ברכת ראש נזיר נז

דף י"ט ע"א גמ' לא מיבעיא יצא אלא אפי' נכנס עולין לו מן המנין לפירש"י ותוס' צ"ל דקמ"ל אפילו נכנס בו ביום נחשב הך מקצת טהרה להפסק שיביא עוד קרבן טומאה ועיקר חסר מן הספר. ומה נמרצו אמרי יושר פי' הרמב"ם שכ"ל במתני' דהך עולה מן המנין קמ"ל בנטמא בדבר שאין הנזיר מגלח עליה דאף דשוב נכנס מ"מ ימים שמנה כבר עולה לו מן המנין ואיש:

רש"י ד"ה אמר רב חסדא כו' לישנא אחרינא אמר לנו המורה כו' ר"ל ללישנא קמא הקושיא ומאי קסבר הוא ענין בפ"ע לפרש הברייתא וללישנא אחרינא הך ומאי קסבר נמשך להא דרב חסדא דלהכי מוקי כר' ישמעאל דסובר חובה היא ולהכי אינו רשאי להביא עולה דמתחזי' כחובה כדאי' בדיבור שאח"ז:

ד"ה לר' אלעזר הקפר כו' ועכשיו שונה כו' ורש"י בנדרים (דף יוד) מסיים בזה דתולין הקלקלה במקולקל ומה דקשה מסוגיא זו דס"ל לר"א הקפר אפי' בנזיר טהור מקרי חוטא ולעיל בפ"ק (דף ג') ס"ל לשמואל הנ"מ בנזיר טמא אבל נזיר טהור לאו חוטא עיין בתוס' סוטה (דף ט"ו) ובב"ק (דף צ"א) תירצו דהוה כעין מחז"ל המתענה ת"ח בשבת כו' שהמצוה גדולה מן העבירה וה"נ בטהור כו' יעו"ש כצ"ל:

ד"ה משום דיצא כו' הוי טמא [מזמן] שעמד בביה"ק. כצ"ל:

ד"ה אמר שמואל כו' כדמפרש לעיל ר"ל דלהכי עולה מן המנין אפילו יום השביעי שטבל כדמפרש לעיל לפי שאינו מביא ק"ט ע"ז:

ד"ה ואלא כי נכנס כו' וחל עליה נזירות דטהרה כו' ר"ל לענין זה שיחשב כנזיר טהור שנטמא דיביא קרבן טומאה הא לא נכנס לא לחשוב יום שביעי מן המנין אדרבה כו' ומשני אלא אפילו נכנס ר"ל ביום השביעי דס"ד דלא מחשב הך טהרה פורתא להפסק הטומאה והוי ליה כמעיקרו דלא יביא קרבן הטומאה קמ"ל:

תוס' ד"ה ת"ל והזיר כו' וי"ל אי לאו ההוא הוה דרשינן והזיר בזמן שמביא ואי מההוא הוה אמינא אעפ"י שלא הביא עולתו כו' כצ"ל וכ"ה בש"מ בשם הרא"ש וכן משמע מגי' הס"י. והא דלא מתרצי בפשיטות דבעינן ההוא לרבות אעפ"י שלא הביא עולתו י"ל דס"ל דזה אין סברא דאשם לא יעכב ועולה מעכב אף דכתיבי קודם וכפר להכי צריכי למימר דהוי אמינא דאשם מעכב לדרוש בזמן שמביא ככל אשמות שבתורה שמעכבין כתב ההוא לרבות דוקא הני דכתיבי בקרא קודם וקדש מעכב ולא אשם דכתוב אחר וקדש דאי ההוא ממעט עולה והזיר והביא למאי אתא אלא ע"כ ממעט נמי אשם וכיון דאשם אינו מעכב כ"ש הוא דעולה אינו מעכב דדורון הוא ומ"מ אי לאו דכתיב אשם אח"כ על כרחיך הוי אמינא דההוא ממעט עולה להכי צריכי תרתי. ובזה אתא שפיר מה דצ"ל נמי השתא דס"ל לרבנן דעולה דורון היא כדפי' התוס' בסמוך וצ"ל הא דמקשה הש"ס מ"ט דרבנן דאמאי לא דרשי ההוא אעפ"י שלא הביא נמי חטאתו ולמה מחלקים בין חטאת לאשם ועז"א משום דכתיב אשם אחר ביום ההוא והזיר כו':

