ברכת ראש נזיר ע

לקרבן אחר אך לדעת הר"מ פ"ג מהל' שגגות ד"ג דלאותו חטא בדיעבד כיפר גם זה ל"ק דהוי אמינא דהבן במקום אביו קאי כנ"ל:

ד"ה שהרי כו' סתומין דוקא. הס"ד ומש"כ היה מדקדק כו' שייך לקמן (דף כ"ח) כמש"ש:

ד"ה ה"ג אבל יוצא כו' היו [מופרשים] לחטאת כו' דבשום דוכתא [מצינו] דמגלח כו' כצ"ל ור"ל דלא גרסינן מש"כ בש"ס ע"ז בזמן שהם סתומים ולא בזמן שהם מפורשים דלמאי נקט זה דהוה כשוברו בצידו והתוס' כתבו זה בדרך קושיא ומתרץ ועמש"ל (דף ל' ע"א) בתד"ה פשיטא ע"ש:

ד"ה ת"ל קרבנו כו' שלשה [קרבנו] עתה כו' כצ"ל:

ד"ה יכול לא יצא [כשמפריש] במזיד בהמה המפורשת [לעבירה] זו כו' כצ"ל:

דף כ"ח ע"א גמרא במעות שהפריש [אביו] אפי' כו' כצ"ל:

שם שהפריש לעצמו [אפי'] מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה () מן הקלה כו' כצ"ל:

שם מעות [על] החלב כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מן החמורה כו' ומחייבי מיתות לחייבי [מיתות] בשוגג. הס"ד כצ"ל:

ד"ה ת"ל וכפר כו' שאע"פ שמעל לא כיפר. הס"ד ומה"ד [ע"א] שהרי מעל במעות וכל דבר כו' והכי פי' דלישנא קמא פי' בש"ס שהרי מעל וכפר על מזיד קאי דקנה במזיד בדמי חטאת חלב לחטאת דם ואף דקיי"ל בקדושין (דף נ"ב) כר"י דס"ל במזיד אין מתחלל והרי היא קודש כמתחלה מ"מ איסור מעילה איכא כדאמרינן (בסנהדרין פ"ג) הזיד במעילה באזהרה ואף דלא נהנה מזה מ"מ דעתו היה דליפוק לחולין וזה שכתב רש"י בד"ה שהרי הוה ליה כמפיק להו לחולין ור"ל דבבהמה דקדוש קדושת הגוף ואי אפשר להוציאה לחולין לפיכך לא כיפר אבל מעות אף דבמזיד אין מתחלל להיות חולין ביד המוכר מ"מ כיון דלקח בהן חטאת אחר הוה ליה כמפיק להו לחולין ומעל לענין איסור מעילה הוי אמינא דכיפר אף במזיד ת"ל וכפר על חטאתו כו' ומש"כ רש"י שאע"פ שמעל לא כיפר ר"ל אע"פ שמעל לענין איסורא לא כיפר והיינו במזיד הוא דלא כיפר אבל בשוגג כיפר כדאיתא בתוס' בשם התוספתא וזה דלא כהבנת או"מ ע"ש, ובע"א פירש דהך שהרי מעל וכפר אשוגג קאי דמעות שאינו קדוש קדושת הגוף אית ביה מעילה בשוגג דנפקא לחולין ביד המוכר ולהכי כיפר והוה אמינא אפי' במזיד נמי כיפר ת"ל על חטאתו וכן פי' בתוס':

תוס' ד"ה שהרי כו' לחולין בהכי [לא מעל] כיון שלא נהנה ממנה. הס"ד ומה"ד ולא כיפר במזיד כו' בקרבן של חלב [על] דם כלל. הס"ד כצ"ל ומה"ד לא מעל אם עשה [כן] בשוגג כו' כצ"ל וזה ע"א והיינו דמקודם פי' הך ולא כיפר אמזיד קאי דכיון דליכא מעילה בשוגג גם במזיד לא כיפר ואח"כ פי' בע"א דהך ולא מעל ולא כיפר אשוגג קאמר וכן הוא מפורש בכריתות (דף כ"ז) בהאי לישנא כיון דלא מצי מעיל כפורי נמי לא מכפר (ר"ל בשוגג) הואיל וכך לא מצי משני (ר"ל במזיד) אבל מעות כיון דאי משני מעיל ומייתי קרבן מעילה אימא בתחילה נמי מייתא קמ"ל:

