ברכת ראש נזיר נה

(יא) עוד זאת ראיתי לבאר דבר הלמד מענינו בדין כהן בטומאה וכל נו"כ את מקומו לא הראו איה מקום מוצאו ואני ראיתי במחזה אשר יאמר עליו הנה הוא זה דרמב"ם כתב בספ"ב מהל' אבל וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן לטמא למת אפי' בעת שמטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא ואימ"ט לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקוט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר לקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבי"הק ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו עכ"ל, והעתיקו הב"י בקוצר בסי' שע"ג ס"ז וכתב עליו רמ"א ודווקא לאחר שפירש ממתו אבל בעוד שהוא עוסק במתו מותר ליטמא אף לאחרים וזה הוא דעת הרא"ש כמו שיבואר ושפט הרמ"א דגם הר"ם לא פליג ע"ז וכן הוא דעת המע"מ והלבוש ע"ש, וכל המעיין יראה שלשון הר"מ אינו סובל פי' זה רק דס"ל דאפי' כשעוסק במתו אסור ליטמא למת אחר וכמ"ש דטומאת קרובים דחויה היא ודבריו נובע ממקור הירושלמי שהבאתי לעיל דהקשה על ר' יוחנן דס"ל דלוקה על כל פרישה ופריש' מהא דתניא כהן שעומד בבי"הק והושיטו לו מת אחר יכול יקבל ת"ל לא יטמא הרי שקיבל יכול יהא חייב ת"ל להחלו את שהוא מוסיף חילול על חילול יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו כמו שפי' לעיל ומשני אר"ז אר"י להחלו יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות פלוני בידי [ופי' הפ"מ דהכי דרש ר' יוחנן דקרא מיירי במי שנתחלל מתחלה בהיתר שנטמא לאביו בהא הוא דמיירי דהזהירה התורה דלכתחלה לא יטמא לאחרים ואם נטמא אינו חייב שהרי נדחית טומאה אצלו ומחולל בהיתר הוא אבל אם מתחלה באיסור נטמא חייב על כל פרישה ופרישה עכ"ל ופירוש זה מחולל] ופשוט דהכי פי' דר"י מוקי לקרא כשעוסק במתו שלא נאמר שיטמא אז גם לאחרים ומ"מ אם טימא אינו לוקה אבל לאחר שעסק ומשהה שם חייב על כל פרישה ופרישה וזה ממש כתירוץ ראשון שבתוס' שבועות שם שהבאתי לעיל, אך הרמב"ם לא ס"ל בהא כר"י דמחייב על כל פרישה ופרישה מדמקשה הש"ס (לקמן דף מ"ב) בכה"ג ומתרץ כאן בחיבורין כו' הרי דס"ל לש"ס דידן דוקא בשפירש ממש אבל כל זמן שלא פירש ס"ל דאיסור תורה איכא מלה יטמא ולא לאחרת אבל מלקות ליכא ומ"מ מוכרח מדעת ר' יוחנן דגם בשעה שעוסק במתו אסור מה"ת להוסיף טומאה וזש"כ הר"מ אסור לכהן לטמא למת אפי' בעת שמטמא לקרוביו כו' דמשמע דשוין אצלו הן בעת שמטמא לקרוביו או אח"כ כל זמן שלא פירש מן המת או מבי"הק דרק איסור' איכא אבל למלקות כתב בפ"ג שם דין ה' דבעי דוקא יצא ונכנס ולדעתו צ"ל בהא דתניא במסכת שמחות פ"ד היה עומד לקבור את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ה"ז לא יטמא כו' והובא ברא"ש בהל' טומאה דמזה שפט הרא"ש שם דמותר לכתחלה אבלי הר"מ סובר דההיא אתי' כר"ע שם דמקיל בזה וס"ל אפי' בנטמא בו ביום פטור ומקיל גם בזה דבעוד שהוא עוסק במתו מותר לכתחלה אבל לר"ט דס"ל בו ביום חייב וכן ס"ל לר' יוחנן דהא אפי' כדי פרישה מחייב ס"ל גם בעת עסקו אסור וזה דעת הר"מ לאמתו, ודעת הרא"ש נראה דס"ל דלמאי דלא קיי"ל כר' יוחנן דכדי פרישה חייב אתי כל הברייתות כפשטן דבעת עסקו מותר לכתחלה ואחר זה כל זמן שלא פירש איכא איסורא והברייתא המובא בירושלמי מיירי לאחר עסקו במתו או אפי' למת אחר דלוקה מ"מ כל זמן שלא יצא אינו חייב עוד מלקות רק באיסור מה"ת ודעת תוס' שבועות אינו מבורר די"ל דס"ל בבעיא דרב אשי דלוקה ממש כדכתבו שם ואיך ילקה על השהייה וע"ז תירצו דאחר עסקו הוא מוזהר וחייב או י"ל דס"ל דאינו חייב אלא כשפירש לגמרי רק לפי ס"ד הקו' שם השוו דין נזיר בקבר לטומאה בחיבורין וס"ל דבזה אפי' מאיסור תורה ממעט ליה כיון שמחולל ועומד ואיך ילקה לאו דווקא ור"ל איסור מלקות ותירצו דהכא שאני דמוסיף טומאה בכל שעה ומ"מ י"ל דס"ל דבשהייה לבד אין לוקין לפי שאין בו מעשה אך לפי זה אם נימא דס"ל כל שאין בו מלקות אפי' איסור תורה ליכא א"כ בעוסק במתו דאינו מוסיף טומאה מותר לטמא לכתחלה כדעת הרא"ש אך הברייתא שבירושלמי דמיירי במעשה ממש דהושיט לו מת אחר וס"ל דאיסור תורה איכא מלה יטמא ומלקות ליכא לא אתי' לדעה זו, והב"ח בסי' שע"ג השווה דעת תוס' להרמב"ם באין ראי' דלכאורה מורין פשט דעת התוס' דס"ל כל היכא דמחולל ועומד ליכא איסור תורה דאל"כ מנ"ל להקשות על ר"א דלמא מיירי לאיסור מלקות לבד וי"ל דסבירא ליה דודאי איסור מלקות ליכא כיון דאין בו איסור לאו מ"מ מודים דיש כאן עכ"פ איסור תורה מלה יטמא ולא לאחרת כדאיתא בר"מ מיהו בירושלמי משמע דיש בו איסור תורה בלאו דלא יטמא וצ"ל דהיינו טעמא כיון דכתיב לה יטמא ולא לאחרת אהדרי' קרא לאיסורי, קמא בלאו כדאי' (בבכורות דף ט"ו) גבי תזבח ולא גיזה ע"ש וע"ע בתוספות חולין (דף צ"ט) ואיך שיהיה עכ"פ דעת הרמב"ם מבורר דאסור מה"ת אפי' כשעוסק במתו ומי יקל ראש נגדו ובפרט שזה דעת ר' יוחנן בירושלמי ומהתימה על רמ"א שהחליט להיתר הארכתי בזה לעורר לב המעיין יפה. מפה ומפה. מהקושיות חזקות. כראי מוצקות. הנופלות בדעת הרמב"ם בחוזק יד. ואין לדחותם כלאחר יד. ורפו ידי נו"כ הר"מ למצוא בו שם ויד, ומה שיגעתי ומצאתי. כתבתי בעניותי. ומי שדעתו יפה ושלמה ייטיב דעת ומזימה ויבוא שכרו מן השמים:

