזה פיר"י בכוונת הכתוב והזב את זובו לזכר ולנקבה להקיש ענין זיבה לאיסור ביאה דזכר ונקבה ותלה איסור ביאה בזכר וענין זיבה בנקבה לבד ועפ"ז יתפרש היטב לשון התוס' והיינו כלפי דפירשו תחלה הך היקשא נקבה לזכר בחטאת חלב דעלמא ומשמע דההיקש בספק נמי אאשם תלוי ע"ז כתב וצ"ע דפרשת אשם תלוי כתיב נמי גבי איש וגבי אשה דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה, , ונראה לר"י די"ל בע"א דמיירי [בזכר] שבא על הזבה (ר"ל האי לישנא דזכר דאיתקוש מיירי בחטאת שבא על הזבה והכי איתקוש) מה זכר מביא חטאת אף נקבה מביאה (היינו בודאי ביאה ושוגג על הזיבה מביאין קרבן הן לכפרת איסור ביאה או להכשירה בקדשים ולזה נקיש נמי) ומה הוא מביא נמי [על] הספק זבה אף היא נמי מביאה חטאת עוף [היינו] שבא עליה כשהיא ספק זבה (ולמאי דפסקינן דאינו חייב על אשם תלוי רק באיקבע איסורא מיירי הכא היכא שהיה זבה וכשרה עמו ואינו יודע על איזה מהן בא ול"ק קו' האו"מ בזה) דאף נקבה מביאה על הספק בספק זיבה והוא הדין דמצי למימר ומה זכר כמו בסמוך (ר"ל דהני תרי גווני נראה כמיותר דמצי למימר בקיצור ומה זכר ממין כו' כבסמוך דבזה נכלל הכל) ומה זכר ממין שהוא מביא כו' והוא הדין דמצי למימר כי היכי דמביא הוא אשם על [ספק חלב מייתי] לספק זיבה חטאת העוף על הספק. הס"ד כצ"ל ור"ל דמצי למימר הך היקשא בקיצור ובזכר גופיה להקיש ספק זיבה לספק חטאת וכאמור, ואחר כותבי בא לידי ספר הש"מ וראיתי שהביא פיר"י דמיירי בזכר הבא על ספק זבה ואקשיה אהדדי מה זכר מביא על ספק זה אף נקבה מביאה על ספק זבה וזה ע"ד שכתבתי וב"ה שכיוונתי לאמתו וכהגהתי שהגהתי:

ע"ב גמרא מאי שני איסורין לאו איסור נבילה וחולין בעזרה והא דמותר בהקרבה בשני איסורין י"ל כמ"ש רש"י בכריתות (דף ז' ע"ב) בד"ה מביאה כו' ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן כיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה ולא נשאר רק איסור אחד דנבילה ויליף שפיר וע"ע בתוס' פסחים (דף כ"ב ע"א) ד"ה והרי דם:

שם ודלמא משום דמיחייב עליה () [בתרין] איסורין מדרבנן כצ"ל וכ"ה גי' רש"י ותוס':

שם לימא הני תנאי כי הני תנאי עיין בתוס' ומש"ש:

שם א"ל רבי כו' ראיתי בש"מ שפי' שאמר לו אל תצטער לבודקני שבתחלת ההדרה גמרתי בלבי אם קטן אני כו' כדי שאהיה נזיר ממה נפשך שלא להצריך בדיקה ולזה אמר רבן גמליאל מובטח אני כו' שידע להורות לעצמו ונכון הוא:

שם בשלמא לר' יוסי דאמר אם הגיע לעונת נדרים היינו דקאמר אם קטן אני אהיה בשביל אבא ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי אלא לרבי כו' כצ"ל וכן הוא הגירסא בב"ח:

רש"י ד"ה מאי שני [איסורין] דקאמר דקא משוי לה [במליקה] ואית בה כו' כצ"ל:

ד"ה עד שיביא שתי שערות דהיינו () בן [שלש] עשרה שנה. הס"ד ומה"ד [לעונת נדרים עד] בן י"ב שנה דמבן י"ב שנה עד י"ג שנה אם [הוא] יודע כו' כצ"ל:

ד"ה ור' יוסי ב"ר יהודה כו' במצות ולהכי [קאמר] עד שיגיע לעונת נדרים. הס"ד כצ"ל ומה"ד מופלא כו' דהיינו בן [י"ב[ לשם מי כו' כצ"ל:

ד"ה רבי סבר כו' [והך] הלכה היא כו' כצ"ל:

ד"ה אלא לרבי כו' להזירו [דהאמר] עד שיביא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מתקיף ליה כו' דבריהם בהקו' והתירוץ סתומים וצריך ביאור וכי הוא זה דהכי הקשו דבשלמא אי אמרת שני איסורין דאורייתא י"ל דההיקש לא הוה אלא להקרבה שתוכל להקריב כמו באיסור אחד ולא לאכול בב' איסורין אבל למ"ד דרבנן הא להקרבה שרשאי לא בעי היקש דמהיכי תיתי לא יוכל להקריב ועל כרחך ההיקש לחיוב אתא שחייבת להביא על הספק כדין אשם תלוי א"כ לגמרי משמע שיאכל כהודאי וכדין אשם תלוי הבא על הספק ול"ל לחכמים להחמיר על התורה ותירצו דלמ"ד דרבנן י"ל דההיקש דרשה גמורה אינו לחיובא רק לזה שיש תקנה לספק יולדת במה שמביאה חטאת העוף דלא נימא דבעי ידיעה בסוף להכשירה לקדשים וכיון שכן אף דמה"ת נאכל החמירו ביה רבנן כיון דאינו מפורש מה"ת לחייבו כדין ודאי וכיון דרבנן אסרו מליקה וחולין בעזרה נאסר זה גם בספק חטאת העוף ועיין בט"ז י"ד סי' קי"ז:

ד"ה למאן דאית ליה כו' וכך לשון רש"י. הס"ד כן הוא בס"י דיבור בפ"ע והוא גליון מאיזה חכם ורצונו בזה דלא נימא לכ"ע לאו דרשא גמורה היא רק אסמכתא והא דמביא חטאת עוף על הספק ולא חייש לחולין בעזרה משום דמליקה לאו שחיטה היא ואיסור שחיטת חולין בעזרה נפקא ליה בקדושין (דף נ"ז) מוזבחת בריחוק מקום אתה זובח כו' וכן מושחט אותו ולהכי מקריב ואינו נאכל וכדמתרץ בירושלמי כן וז"ל אר"מ ואפ"ה ספק אחד הוא כהדא דתנינן הנוחר והמעקר אין בו משום חולין בעזרה ע"ז כתב דאינו כן לש"ס דידן דמשמע דמליקה הוי כשחיטה מדחשיב ליה שני איסורין אלא ודאי דדרשא גמורה היא ולזה י"ל גם למ"ד דרבנן הוה דרשה גמורה וכמש"ל ומש"כ וכך לשון רש"י ר"ל בפסחים (ד' כ"ח) ובכריתות (דף ז') כתב רש"י דהא דמביאה חטאת העוף ילפינן לה בנזיר (דף כ"ט) משמע דס"ל דדרשא גמורה היא והא דבאמת חשיב ליה הש"ס הכא איסור מליקה לשחיטת חולין בעזרה ראיתי בפ"מ על הירושלמי דלמאי דאיתא בחולין (דף כ"ז ופ"ז) דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו לענין כיסוי הדם ה"נ לענין חולין בעזרה וע"ש שכתב דהסוגיא אזלי כחכמים דר"ש בחולין שם ועדיין לא העלה ארוכה לפי מה דקיי"ל חולין בעזרה דאורייתא ואסור בהנאה אבל הנוחר והמעקר או נמצא טרפה מותר בהנאה וכדר"ש דסבירא ליה בחולין (דף פ"ז) דלאו שחיטה היא וכדפסק הרמב"ם בפ"ב מה"ש א"כ מנ"ל בחטאת העוף הבא על הספק דאינו נאכל הא אין כאן איסור חולין בעזרה רק איסור אחד דנבילה ומצי למילף מאשם תלוי, ונ"ל ליישב בטוב אליבא דהלכתא דהא דפסק הרמב"ם כר"ש הוא מטעם דאיתא בחולין (דף פ"ו ע"א) ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דלאו בר אכילה היא וה"ה בחולין בעזרה דיליף מוזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל ולא בקירוב מקום אמרינן נמי בנוחר וטרפה דלאו בר אכילה היא הוה ליה שחיטה שאינה ראויה ואינו בכלל איסור הנאה דחולין בעזרה אבל אי הוה נילף בספק חטאת העוף דנאכל והוה ליה נחירה ראויה לאכול הוה אמרינן ביה נחירתו זו היא שחיטתו וניעור ג"כ איסור חולין בעזרה והוה ליה שני איסורין וזה דבר נכון ומתקבל:

ד"ה לימא כתנאי כו' היינו שנת י"ג [דמי"ב שנה] נדריו נבדקין. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ואע"ג כו' דמופלא סמוך לאיש דרבנן הוא הנה אף דמשמעות הסוגי' כן הוא מ"מ אינו מוכרח די"ל אף למ"ד מופלא הסמוך לאיש מה"ת מ"מ הלכה היא דמדיר עד שיביא שחי שערות וכן משמע בנדה דף מ"ו) דחקר שם אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא או דרבנן ולא הביא למיפשט מר' יוסי בר' יהודה וכן מת"ק דלקמן דסבירא ליה לאו דאורייתא וכאן הוא רך דיחוי וכן הוא לפסקי הרמב"ם ולא קשה קו' הלח"מ בזה:

ד"ה ואיבעית אימא כו' וקשה היכי מצי סבר [רבי] לחנכו ובפ"ב דחולין משמע [דסבר] יש שחיטה כו' על הספק. הס"ד כצ"ל:

ד"ה לימא כו' ולימא לאו דוקא כו' באמת זה תמוה כיון דמביא תנאי דפליגי כהך דלעיל מאי לימא שייך ביה וכדהקשה הש"ס פסחים (דף ל"ח) לימא היינו הך ולא דמי להא דרב פפא כ"ש דאינו מפורש כל כך עו"ק מה דאמר הש"ס אח"ז בשלמא לר' יוסי בר' יהודה כו' אלא לרבי דאמר כו' למה שבק לישנא דת"ק דאיירי ביה ואמר לבודקו אם הביא שתי שערות. ונ"ל ליישב לפי דלכאו' י"ל דלא פליגי ת"ק ור' יוסי בר' יהודה עד מתי מדיר די"ל דשניהם סבירי להו עד שיגיע לעונת נדרים ותו לא רק דפליגי מתי נתבטל נזירות אביו ובהא פליגי דר' יוסי סובר מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא ות"ק ס"ל לאו דאורייתא והיינו עפ"י מש"כ התוס' לקמן בסוגיין בד"ה הניחא לר' יוסי בר' יהודה דלמ"ד דרבנן עונת נדרים אינו סותר ומשמע דלמ"ד מה"ת סותר ולפי דרצו לבודקו אח"כ אם סותר נזירות אביו לת"ק אינו סותר כי אם בהבאת שתי שערות ולר' יוסי בר' יהודה בעונת נדרים ואף דת"ק ס"ל דאביו אינו מדיר אלא עד עונת נדרים מ"מ משכחת ליה לת"ק דבדקו אחר שנת י"ג בשתי שערות דהיה נזירות ארוכה גם נפקא מינה אף אי לא ידע להפלות מ"מ שתי שערות סותר דאז הוי גדול ולזה אמר לשון לימא לפי דפשטיה מורה דפליגי עד מתי יכול להזיר ויש סיוע לזה מדאמר ליה אל