ד"ה על חטאתו וכפר כו' דיחיד כתיב () דבמזיד כו' דלא מצי משני. הס"ד כצ"ל וע"ז ציין איזה חכם הג"ה לפי' זו התוס' משמע דנסיב קרא אחרינא על חטאתו ולא פסוק ראשון שדרש כבר ע"כ הג"ה והיינו מתחלה דרש מקרבנו דסמוך לעל חטאתו כמ"ש התוס' לעיל ואח"כ דרש מפסוק אחר וכפר על חטאתו ובא לאפוקי ממש"כ התוס' אח"ז דמחד קרא נפקי. וכאן צ"ל דיבור התוס' (לעיל דף כ"ז סוף ע"ב) היה מדקדק הר"מ כו':

ד"ה שהרי מעל וכפר כו' [ובשוגג] אמר ומעל וכפר ולא במזיד ומיהו [אולי] הוה ילפינן מזיד דכיפר [ת"ל] על חטאתו ואע"ג שדרשנו [כבר] על חטאתו כו' כצ"ל ור"ל דהך ומעל וכפר דבש"ס אשוגג קאי כפי' השני שכתבו לעיל ומיהו י"ל דמזיד נמי יליף מינה דכיפר קמ"ל מקרא דבמזיד לא כיפר:

ד"ה קתני מיהא כו' אותה ההלכה [דנתקבלה] כו' כצ"ל:

ד"ה נזרק כו' לגלח ומאיס עליו אשה כו' דאסורה ביין [מיקרי] שפיר כו' כצ"ל:

ד"ה ר' עקיבא אומר כו' בשב ואל תעשה. הס"ד וצ"ע במאי מקרי שב ואל תעשה דכיון דמה"ת מופר והוה ליה חטאת פסולה והאיך זורק את הדם והבשר נאכל הא הו"ל איסור קום ועשה ואין לומר כיון לאוסרין עליה היין הוה שב ואל תעשה וממילא חייבת בקרבנות דזה אינו כיון דמה"ת מופר הרי אסתלק הנזירות והוה ליה חטאת פסולה ואולי י"ל דסבירא ליה הא דתנן היפר לה החטאת תמות דהוה ליה כחטאת שמתו בעליה אינו אלא מדרבנן אבל מה"ת נפקא לחולין דהוה ליה כהקדש טעות והוי ליה מד"ת כחולין שנשחטו בעזרה דקיי"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ומותר לאכול מה"ת כדאיתא לקמן (דף כ"ט ע"א) בתד"ה קסבר ע"ש רק מדרבנן הוא דאסור לכן קרו הא דאינו יכול להפר ואסורה ביין שב ואל תעשה ואולי כוונתם בשב ואל תעשה להפסיד קדשים וגם לאסור ביין וצ"ע וע"ע בש"מ:

ד"ה בד"א כו' [שגמרה] נזירות כו' והביאה קרבנות טומאה כו' וקשה לישנא () דאי אפשי כו' כצ"ל ור"ל דלשון זה שייך בדברים שבינו לבינה כהך דר"מ אבל בעינוי נפש פשיטא דיכול להפר ולהכי לא נקט ת"ק האי טעמא בלא נזרק דמיפר דפשיטא הוא:

בא"ד אינו יכול להפר מפני () הפסד קדשים כו' אי אפשי. הס"ד ומה"ד () אי אפשי באשה כו' כדכתיב [בקרא] ולת"ק כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא אלא הכא במאי עסקינן ששחט חטאת כו' כצ"ל וכ"ה גירסת התוס' ותיבת כגון נמחק ודעת הר"מ בפ"ח מה"נ דינא הכי לכתחלה שישחוט החטאת ברישא:

רש"י ד"ה ואם היתה כו' [דאין] צליית כו' כצ"ל:

ד"ה ואם זרק הורצה ובלבד כו' ר"ל לזה בלבד הורצה שיוכל להקטיר האימורין בערב:

בד"ה ומנא תימרא דכל מה דבעי שחט כו' מזה מבואר דסבירא ליה לכתחלה שוחט השלמים ברישא כתוס' (לקמן דף מ"ה):

