ברכת ראש נזיר סט

עולה ושלמים ולא שימכרו לדמיהן וכמש"ל בפרש"י:

בא"ד וי"ל [חדא] דלישנא כו' דלמיתה אזלא ר"ל החטאת למיתה אזלא והעולה הוא לשם עולת נדבה ולא לעולה לשם בעלים ויותר נראה לגרוס יש עליה שם [חטאת] כו':

בא"ד כגון [פרים] דלא חזו לנזיר כו' במעות סתומין יפלו לנדבה [דה"ה בעופות בודאי] סתומין הוו [יפלו] לנדבה ומשני ליה רב שימי וא"ל ולקח ועשה אמר רחמנא [אי] בלקיחת בעלים [כו'] כלומר ואם לא פירשו הבעלים בשעת לקיחה הוו כסתומין לפי שאינו מוכיח מגוף התורים הי חטאת והי עולה [וכן הא דר"ה] דמיירי בבהמות דהוו כסתומין כשהפריש שלשה פרים אין מוכיח כו' ור"ל דמקשה דרך כל שכן מה קנים שראוי להקרבה הוו כסתומין כיון שלא הוכר כל שכן בהא דר"ה דמיירי בפרים דאינו ראוי להקרבה דהוי כסתומין ועיקר חילוק תלויה בין הוכר ולא הוכר. וכן איל מפורש [בפסוקים] להדיא כו' [כדסבר] המקשה. הס"ד כצ"ל ולפי' לא גרס בש"ס הכא נמי מי מצית כו' רק ה"ג הכא מי מצית כו' ורב שימי היא דאמר לי' לרב פפא דלא מצית לדמויי לבהמות מפורשין כדסברת רק לקינין סתומה מדמינן אבל בבהמות מי מצית כו' ועמד בקושיתו אך רב פפא לא ס"ל הקושיא כמש"ל. כיון דעופות חזו להקרבה כו' אבל פרים דלא חזו להקרבה אימעט ממעות דהוי כמפורשין בתערובת. (ב) והרמב"ם ז"ל לקח לו שיטה אחרת בסוגיין שכתב בפ"ט מה"נ המפריש בהמה בעלת מום הרי הוא כמעות סתומין וכן המפריש לשון של כסף או כלי אע"פ שאמר זה לחטאתי ולעולתי ולשלמי הרי הוא כסתומין, ובכ"מ תמה ע"ז והלח"מ הוסיף להקשות עמש"כ הר"מ אע"פ שאמר הא בש"ס לא קאמר כי אם דהוי כמעות סתומין וכיון דבמעות אילו אמר לחטאתי פסק הר"מ דהוה כמפורשין א"כ מנ"ל דבהמה בעל מום עדיף ומה שתירץ ע"ז אינו כלום דהר"מ יעזוב המפורשת בש"ס ויכתוב סברתו גם האו"מ האריך בדברים סתומין לא אבין למו, ולענ"ד דברי הר"מ מפורשים בש"ס והיינו דהר"מ סובר דכל הני מימרות קאי אליבא דר' יוחנן דאמר מעות סתומין הלכה היא בנזיר ופליגי בזה אי מעות דוקא או הדומה למעות ור"נ בר יצחק סבר אפי' נסכא כמעות דמיא שעומד לעשות מהן מעות וסואר העומד לבנין הוי כמו כלי דאינו עומד לזה לימכר ולעשות מהן מעות וכן הוא לישנא דרב שימי מעות ולא בהמה ולא נסכא וסואר ומ"מ אינם דומין דהר"מ מפרש בהמה תמימה כפרש"י בבהמה הניכר ולהכי