ד"ה אמר רב חסדא כו' דכל אימת [דבעי] מצי לאתויי () דורון אלא ודאי כו' בעלמא חטאת העוף באה על הספק כו' כצ"ל. לכאורה משמע דוקא אם הפרישה מקודם כדכתבו מקודם אבל אם לא הפרישה לא נתחייב בזה כיון דבעל מיעקר עקר ומה"ט נמי לא אמר באם התיר לה חכם שתביא חטאת העוף משום דבהתרת חכם ע"י פתח וחרטה ממילא הותר נמי הקדש דחטאת דהא יש שאלה בהקדש והוי ליה כאלו לא הפרישה אבל בהפרת בעל אף דמיעקר עקר מ"מ בזה לא תצא החטאת מהקדשו בלא התרת חכם להכי מביאה החטאת ולז"נ הברייתא דוקא באשה לגבי הפרת בעל דהפרישה אחר שנטמאה וכ"ה בש"מ. מיהו בתוס' ור"נ ורא"ש בנדרים (דף פ"ג) משמע אף בלא הפרישה וכן משמע מתוס' לקמן ד"ה המצער כו' אבל אם לא נטמא כו' לא תביא כלום והיינו דוקא בלא הפרישה דבלא נטמא והפרישה תנן לקמן (דף כ"ד) החטאת תמות ועולה תקרב כו' ודומיא דהכי מיירי בנטמא אף בלא הפרישה. ועיי' עוד מה שכתבתי לקמן (דף כ"ב) בגמרא בזה:

ד"ה אי קסבר בעל מיעקר עקר [כמי] שלא חל כו' כצ"ל:

ד"ה ואי בעל כו' [כי נטמאת] כו' כצ"ל:

ד"ה סבר כר"א הקפר כו' באה על הספק [אבל] עולה לא מייתי הס"ד כצ"ל:

ד"ה לא נכנס כו' וצ"ע דלא סגי [דלא] למיתני ונכנס כו' למיתני עולה מן המנין () והו"ל למתני [יצא ונכנס] מביא קרבן טומאה הס"ד כצ"ל:

ד"ה ה"ג לא מיבעיא כו' לא סליק ליה [הך] מקצת כו' כצ"ל:

ד"ה לא אמר כו' [לפי] דא"ק כו' דהא [לרבנן דלא דרשו] ימים שנים לא מיפלג כו' כצ"ל ור"ל דלרבנן לא מיפלג בין טמא שנזר ונטהר או לטהור שנזר דכי נטמא אח"כ חייב בכל הכתוב בפרשה לדין סתירה וגילוח וק"ט (אבל לא מיירי בטמא שנדר לאותו טומאה דהא ממעט ליה (לעיל דף י"ח) מקרא דוטמא ראש נזרו) ומנ"ל דר"א מחלק בזה (ועמש"ל דף י"ט ע"ב) בש"ס שם בישוב קושיא זו לפירש"י שם דס"ל לר"א דמונה מיום שמיני וכן לתוס' שם. וכעת נ"ל ליישב בפשיטות דעולא סבר דלרבנן האי קרא כי טמא נזרו דמשמע דבטומאה נזיר הוא לרבותא אפילו בטמא שנזר ונטהר וחזר ונכנס בו ביום דסלקא דעתך אמינא דלא חשיב הך מקצת טהרה לאפסוקי והוי כמעיקרו שלא יביא קרבן טומאה קמ"ל דאפי' בטמא שנזר ונטהר יש לו כל דין הכתוב בפרשה כדאמר הש"ס בסמוך לא מיבעיא קאמר אבל לר"א דס"ל דוקא בהפסק שני ימים אם כן האי קרא דכי טמא נזרו אשמועינן דוקא כהאי גוונא בטמא שנדר ונטהר בעי הפסק טהרה דלא ליהוי כמעיקרו אבל בטהור שנזר לא בעי טהרה טפי דאף ביום ראשון יש לו כל דין הכתוב בפרשה כנ"ל נכון:

ע"ב גמרא נטמא ביום מאה חסר אחת יכול לא יהא סותר כו' לפי מה שפי' רש"י וכ"ה דעת הר"מ בהא דרבא לקמן דאמר יפלו כתיב דבעינן דנפקין תרין ועייל תלת אתי שפיר מה דאמר יכול לא יהא סותר דבעינן שיהא לבד זה שני ימים. עז"א וזה יש לו ראשונים ואחרונים לפי שכשנטמא ביום צ"ט הוה דומיא דראשונים בנטמא ביום ג' לפי דטעמא הוי דבעי יום שלם כמ"ש בתוס' וה"ה באחרונים איכא כאן יום שלם דיום מאה אבל לפי' התוס' דיפלו כתיב דמשמע יום ב' צריך להבין מאי סלקא דעתא שלא יסתור בזה. ואפשר דס"ד דלא יסתור רק שלשים יום כדי גידול שער לזה אמר נטמא ביום מאה חסר אחת (וה"ה בפחות) יכול לא יהא סותר כל המנין רק שלשים יום דומיא דרישא יכול יהא סותר דר"ל כל המנין אבל שלשים באמת סותר והא דכתיב והימים הראשונים יפלו היינו בסתם נזיר דלא נשאר כדי גידול שער או בנזירות מרובה ולא יסתור כל המנין רק עד שיעור גידול שער ע"ז אמר והימים כו' ר"ל אחרונים דומיא דראשונים דכל דאיכא אחרונים שנשאר שני ימים קרינן והימים הראשונים יפלו והוה דומיא דראשונים דיפלו הכל והתוס' גרסו וזה יש לו אחרונים והיא היא וכמש"כ:

רש"י ד"ה אמר קרא כו' כדאמרינן בפ"ק זאת תורת הנזיר כו']. הס"ד כצ"ל:

ד"ה נטמא כו' איכא תרי [יומי] מקצת כו' כצ"ל:

ד"ה ואי כתב יפלו כו' ואי קיים לו יפלו ר"ל אבל השתא דקאי יפלו אימים הוה האי יפלו ימים שלמים:

בא"ד דיפלו משמע נפילה [כל דהוא] והא איכא נפילה כו' כצ"ל ולפי זה הא דאמר יפלו כתיב ר"ל דנפק חד ומתחילין תרין וכ"ה בתוספות:

תוס' ד"ה ה"ג ונטמא בתחלה פי' ביום ראשון. הס"ד כצ"ל ואולי כיוונו שלא לגרוס בתחלת מאה דזה משמע דוקא ביום ראשון ולקמן מיבעיא ליה דאפילו ביום שני אינו סותר ועי' לקמן בזה:

ד"ה וזה אין לו [ראשונים] כו' למנינו. הס"ד כצ"ל ור"ל שימנה צ"ט ימים אחר הזאת ג' וז' ויתחיל למנות מיום השביעי:

ד"ה נטמא בסוף מאה כו' וא"ת והא תנן במתניתין [כי] נטמא כו' [אינו] סותר כולם כו' כצ"ל ור"ל אי לא הוה ידעינן שום חילוק בין יומא דמשלם זימניה או קודם הוה מוקמינן קרא דזאת תורת ביום תגלחת אבל השתא דסבירא ליה דיום מלאת חלוק משלפניו מוקמינן קרא דזאת תורת בדדמי טפי על יום מלאת (וע"ל דף ו' ע"ב) פירשתי דעת הרמב"ם דסבירא ליה לרבנן מוקמי קרא דזאת תורת ביום מלאת ע"ש:

ד"ה אמר ליה רב פפא כו' איכא חד יום שלם דהיינו יום המאה כו' משמע דסבירא ליה דמצוה מה"ת הוא להמתין על יום ק"א מדרצה להקל מחמת זה דנימא דבימים הראשונים אינו סותר ביום ב' דומיא דאחרונים וכן משמע לעיל בתד"ה ה"ג וזה כו' דאפילו לרב מתנא כו' ולפי זה יסתור דבריהם לעיל (דף ט"ו ע"א) בד"ה אמר רב כו' דשם משמע דמה"ת מצי לגלח לכתחלה ביום מאה ענין מה שכתבתי שם ואולי גם כאן לא כיוונו למצוה מה"ת להמתין על יום ק"א רק שכל יום מאה הוא ממנין נזירות מה"ת אם אינו מקריב קרבנותיו דאין חל עליו עדיין חיוב מה"ת עד יום ק"א ואח"כ יעבור על בל תאחר קרבנותיו כדאיתא בנדרים (דף ד') אך לשון התוס' דלעיל משמע דמצוה מה"ת איכא:

בא"ד וי"ל דלא חש כו' רק [מה] דפליג כו' וא"ת ולפשוט ליה מברייתא [גופיה]