ברכת ראש נזיר סב

ואיכא דאמרי היינו בעי' דרמי בר חמא ומוכח דפליגי תנאי בזה אך יש למיבעי בהריני בעקביך כו' ולפי זה י"ל דגם הך בעיא קאי אליב' דר' שמעון ועל מר זוטרא קאי דאמר על הא דר' שמעון היינו דרמי בר חמא לפי דשם אמר ג"כ כלשון זה כבשר זבחי שלמים ומיבעיא לי' בלשון עקביך והוא מלשון עקבי הצאן שתלך אחריה אם גם זה בצננא מתפיס אבל רבנן לא חילקו בכל זה ובפרט לגי' הש"מ בהש"ס אלא הכי מיבעיא לי' ע"ש ומשמע דעל מר זוטרא קאי ואליבא דר"ש ובזה מיושב דעת הרמב"ם מקו' המשל"מ סוף הלכות נדרים שם למה השמיט הר"ם הך בעיא דעקביך והיינו טעמא לפי דפסק כרבנן דר"ש דבכל גוונא בעיקרו קמתפיס וא"ש נמי מה דפסק הר"ם בבעיא דרמי בר חמא דבעיקרו קמתפיס עיין פ"א מה"נ דט"ו ואף לדעת הלח"מ שם דמספקא ליה י"ל לפי דתליא בתרי לישני דמר זוטרא ופסק לחומרא וא"ש:

רש"י ד"ה האשה כו' [דאף דאמרינן] דתהוי כחטאת שמתו בעליה כו' דתזיל למיתה משום דבחטאת בהמה [גמרינן] דתמות אבל בחטאת העוף לא אמרינן דתמות. הס"ד כצ"ל והוא מסוף דברי רש"י דלעיל (דף כ"א ע"ב) ד"ה והיינו טעמא כמו שכתבתי שם ור"ל אף דלעיל אמרינן למ"ד מיעקר עקר דהוי ליה כחטאת שמתו בעליה והכא תנא דקרב. ע"ז אמר דחטאת העוף שאני דקילא ולא אמרינן ביה דתמות וזה כעין דאמרינן (בנדרים דף פ"ג) דחטאת העוף שאני דבאה על הספק כן הוא הס"ד ומ"מ פריך ואלא מאי כו' דלא נחה דעת הש"ס בזה ומסיק כר' אלעזר הקפר כו' אבל זה ודאי דגם בעוף גמירי דין חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא כמבואר בגיטין (דף כ"ח ע"ב) רב פפא אמר בחטאת העוף ע"ש. ועיין עוד (לעיל דף י"ב ע"א) ברש"י ד"ה קן סתומה והיא משנה מפורשת ספ"ב דקנים האשה שהביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה כנ"ל:

ד"ה ניתי נמי כו' כי היכי כו' והיינו כדאיתא (לעיל דף י"ט) ת"ל והזיר והביא כו' דלא מיערב ביה קרא אצל חטאת ועולה ע"ש:

ד"ה היא מותרת כו' ומסיים הברייתא כו' ר"ל הא דר"ש לא שייך הכא רק דנקט סיום הברייתא דס"ל דמר זוטרא קאי על הרישא באמר ואני ועמ"ש בגמרא:

תוס' ד"ה הא מני כו' והכי איתא בפרק [בתרא דנדרים] (דף פ"ג ע"א) והשתא כו' וכיון דצריכה כפרה [הו"ל] כו'. על כן נראה דגרסינן [לעיל] הכי וכיון דלא צריכה כפרה כו' כצ"ל ור"ל דלעיל אוקמי כרבנן דר' אלעזר הקפר דלא צריך כפרה לזה אמר דתמות וברייתא דהכא דתני מביאה אתי' כר"א הקפר או י"ל דהתם מיירי בקרבן טהרה דאין צריך כפרה אבל בנזיר טמא דשנה בחטא ס"ל דצריך כפרה ועי' לעיל (דף י"ט) בתד"ה אמר רב חסדא:

ד"ה ת"ש כו' דפלוגתא דתנאי היא. הס"ד כצ"ל ור"ל דברייתא דלעיל יחידאי היא וכר' אלעזר הקפר דהא רבנן פליגי עליה להכי הביא הש"ס ראי' מאידך ברייתא דסבירא ליה מיגז גייז אף דלא שייך הך דינא דמיעקר או גייז להא דר"א ורבנן רק כיון דאידך ברייתא דהאשה שנדרה בלאו הכי לא אתיא כרבנן לא סמיך עליה כן הוא שיטת התוספות ועמש"כ בש"ס דכצ"ל לשי' הרמב"ם והא דפסק דמיגז גייז י"ל משום דכן משמע מש"ס דנדרים (דף פ"ג) בתירוץ אביי דאין קרבן לחצי נזירות דאתיא כמ"ד מיגז גייז ע"ש. אך לשי' התוספות שם אין כאן קושיא כלל די"ל דכולי עלמא ס"ל דמיגז גייז, אח"ז ראיתי בש"מ ששם פי' הרא"ש וז"ל ונ"ל די"ל דלא פליגא דאף דמיגז גייז אינו מביא עולת העוף דכתיב והזיר והביא אימתי והביא כשצריך להזיר כו' ואולי כיוון להא דאין קרבן לחצי נזירות אך א"כ למה עשה עצמו כלא ידע ש"ס דנדרים וצ"ע:

ד"ה ר' שמעון אומר כו' ואור"י דהכי איתא בתוספות [אם אמרה] לא נתכוונתי להיות אלא כמותך שתיהן מותרות משום דמשמע ליה כו' כצ"ל ומאי דפסיקא להו דת"ק לא פליג אר' שמעון משום דהריני כמותך הוא מידות נזירות כשנזיר לפניו כדאיתא בריש מכילתין והוא שגמר בלבו כדאיתא שם ומהני אף לאחר כדי דיבור ולהכי באומר לא נתכוונתי כו' הרי לא גמר בלבו אך זה הוא למאי דסבירא ליה השתא דאם אמרה לא נתכוונתי קאי על האומר הריני כמותך אבל מהר"ף פירש כפשוטו כדמשמע בתוספתא דהא דר' שמעון אם אמרה כו' קאי אמילתא דת"ק דאמר ואני ובזה י"ל דפליגי ביה ר"ש ורבנן אי מהני באמרה כיון שהתפיסה בסתמא ואני תוך כדי דיבור ולפירושו אתא שפיר נמי מה דמסיק הש"ס הך דר"ש אומר כו' דעל זה אמר מר זוטרא היינו בעיא דרמי בר חמא ור"ל דענין בעיא זו יש למיפשט מפלוגתא דת"ק ור"ש דת"ק דסבירא ליה דלא מהני באמרה כו' משום דבעיקרו קמתפיס ור"ש סבירא ליה נמי בסתמא דבעיקרו מתפיס רק באמרה כו' מהני ודחי מי דמי כו' ואפי' לרבנן י"ל בבשר זבחי שלמים דמהני:

ד"ה מר זוטרא כו' דמיבעיא ליה לרמי בר חמא [היכא דמחית בשר זבחי שלמים] אחר שנזרקו כו' ופשוט [דבעל] מיגז גייז כו' אפי' אם אמרת [כמעיקרא] מתפיס כו' [והכא] בעי כו' [ומשוי] ליה לנדר כו' [ההיא] נמי אישתראי כו' דהסברא הפוכה כו' כצ"ל ור"ל דמתחילה רצה מר זוטרא לדחות הפשיטות דאין ראי' די"ל כמעיקרא מתפיס ואמר ע"ז מי דמי משמע דרוצה בזה לדחות דברי מר זוטרא ותהי להפך דחיזק בזה הדחייה דהכא צ"ל כמעיקרא מתפיס ול"ש ע"ז מי דמי וע"ע בש"מ:

בא"ד וי"ל כו' אע"ג [דהתם] הבעיא כו' קמתפיס [דלא] דמי כו' דאי [לא שמעינן] בעלמא כו' [משמע] הפשיטות כו' כמו [שחברתה] אסורה עכשיו כו' אך קשה [דמי] דמי כו' לאחר זריקת דמים. הג"ה ואיכא למימר כו' מהו [וע"ז] מפרש הש"ס כו' [ביש] שינוי כו' איך נשאל [למילתא] בביה"מד בימים קדמונים. ע"כ הג"ה ור"ל אחר דאמר הש"ס איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא ולמה לא פשט רמי בר חמא מזה להכי אוקי הש"ס בעיא דרמי בר חמא בענין אחר באומר אחר זריקה:

בא"ד ודחי הש"ס כו' לאכול חוץ לירושלים [ולהכי] התם איכא למימר אי במעיקרא קמתפיס כו' כצ"ל והך וה"ה עד וחדא מינייהו נקט הוא הג"ה מאיזה חכם ע"ד התוספות דנקטו חדא קדושה וה"ה דמצי למימר כו':