השמיט האי דבהמה הרי היא כמפורשת משום שכבר כתב דינא דרשב"ג דמתניתין הביא ג' בהמות כו' ברפ"ח מה"נ רק בבעלת מום אף דניכר שהבהמה זו מענין חטאת כגון כבשה מ"מ כיון דעומד לימכר הרי היא כסתומה וע"ז אמר רב נחמן אבל נסכא לא ר"ל דנסכא כיון דאינו עומד כל כך לימכר אינו בכלל מעות דהיה בה הלכה ומ"מ לא אמר בזה הרי הוא כמפורשין כמו דאמר גבי בהמה לפי דשם מיירי בניכרין א"כ כיון דאינם בכלל מעות סתומין דלאו למכירה קיימי ממילא הרי הוא כמפורשת וכרשב"ג אבל בנסכא וסוורא דאינם בכלל הלכה דמעות מ"מ כיון שלא פירש הי ניהו לחטאת מידי סתומין לא נפקא והגם דלית לן ללמוד מהלכה מ"מ מדר' שמעון בן לקיש נפקא דמותר נדר יהא לנדבה אף דדמי חטאת מעורבין בהם כדאשכחן בעלמא וכדכתב התוס' לעיל בד"ה אמר רבא ע"ש, ולפי זה ממילא משמע אפי' אם אמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי דהא הקשה הש"ס לעיל בשלמא לר' יוחנן כו' אלא לרשב"ל אפי' מפורשין נמי ואמר רבא מפורשין לא מצית אמרת כבר פסקה כו' דלמיתה אזלא והא דפסק ר' ישמעאל הוא דוקא כשניכר החטאת או דמיהן אבל במעורבין כסתומין דמיא ורב אשי לא חידש לן דבאלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי וכן אפי' לחובתי סתם הרי הוא כמפורשין אלא במעות דס"ל נמי דההלכה במעות סתומין הוא דוקא בסתומין לגמרי ולא במפורשין קצת דאין זה בלשון ההלכה וכן משמע בסי' ש"מ שם האי טעמא ע"ש אבל בשאר דברים דאינו בלשון הלכה מסברא נפקא, ובזה יתיישב הא דנקט הר"מ בהמה וכסף בתרי בבי ולא נקטינהו ביחד המפריש בהמה בעלת מום או לשון של כסף הרי הוא כמעות סתומין ודאי דעת שפתיו ברור מללו והיינו טעמא משום דבהמה בעלת מום דלא חזיא למידי רק למכירה קאי הוי בכלל מעות דהלכה וכהדין שביאר שם הר"מ מקודם כיצד הם המעות הסתומין כו' ולזה כתב בסתם המפריש בהמה בעלת מום הרי היא כמעות סתומין וסמך על מה שכת' מקודם לחלק בדין מעות סתומין באיזה לשון אמר ע"ש ואח"ז כתב וכן המפריש לשון של כסף או כלי אע"פ שאמר זה לחטאתי כו' הרי הוא כסתומין ומשמע שאין חילוק בין סתמא למפורש דינו כמעות סתומין שיפלו לנדבה אם לא כשהפריש לדמי חטאת לבד ופסק כר"נ בר יצחק וכלשון רב שימי בר אשי מעות ולא נסכא ולא סוורא וזה בכלל כלי ופי' קושי' הש"ס מר"ח הוא כפי' רש"י עמש"ש:

ע"ב גמרא על החמורה ת"ל קרבנו () בקרבנו הוא יוצא כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ג כיצד אמרו כו' לנזירות ומת [ואמר] הריני נזיר כו' וסדר המשנה אינו כן [ומעיקרא] הוה ליה למיתני כיצד [הוא מגלח על נזירות אביו] אלא כו' הוא מדלג בה ונקט [הסיפא] משום דבעי פרוכי מינה אבל [ברישא] דברייתא מפרש כיצד מגלח על נזירות אביו כדמפרש בסיפא דמתניתין הס"ד. ומה"ד אין זה מגלח על מעות אביו הואיל וכבר מת אביו קודם שקיבל עליו זה נזירות. הס"ד ומה"ד היתה לו כו' כצ"ל ור"ל דכאן בברייתא התחיל ברישא דין כיצד האיש מגלח תנא על זה בזמן שהיה הוא ואביו נזירים כו' כגי' רש"י במתניתין בסיפא לקמן (דף ל') ע"ש אך רב המנונא דילג הרישא ונקט הסיפא דברייתא דין דאינו מגלח משום דרצה למיפרך מינה וע"ל (דף ל' ע"ב) ברש"י ד"ה ה"ג הביא ברייתא זו כמו שהיא שנוייה:

ד"ה היתה לו כו' אבל לא פי' כו' הוצרך לזה להקו' הש"ס דבעי לאוקמי בבעלת מום וי"ל דדייק מדנקט ברישא בסתומים מעות ובסיפא נקט בהמה מהסתם איירי בחד גוונא ובמה דהוה במעות סתומים הוה בבהמה דין מפורשת וגרס בש"ס היתה לו בהמה מפרשת ולא מפורשת והיינו שהפריש בסתם וס"ד אפי' בעלת מום ומיירי בהנך בהמות דחזיא לנזיר כבש וכבשה ואיל ואף שהן בעלות מום מ"מ ניכר דמה דחזי לתמימין הפריש למה שהן ודחי דאיירי בתמימין הראוין לנזיר כפרש"י לעיל:

ד"ה ת"ל כו' והביא () קרבנו. הס"ד כצ"ל:

ד"ה שהרי כו' ש"מ שעל מעות הוא מגלח כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מתיב רב הונא כו' על מעות אבי [זהו] שמגלח כו' שהפריש אביו חטאת [הכא] () הלכה היא כו' כצ"ל:

ד"ה היתה כו' מופרשין בתערובות דימותו כו' כצ"ל וזה לשיטתם דלעיל דהחילוק בין תמימה או בעלת מום לא מיירי בבהמה דחזיא לנזיר צ"ל הא דאמר הש"ס מאי לאו אפי' בעלת מום אינו ר"ל דבעלת מום נכלל בהא דתנא בברייתא בהמה מופרשת כו' דהא סבירא ליה בכה"ג הוה ליה מופרשין בתערובת וימותו כולם היכא דלא בירר בחייו איזו לחטאת רק דס"ד מדנקט ברישא מעות ולא נקט בהמה בעלת מום כדנקט בסיפא בהמה תמימה ש"מ דבהמה בעלת מום יש לה דין אחר ממעות סתומין רק כמפורשין בתערובת ובהמה דנקט בסיפא צ"ל דמיירי בבהמה דחזיא לנזיר או שפירש זהו לחטאת וזהו לעולה ושלמים. ד"ה מאי איריא כו' דין סתומין [ומפורשין] הכל בבהמות. הס"ד ומה"ד [מאי אריא כו'] וא"ת ואמאי לא פריך כו' דכולה ברייתא בסתומין איירי וא"כ כו' להכי קתני [ברישא] הכי מעות כו' במקום מעות. הס"ד כצ"ל וכן הוא בספרים ישנים דיבור בפני עצמו והוא הג"ה מאיזה חכם ובזה אתי שפיר מש"כ דכולה בריית' בסתומין איירי וזה על דרך שכתבתי בפרש"י דרישא וסיפא בחד גוונא מיירי שהפריש בסתם ומה דהוה במעות דין סתומים הוא בבהמה דין מפורשת וכן הוא בש"מ בשם חכם אחד אבל התוספות דסבירא ליה מעורבין בתערובת ימותו ליכא למימר הכי כמש"ל ולשי' צ"ל כמש"כ דשפיר טפי למיתני הכל בבהמה והמדפיסים ערבבו שני דיבורי תוס' מהס"י וכן האו"מ הגיה מבלי עיון ומש"כ ברור:

ד"ה מתיב רבא קרבנו בפרשת [אשר] נשיא כו' כצ"ל:

ד"ה ואינו יוצא בקרבן אביו צריך עיון דמה כו' ולא אבין הקושיא דלא מיבעי למה שכת' לעיל (דף כ"ה ע"ב) דמהלכתא לבד הוה אמינא דבדיעבד קרב ויליף מאשם הוא בהווייתו יהא דשם אשם עליו ופסול ומינה יליף בכ"ש לחטאת א"כ בכהאי גוונא דחייב חטאת אף דהוא בהווייתו לא מיפסל מחטאת להבן אף גם למש"כ התוס' שם דממיעוטא דרק נפקא מ"מ אי לאו קרא הוי אמינא דבן בחריקא דאב קאי בחיי אביו. ונ"ל דק"ל לפי דאיתא בכריתות (דף כ"ז ע"ב) אפי' הפריש על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום שנאמר קרבנו על חטאתו א"כ מינה ידעינן נמי דהבן דחייב על חטא אחר אינו יכול להביא חטאת אביו רק שלא לומר דמת אביו עדיף כיון דאין צריך עוד לכפרה נעקר שם הראשון מינה ע"ז כתב אדרבא בזה גרע דהוה ליה חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא ומה"ת שרי הבן לשנות