ברכת ראש נזיר עא

עד שהגיע לעונת נדרים וס"ל נמי דעונת נדרים מבטלות ובאו"מ הקשה הא התוס' (לקמן דף ל') בד"ה הניחא כתבו דלכ"ע עונת נדרים אינה סותרת והו"ל למיתני ש"ש וסיים בצ"ע ולא דק דהתוס' שם כתבו למ"ד מופלא הסמוך לאיש מדרבנן אבל למאי דקיי"ל מוה"ל דאורייתא ס"ל לר' יוסי בר"י דגם עונת נדרים מבטלת ומכ"ש היכא דמיחה ע"ש וז"פ:

ד"ה היתה לו בהמה מופרשת [וכו'] כדלעיל. הס"ד כצ"ל ור"ל טעמא דהך משנה כדפירש לעיל במתניתין (דף כ"ד) שם ע"ש:

ד"ה בנו אין בתו לא הלכה היא. הס"ד ומה"ד [קסבר] בנו דשייך במצות מוטל על האב לחנכו () תימה כו' והאמר ר' יוסי בר חנינא אף לחנכו כו' כצ"ל. ומש"כ עוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב לו' לכאורה משמע דכתבו זה לתרץ קושייתם מיבמות דהתם איירי בב"ד ולא באב וזה אינו דהא התם מוכח דמדמה אב לב"ד דאין מצווין מדפשיט שם מדתנן קטן כו' ודחי ר' יוחנן בעושה על דעת אביו ועוד שם כי"ב הן אמת שבסברת ר"י מיושב קו' תוס' שם ד"ה אלא דהוה מצי למימר וליטעמך די"ל דר' יוחנן מספקא ליה באב דמצווה יותר בחינוך אי מצווה לאפרושי מאיסורא ודחי ליה להכא ולהכא אבל באחר ס"ל בפשיטות דאינו מצווה אך קו' דהכא אינו מיושב בזה ויש מקום לומר דקו' התוס' הוא לריש לקיש דסבירא ליה אף לחנכו ואליביה אמר הש"ס בנדה (דף מ"ו) דסבירא ליה קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו וע"ז אתי שפיר תירוץ ר"י לפי דביבמות שם ר' יוחנן הוא דאמר ואולי לא סבירא ליה דבנו חייב לחנכו רק אליבא דריש לקיש אמר הש"ס זה קסבר בנו חייב לחנכו כאידך קסבר דבש"ס דגם בלאו הכי צ"ל דחינוך דהכא שניא מכל חינוך שבש"ס וראיה דהא לא מקשי התוס' מסוכה (דף מ"ב) קטן היודע לנענע חייב בלולב והרבה כיוצא בו ע"ש ולמה נקטו זה דאמר ר' יוסי ברבי חנינא וצ"ל דשאני הכא דאיירי במצוה החיובית לכשיגדיל כלולב ותפילין דבזה כולי עלמא מודים דמצוה לחנכו בקטנותו וכדאמר אביי בחגיגה (דף ו') כל היכא דגדול חייב מה"ת מחנכינן ליה מדרבנן כו' אך הכא איירי במצוה רצונית כנזיר דגם בזה סובר ריש לקיש דמצוה לחנכו ע"ז הקשו מקטן אוכל נבלות דראוי להפרישו ואפ"ה אין ב"ד מצווין עליו ותי' דאב שאני אך תירוץ זה אינו עולה אלא לריש לקיש ולא ע"ד ר' יוחנן ובזה נמשך גם סוף דבריהם והכא אמרינן בתו לא כו' וצריך לחלק והחילוק פשוט כמ"ש דהכא איירי במצוה רצונית בתו שאני דאינה מחוייבת כ"כ כאיש וכן י"ל בהא דאמר הש"ס אבל אמו לא דמקשים ע"ז מהלני המלכה ריש סוכה ומערובין (דף פ"ו) קטן יוצא בעירוב אמו ועיין עוד ברש"י ריש מס' חגיגה די"ל רק במצוה רצונית אין אמו חייבת לחנכו ועיין בש"מ. (ב) ויותר נ"ל דסברת ר"י בחילוקו דאב שאני נמשך למש"כ בשבת (דף קכ"א) בתד"ה ש"מ דאיירי בקטן שלא הגיע לחינוך אבל אם הגיע לחינוך דמצוה לחנכו כ"ש להפרישו ע"ש והרשב"א הובא בב"י סי' שמ"ג הקשה ע"ז מיבמות (דף קי"ג) גבי קטנה בת ישראל שנשאת לכהן כו' ושם איירי בהגיע לחינוך. וכן בנדה (דף מ"ו) במופלא הסמוך לאיש אמרי נמי הך דאינו מצווה להפרישו. ולפי מה שכתבתי כאן מיושב הכל דגבי אב איירי בלא הגיע לחינוך ולהכי מדמה שם דין אב לב"ד אבל באחר דאינו מצווה בחינוך הוא הדין דאינו מצווה להפרישו והכא איירי באב ובהגיע לחינוך דמצווה לחנכו כ"ש להפרישו מאיסור. ונ"ל דלזה כתב סתמא עוד אומר ר"י כו' לפי דדין זה מוכח מסוגיין גם בלא קושייתם מדאמר אבל אמו לא ש"מ דהאחר לא שייך בחינוך. ואחר זה ציינו לשון הש"ס אבל בתו לא הכא אמרינן בתו לא כו' צריך לחלק בדבר וי"ל בחילוקו כמש"ל דכאן היא מצוה רצונית. עוד י"ל דהכא בנזיר גם באשה גדולה אין מצוה כל כך כדתנן נדרים (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר כו' ועיקר מצוה כשמעון הצדיק שם. ולא כן הוא בנשים דדעתן קלות ולהכי אינו מחוייב לחנכה בקטנותה והבט וראה שינוי לשון הש"ס דמקודם אמר איש חייב לחנך בנו במצות וכאן אמר סתם חייב לחנכו לפי דהכא קאי על מצות נזיר לבד דבזה מחלק בין בנו לבתו, ועיין בתוס' ריש מכלתין אבל בכל המצות י"ל אפילו בבתו חייב:

ד"ה בנדרים כו' או [שיקבל] עליו לקיים כו' כצ"ל:

ד"ה קסבר כו' ויש גורסין [דלהחשיבו] וה"פ כו' ור"ל בתיבה אחת וכמ"ש בגמרא:

דף כ"ט ע"א גמרא בשלמא לר' יוחנן כו' בנדרים לא אלא לריש לקיש כו' ולכאורה קשה סוף סוף לידור את בנו לר' יוחנן גם בנדרים לחנכו ואין לומר דאין מצוה לחנכו בזה כדי שלא יהא פרוץ בנדרים דהנודר כאלו בנה במה דא"כ אפילו לר"ל יש לחלק דבנזירות לא הוה פריצות כל כך וקדוש יאמר לו:

ונ"ל ע"ד שכתבתי לעיל בתד"ה האיש דלר"י מהני בהאי לישנא יהא בני נזיר ובזה קמ"ל נזיר אין נדרים לא אך לר"ל דצריך שיצוה לבנו שיאמר הריני נזיר ובכהאי גוונא אפי' נדרים נמי וכן משמע מפרש"י בלשון נזירות כו':

שם כל כמיניהון [דקרובים] דאמרין ליה לא תגמריה מצות קסבר כל חינוך דלא חשיבא [ביזיונא הוא] ולא ניחא ליה כצ"ל לפרש"י ותוס' וכן הוא בש"מ ע"ש:

שם הא קעבד הקפה קשי' לי הא איתא (לקמן דף נ"ז ע"ב) בין לרב הונא בין לרב אדא בר אהבה קטן לאו בר חיוב הוא ואין לומר דאמקיף קאמר וכדרב הונא שם דסבירא ליה המקיף את הקטן חייב הא י"ל דמקיף ליה אשה וקטן וכדמוקי שמואל התם על הקו' כהאי וגם אין לומר דמשמע ליה להש"ס כדין הקפת נזיר דעלמא דמקיף ליה גדול דהא אף לפום מה דמתרץ דלא שמי' הקפה מ"מ איסור דרבנן איכא וכל דנוכל למעבד בהיתר טפי עדיף ואולי י"ל דאין הכי נמי דיכול לתרץ כן אך כיון דבלאו הכי צ"ל סברא זו דדחי איסור דרבנן גבי חולין בעזרה ומליקה נקט כה"ג הכא. ויותר נראה כיון דלפעמים משכחת לה דיהיה הקפה בגדלות שנמשך הנזירות עד שיביא שתי שערות ובעת הקפה נולד לו שתי שערות דאז הוה ליה איסור ניקף מה"ת ואף למאי דס"ל להש"ס נדה (דף מ"ו) לר"ל מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ולפ"ז מדיר את בנו הוא רק עד שיגיע לעונת נדרים וסותרת כמש"ל מ"מ משכחת לה נמי דלפעמים ימשך הגילוח עד ימי גדלות ואית ביה איסור ניקף ומשמע ליה דגם בכה"ג נוהג בו דין נזירות:

שם קסבר כר' יוסי בר' יהודה דאין שחיטה כו' והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר כו' הן בלאו ריב"י מצי לאשכוחי תנאי דר"א הקפר סבירא ליה בחולין (דף כ"ח) דאין שחיטה לעוף מה"ת ובפסחים (דף כ"ב) ס"ל לר"י חולין בעזרה לאו דאורייתא רק דבעי לאוקמי כחד תנא דס"ל בעוף ומליקה הכי ואוקמי' כר' יוסי בר' יהודה ק"ל והתניא כו':

רש"י ד"ה בנזיר אין [בלשון] נזירות כו' כצ"ל ור"ל הך לישנא דמהני בנזירות לא מהני זה בנדרים והוא ע"ד שכתבתי בגמרא ע"ש:

ד"ה ת"ל והדוה בנדתה והזב את זובו [לזכר ולנקבה] להקיש נקבה כו' כצ"ל והכל דיבור אחד:

ד"ה מה זכר כו' אף נקבה מביאה על ספק לידה כו' ביאור דבר זה עמש"כ בתוס' מזה:

תוס' ד"ה קסבר כו' והדם יזרוק לשם [מים] ועולה כו' כצ"ל:

ד"ה אלא לר' יוסי בר' חנינא כו' שהרי מצותו במליקה והא לא קשיא [הא] קאכל טרפה כו' כמ"ד [אף] מחזיר כו' כצ"ל ור"ל אף לתירוץ הש"ס דאין שחיטה לעוף מה"ת רק בנחירה מ"מ כיון שמולק דרך העורף הרי נטרפה קודם הנחירה מפסיקת חוט השדרה וע"ז כתב דמהני אף להחזיר הסימנים אחורי העורף ונמצא נוחר הסימנים תחלה ומה שהגהתי אף מחזיר דכן מסיק הש"ס בחולין שם:

ד"ה קסבר ר' יוסי בר' חנינא כו' ולא צריכה אלא נחירת סימנין כו' מה שהוצרכו לפי' זה עיין חולין (דף כ') בתד"ה לא אמרן:

ד"ה וסבר ריב"ח כו' ולא גרס [ר"ח] הכי דר' יוסי בר' חנינא כו' וגרס [ר"ח] הכי כו' לאו דאורייתא וסבר ר' יוסי בר' יהודה [הכי והתניא ריב"י אומר כו'] ומיהו לא כו' דמפרש [טעמיה] דסבר כו' כצ"ל:

ד"ה וסבר כו' לחטאת [העוף] הבאה כו' כצ"ל:

ד"ה לזכר כו' דיבור זה משובש ומוטעה ובדפוס הגיהו קצת ואינו מובן לזה אמרתי לכתוב הגהת האו"מ ופירושו ומה שנ"ל בזה והמעיין יבחר וזה הגהת האו"מ וצ"ע דזה נמי דבר פשוט דפרשה באשם תלוי כתיב גבי איש וגבי אשה דכל התורה בלשון זכר נאמרה (והך צ"ע הוא איזה גליון והך בע"א הוא מתוס' ואינו מתרץ הצ"ע) ובע"א י"ל ונראה דר' יוסי מיירי בזב [שמביא על הזיבה] מה הזכר מביא חטאת העוף] אף נקבה מביאה ומה הוא מביא נמי כשהוא ספק זב אף היא נמי מביאה חטאת עוף כשהיא ספק זבה והוא הדין דמצי למימר [גבי] זכר כמו בסמוך (ר"ל כיון דגבי זכר ג"כ אינו מפורש דמביא חטאת עוף על הספק רק ממה שאמר בסמוך כמו בחלב ממין שמביא על הודאי מביא על הספק הוא הדין בזיבה א"כ הוה ליה למימר גבי זכר תחלה כדהביא בסמוך בספק חלב ממין שהביא כו' הוה ליה למימר כן גבי זב ממין שמביא על ודאי זב כו' עכ"ל והנה זה באמת קו' חזקה דתלה תניא בדלא תניא דהביא ראיה מזכר לנקבה על ספק זיבה וזכר גופי' לא שמענו וכ"ז לפירושו) ומה זכר ממין שהוא מביא כו' עד והוא הדין דמצי למימר כו' ספק חלב מייתי כו' ר"ל דלא היה צריך להביא מודאי רק ראי' מחלב על זיבה בספק כן הוא לפי הגהתו