בד"ה או שמיחוהו כו' נזירותו. הס"ד ומה"ד [דמי] חטאת כו' ולא מועלין [כל הני] חטאות המתות כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה משום כו' באכילה [כדין] הזבחים כו' כצ"ל:

ד"ה כבשי כו' שלא לשמן [אלא] לשם שלמי נדבה כו' [ואי] לית ליה כו' [דכל כמה] דלא כו' [מותר] לזרוק כו' דהתם [קודם] שעת שחיטה כו' [וצ"ע] דלהך כבשי כו' כיון דנשחטו לשמן [שמא] () לא מכשרי כו' שלא לשמן [להתיר בשר באכילה] וא"כ הא דקאמר כו' וצ"ל דלא דמי דהתם [בכבשים] מעיקרא בשחיטת זבח () [הלחם] מתכשר הלכך כו' והוי כמו אבד [הבשר] אבל הכא כו' כאלו [נשחט] סתמא לענין להתיר לזרוק דמן. הס"ד כצ"ל ור"ל כיון דלחם מיקבע בשחיטת הזבח דשחיטה עושה זיקה שמעכבין זא"ז וכל אחד נדחה באבד חברו כדאיתא במנחות (דף מ"ו) ולכן אם אבד הלחם נעשה כמי שאבד הבשר ולהכי מיבעיא ליה התם מהו שנזרוק דמו שלא לשמן כו' אבל לא מטעם שכבר נשחט לשמו. ולפי זה י"ל הכא אף דנשחט לשמו לא מיגרע דנעשה כאלו נשחט סתמא וצ"ל הא דמדמי הש"ס לכבשי עצרת שנשחט שלא לשמן דכמו בכבשי עצרת אף דעומד היה לישחט לשמן ונדחה מהני לזרוק דמן שלא לשמן להתיר בשר באכילה ה"ה בהיפר אף דראוי לשמו אם נדחה מהני לזרוק דמו שלא לשמו להתיר בשר וממתניתין לא שמעינן דהתם מעיקרא קודם שחיטה לא היה ראוי לשמו:

ד"ה אי דשחט כו' הפסד. הס"ד ומה"ד אלא הכא במאי עסקינן דשחט כו' כצ"ל:

ד"ה דתנן אם גילח על אחת [משלשתן] יצא כו' לכך דלא תימא דוקא () על השלמים הוא דתנן במתניתין נזרק אחד מן הדמים דדוקא [גלח על] השלמים יצא דכתיב וגילח הנזיר פתח אהל מועד [במה שנאמר בו] אהל מועד דהיינו שלמים להכי קאמר דבגילח [על] אחד משלשתן יצא ובפרק איזהו מקומן (דף נ"ה ע"א) מפרש לה דמקיש חטאת ועולה לשלמים]. הס"ד כצ"ל ור"ל דהך דתנן כו' אינו ראי' לר"ע דזה פשיטא דאם שחט חטאת ברישא יצא ועיקר הראיה הוא לת"ק דר"ע דמהני גילוח על חטאת לבד ולהכי אינו מיפר ועכצ"ל כן לדעת הרמב"ם דסבירא ליה לכתחלה שוחט החטאת ברישא:

ד"ה איידי דזוהמא [דיש] בהם זוהמא כו' כצ"ל:

ד"ה האיש מדיר כו' א"נ דמדיר בנו שיצוה כו' נ"ל דהנך שני פירושים תליא בפלוגתת ר"י וריש לקיש בגמרא דלר"י דס"ל הלכה מהני שיאמר הרי את נזיר וכן הוא דעת הרמב"ם ולר"ל דסבירא ליה כדי לחנכו היינו שיצוה לבנו שיזיר:

ד"ה כיצד ל"ג. הס"ד ובפיהמ"ש להרמב"ם מיישב לשון כיצד דהכי קאמר כיצד יעשה בנזירות בנו אם לא נתקיים דהיינו גילח כו' מה יעשה בהקרבנות ומפרש היתה לו כו' ע"ש:

ד"ה גילח כו' ואם לא מיחו [מיד] ושוב כו' ואפי' [אם נאמר] תגלחת ומחאה מבטלין [לאחר שמיעה אפ"ה] ניחא כו' כצ"ל ור"ל דפליגי עד מתי מדיר בנו דרבי סבירא ליה עד שיביא שתי שערות ואז מבטלות ולר' יוסי ברבי יהודה סבירא ליה