בא"ד לפי שאדם טועה [לומר] כו' או אחר [זריקה] אבל כו' [דאי בצננא אתפוס] א"כ כו' כצ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה או דלמא כו' בצננא היינו לבסוף כו' לפירושו צ"ל הא דדחי הש"ס הכא אי סלקא דעתך בצננא מתפיס הא היפר לה בעלה אף די"ל דמתפיס על תנאי מה שיהיה בסופה אם לא חופר גם היא תהיה נזירה ואם תופר תותר גם היא כדסבירא ליה לר"ש באמרה ואני כמותך כדאיתא בתוספות מ"מ ס"ל לש"ס כיון דאמרה בסתם ואני דעתה להתפסה וכשתופר לבסוף לא הוי התפסה ולפי' התוספות בצננא ר"ל דהיתרא הוה הדחייה שפיר אך אינו מיושב כ"כ האיכא דאמרי היינו דרמי בר חמא דלא דמי כל כך דאיך שייך להתפיס לאחר שכלתה נזירותה:

ד"ה מי דמי כו' אפי' הכי אסור כו' דאיכא למימר הכי איתפס בצננא כו' הוכרח זה לפירושו דסבירא ליה הפירוש בצננא ר"ל לבסוף ומ"מ רוצה בהתפסה ולזה פי' בהדחייה דהתם. שייך התפסה אף בצננא דבסוף דאיכא איסורא וי"ל דמתפיס ע"ד שיהיה אחר זריקה דהיינו שיאכל בככר עד שני ימים ולאח"כ יאסור אבל הכא אי מתפיס כבסוף אין כאן איסור ולא שייך התפסה:

ד"ה איכא דאמרי כו' ודאי שרי [ר"ל דגם שם לא שייך לומר דמתפיס ע"ד התנאי וכמש"ל וא"כ דמי לדהכא] אלא הכי איבעיא לך דאי אמרה לה הריני בעקביך כו' מי אמרינן כו' [והאי] בעקביך משמע בסוף. הס"ד כצ"ל:

ד"ה תיש כו' ולקיים נזירות דידיה [דהא] לאו איתפס כו' לא מצי מיפר [לה] דאי מיפר כו' כצ"ל ור"ל כמש"ל בריש סוגיין דרוצה בקיומה כדי שיחול אמירתו דלא ליהוי דבריו לבטלה וכיון שדעתו להיות כמוה בכולי מלתא להכי קיים לה לעולם ודחי דואני סתמה כאלו אמר קיים ליכי לעולם דמי וכן צריך לפרש דעת הר"א שבתוספות לעיל (דף כ"א ע"ב) ד"ה אלא בפי' סוגיא זו. והוא הדין בבעיא דלעיל דמיגז גייז היה יכול לדחות כהס"ד דבכולה מלתא קמתפיס רק דדחי בפשיטות כדהכא:

ד"ה הריני כו' לפי שאין אדם כו' ור"ל דלפ"ז אף אם רוצה לקיים מה שתקבל נמי לא מהני לפי שקדם הקיום לנדר כדאיתא בנדרים (דף ע"ה) וכל זה לס"ד אבל לתירוץ אביי דאמר לה בדרך שאלה ואת מאי א"צ לזה:

ד"ה מפני שתלה כו' דעת רש"י סתום כי לא פורש טעמא דשניהם אסורין דאין לומר כפי' התוספות דאי יופר לה גם שלו יותר וקאי בבל יחל, וכן רצה המשל"מ בספי"ג מה"נ להעמיס דעת רש"י לפי' התוספות מטעם בל יחל דבעל מיעקר עקר זה ודאי אינו כמש"ל בריש סוגי' דלא סבירא ליה כסברת התוספות בזה וגם מה דסבירא ליה להס"ד ואביי דבעל מיעקר עקר תמוה כמש"ש. ורש"י לא הזכיר כל זה רק דסבירא ליה כפי' הר"א לעיל דרוצה בקיומה כדי שיחול נדרו וכאן לא שייך טעם זה דהא אמר מקודם ואת ולא יחול הקיום קודם הנדר כמש"ל. והנ"ל דודאי דעת רש"י מטעם קיום ואף דהכא קדם אמירתו ואת לקבלת נדרה מ"מ כיון שרוצה לידור