ברכת ראש נזיר סד

שיודעת שבידו להפר עז"כ וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ואח"כ מיירי בנערה המאורסה דאביה ובעלה מפירין נדריה ואשמועינן אף דלא תדע מרצון אביה רק הארוס הניא כדכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה וגו' ואין בידו להפר לבדו בעי סליחה וה' יסלח וגו' ואח"כ מיירי קרא בנשואה דתלה בבעלה לבד כתיב הפרה על הנדר והיא לא ידעה כו' כדאוקי בשמעתין וא"ש:

שם איסי בן יהודה אומר כו' ואחת של שומן [אמר קרא] ונשא עונו כצ"ל:

שם קמ"ל דלא שנא משמע בין איקבע איסורא או לא מביא אשם תלוי וכפרש"י וקשה לפמ"ש התוס' דאיסי בן יהודה סבירא ליה דבעי איקבע איסורא דוקא ולא בספק חתיכה אחת וא"כ מה זה אמר בלשון צריכותא ומסיים בלא שנא הא שנא ושנא לאיסי בן יהודה וצ"ל דתנא דברייתא ס"ל דעל הכל מביא אשם תלוי והא דהביא הך דאיסי בן יהודה דרך מוסר דידוו על ספק בשר אסור להורות דגם בספק בשר אסור הו"ל כפרה כדין שוגג וע"ז ידוו ונסלח לו. או י"ל לפי מש"כ התוס' דאיסי בן יהודה דרש תרי קראי דגם בספק חתיכה אחת בעי סליחה אף דאינו מביא אשם תלוי וע"ז עבד הצריכותא. ולי נראה דת"ק ואיסי בן יהודה קאי ע"ד ר' עקיבא דברישא דאמר בהאי לישנא ומה מי שנתכוין לבשר כשר ועלה בידו בשר אסור אמר קרא ונשא עונו מי שנתכוין כו' וכן הוא בקדושין (דף פ"א) וע"ז פירשו ת"ק ור' יוסי בן יהודה אליבא דר"ע דת"ק נקט בספק חתיכה אחת וכדמצינו בכריתות (דף כ"ב) דס"ל לר"ע בספק חתיכה אחת מביא אשם תלוי ואיסי בן יהודה מוסיף על הת"ק דגם בספק בשר אסור דאיקבע איסורא ס"ל לר"ע דמביא אשם תלוי והו"ל כפרה וכצ"ל לר"ע דס"ל יש אם למקרא עיין תוס' סנהדרין (דף ד') ד"ה כולהי ובזה א"ש בפשיטות הצריכותא דלא שנא ובזה מיושב נמי גי' הש"ס באיסי בן יהודה הקרא ולא ידע ואשם לפי דקאי אר"ע ועמ"ש בתוס':

שם א"ל ריש לקיש האי רשע קרית ליה כו' משמע דס"ל לריש לקיש אף דאכלו לשם אכילה גסה יצא רק דלא הוה מצוה מן המובחר וקשה האמר ריש לקיש (בפסחים קי"ד) בדין אכילת מרור זאת אומרת מצות צריכות כוונה ואי"ל דמיירי כאן דכיון למצוה ואכל באכילה גסה דא"כ לוקי להא דר' יוחנן בלא כיון כלל לשם מצוה אח"ז מצאתי קו' זו בספר טורי אבן ברה"ש (דף כ"ט) ע"ש דיצא לחלק בגודל דעתו. ובפשיטות י"ל דלא אוקמי בעושה במזיד רק דרך מכשול ושוגג וכן משמע מר' יוחנן דאמר לשם אכילה גסה דמיירי דכיון למצוה רק שנכשל במה שחשב שמותר לשם אכילה גסה שאינו אוכל לתיאבון וכן כל הנך דחשיב בשמעתין הוא הכל ע"ד שוגג ופושעים יכשלו בם:

שם ודלמא הוא נמי לשם מצוה איכוין המהרש"א בח"א הוריות (דף י') כתב וז"ל צ"ל דפריך לפי סברת המתרץ דהיה מכוין לעבירה אבל המקשה ס"ד בזה דלא איכוין כלל כדפריך לבסוף והא מינס אניס ולא אסיק אדעתיה דבקומה ידע עכ"ל ול"נ דגם המקשן ידע מדרשא דבקומה ידע כדאמר משל ללוט וב' בנותיו דמשמע גם על הראשונה נכשל רק דס"ד דבקומה ידע ונהנה מזה לפי שהיה שטוף בזמה ופריך מנ"ל דדרשת לרעה דלמא גם הוא איכוין לשם מצות בנים עז"א כל הפסוק כו' כמ"ש לקמן ודפריך והא מינס אניס דמאי הו"ל למיעבד ומשני דלפניא כו' וכיון דלא חשש על המעשה ושתה במזיד למכשול יחשב לו אף על הראשונה:

שם וישא לוט ותשא אשת אדוניו () את עיניו כי היא ישרה בעיני כו' כצ"ל וכן הוא בספרים ישנים. וחשב כאן חמשה עניני איסור והיו כולן בלוט והיינו. א') לשם נוי. ב') לשם מעלה. ג') לשם התפארות. ד') לשם זימה. ה') לשם ממון. וזה דרש אסמכתות וישא לוט כעין ותשא אשת אדוניו לשם נוי כמאמר הכתוב ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. ותשא כו' את עיניו כלשון הכתוב היא ישרה בעיני ולשון יושר נופל על על מעלות. וירא כעין וירא דשכם לשם התפארות וכבוד בית אביה כמאמר הכתוב ותדבק נפשו בדינה בת יעקב. ככר הירדן כעין מאמר הכתוב עד ככר לחם שנותן את אשר לו לאתננה זהו לשם זימה. כי כולה משקה כעין מאמר הכתוב אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי כו' זהו לשם ממון. ושומר נפשו ירחק מהם כדאיתא בסוף תענית קחו מקחכם לשם שמים שיוכל לעבוד את ה' וזהו אשת חיל כו' כמ"ש בחי' שם כצ"ל:

רש"י ד"ה ת"ר אישה כו' סליחה זו למה אלא () ע"כ באשה כו' כצ"ל לפי הס"י ומה שכתב דהא כבר כתיב כו' נ"ל שכיון למש"כ בגמרא דלא נפרש הפסוק דצריכה סליחה על מה שפרוצה לנדור בלא רצון בעלה דע"ז כבר כתיב יניא אותה והפר בידיעתה ומצריך סליחה על קלות נדרה שלא שאלה אותו או בשיודעת שאין רצונו לזה ונודרת וכמש"ש אבל פסוק זה אישה הפרם מיירי בע"א שאין לה אשם על הנדר שחשבה שתסכים או אף דקיים לה קודם נדרה דלא מהני הקיום ואח"כ היפר לה והיא לא ידעה ועברה הכתוב מדבר דבעי סליחה והאו"מ הביא נוסחא מס"א דגרס [ע"א] באשה שהיפר כו' ולגי' זו הוא שני פירושים דלפי' א' לא כיון למש"כ:

ד"ה קמ"ל דלא שנא [לא] ידע כולו ולא שנא [לא] ידע מקצתו כו' כצ"ל ור"ל ל"ש ספק חתיכה אחת דמקרי לא ידע כולו מכל האיסור דלא איקבע איסוריה ול"ש ספק ב' חתיכות דאיקבע איסוריה מביא אשם תלוי:

ד"ה ואחד אכלו לשם אכילה גסה [ומחמת] תאוה כו' כצ"ל וכיון בזה ליישב קוש' תד"ה פסח וכ"ה בתוס' ב"ק (דף ק"י) ע"ש:

תוס' ד"ה [ולא] ידע ואשם ונשא עונו בקרא דאשם תלוי כתיב הס"ד ומה"ד ועלה כו' כצ"ל:

ד"ה איסי בן יהודה אומר [והוא לא ידע ונסלח לו] ולא פירש קרא כו' משני חתיכות [הכתוב מדבר באשם תלוי]. הס"ד כצ"ל ומה"ד על דבר זה ידוו ר"ת ידע ואשם ונשא. הס"ד וכן בכל הס"י ובש"מ הביא הקרא שהגהתי לפי דאיסי בן יהודה דרש קרא אחרינא. ובחנם הגיהו בדפוס ולא ידע ואשם ונשא עונו ומשמע מש"מ דאיסי בן יהודה לא פליג רק הביא אידך קרא לספק משני חתיכות דאיקבע איסוריה, נ"ל דהיינו טעמא לפי דבקרא קמא דכתיב ולא ידע ואשם הוה הספק על האשמה שלא איקבע איסוריה ולא מצא בו ענין שיחוש ע"ז ואיסי בן יהודה דרש נמי קרא והוא לא ידע דהוא ספק בנפשו אם אכל האיסור אבל יודע ענין אשמה דאיקבע איסוריה ודעת התוס' נראה דר' יוסי בן יהודה מוקי קרא קמא דמיירי בספק חתיכה אחת על נשיאת עון לבד דבעי כפרה מאת ה' ויעשה תשובה ע"ז ולא לקרבן אשם תלוי ולהכי דקדקו על פסוק השני דבספק שני חתיכות הכתוב מדבר באשם תלוי והא דמסיק איסי בן יהודה על ד"ז ידוו דהוא ר"ת דקרא קמא ולא ידע ואשם וכן מפורש בקדושין (דף פ"א) לפי דקאי שם על דברי ר"ע דמיירי בספק חתיכה אחת כדס"ל בכריתות (דף כ"ב) דבזה ידוו לבד והכא דרש נמי קרא אחרינא לאשם תלוי בספק ב' חתיכות ועבד הש"ס צריכותא על הא דבעי כפרה דלא שנא:

ד"ה פסח כו' ואור"ת כו' והא דלא מוקי להא דר' יוחנן בנפשו קצה עיין בח"א בהוריות שם ולפי מש"כ בגמרא דמיירי בשוגג א"ש בפשיטות דבזה ל"ש שוגג וכן כתב האו"מ:

ע"ב גמרא דרש רבא ואיתימא ר' יצחק מאי דכתיב לתאוה כו' דתנן עמון כו' עיין רש"י ותוס' דבתי מדרשות הוא תורה שבע"פ ולכאורה אינו מובן במאי נתגלה קלונו דלוט דסמכו להא לתאוה יבקש נפרד זה לוט הלא מקרא מלא דיבר הכתוב על דבר אשר לא קדמו כו' ואשר שכר כו' וגם מה ענין תורה שבע"פ שהוזכר כאן אצל לוט הלא כל התורה כללם רבינו הקדוש בשיתא סדרי משנה וי"ל דה"פ לפי דמצינו בקרא וכן במשנה נשנה עמון ומואב אסורין בקהל ולמה שנו עמון קודם למואב הא מואב קשיש וגם איסוריה דמואב תקיפי טפי דלהכי צעורי מצערינן כדלקמן. ולזה צ"ל משום דאיסור זה נמשך ע"י פרידת לוט שפרד מאברהם ונכשל והוליד זרע פסול וזה גרם מדנים כבריח ארמון כדדרש לעיל ועיקר המכשול שנחשב לו לעון הוא על הצעירה כדאמר דלפניא אחריתי לא איבעי ליה למשתי וע"ז דרש לתאוה יבקש נפרד זה לוט שמה שפירש מאברהם היה לתאות זמה ומי מודיע זה ע"ז אמר ובכל תושיה יתגלע שנשנית בתורה שבכתב ובע"פ איסור עמון קודם למואב וכשנחקור על מה זה נראה נגלה שאיסור זה נמשך ע"י מעשה לוט שכיון לאיסור והוליד בן פריץ עד שנעשו כבריח ארמון ולפי שהעיקר פשיעה היה ע"י עמון מן הצעירה נשנית קודם ובזה נתגלה קלונו וזה דבר נכון ומתקבל. ובמ"ר (פרשה נ"א) איתא אר"ת אין לך כל שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט מאי טעמא ובכל תושיה יתגלע ופי' המתנות כהונה אולי היה כך מנהגם כדי להפריש העם מעריות ואינו מתקבל כלל שיקראו תמיד פרשה זו ויותר היה להם לקרות פרשת עריות ועונשן. והנ"ל דצ"ל שאין קורין בה [פרישתו] של לוט וכלשון הכתוב דפתח לתאוה יבקש נפרד והוא ע"ד שכתבתי שנתגלע קלונו דלוט שגרם בפרישתו וזה לפי שהיו דורשין בכל שבת במשפטי המצות ונזכר גם איסור זה דעמון ומואב [וי"ל דכוונו על שבתא דרגלא שהיו דורשין ברוב עם משפטי המצות וג"ז בכללם] ומזה בכל תושיה יתגלע וכדפירשתי, גם י"ל בפשיטות לפי מה דמסיים במ"ר שם אר"ע יתגלעו אין כתיב כאן אלא יתגלע האנשים נתרחקו והנשים נתקרבו ומשמע לפי שאין אסורים אלא הזכרים נתגלע שהאיסור הוא בא ע"י לוט שהוא