ע"ב גמרא אלא כגון שנכנס בשידה כו' לישוב קו' היכי דמי היה יכול לומר בפשיטות דנזר ואח"כ התרו בו רק דרצה לפרש ענין בעיא זו כעין בעיא דרב אשי (בשבועות דף יז) דמסיק על זה או דלמא באונס גמירי שהייה כו' כדאית' בתוס' לפי דרב אשי שם לא פסיקא ליה דין שהייה בטומאת מזיד כדבעיא ליה התם ולהכי נקט מלתא פסיקא באונס שנכנס בשידה כו' ובע"א לא משכחת לה כדאיתא (במש"למ פ"ו מה"נ ד"ח ע"ש) ולעיל בתוס' כתבתי עוד בביאור דעת הר"ם דהש"ס כאן תרתי נקט או לאיסור מלקות וכרב ביבי דלית לי' דין מלקות ממש בשהייה כדאיתא בתוס' שבועות שם ומשכחת לה אפי' באונס דפרע חבירו שלא מדעתו או למלקות ממש וכרב אשי שם ומיירי בפרע חבירו מדעתו ואח"כ התרו בו דלרבא לא שמעינן דמחלק בין טומאת מזיד לטומאת אונס ע"ש:

שם אמרת ומה נזיר בקבר כו' קשי' לי למה ליה למילף מנזיר בקבר דשם י"ל משום דדמי לימי טומאה דסותר וכ"ש שאין עולין כדאיתא בתוס' במתניתין יותר היה לו לדון מטומאה קלה שאין הנזיר מגלח עליה דאינו סותר ואפ"ה אין עולין כדאיתא בר"מ פ"ז מה"נ ד"ז עיי' בכ"מ שם. ודוחק לומר דהך נזיר בקבר כיוון נמי לזה שנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה כדפי' הר"מ במתני' דלמה לו להזכיר ד"ז וי"ל דכל כמה דלא ידעינן דימי חלוטו אין עולין מק"ו דנזיר בקבר סבירא לי' נמי בהך טומאה קלה דעולה לו מק"ו דימי חלוטו שמגלח ומביא קרבן ועולה כ"ש טומאה קלה דמת דעולה לו רק לאחר דשמעינן דימי חלוטו אין עולין מק"ו הוא הדין דילפינן טומאה קלה מנזיר בקבר דאין בו נמי דין גינוח וקרבן דמיעטיה הקרא מכל הכתוב בפרשה ואינו עולה והוא הדין טומאה קלה וי"ל בפשי' דלפי דהך טומאה קלה נמי מנזיר בקבר ילפינן דמיעטיה הכתוב מכל דין הכתוב בפרשה ואפ"ה אינו עולה וא"כ לא מטעם סתירה הוא רק מטעם טומאה הוא הדין בטומאה קלה לזה נקט עיקר דינא דנזיר בקבר וה"ה מטומאה קלה ואיך שיהיה צ"ל דנזיר בקבר גופיה דאינו עולה יליף ליה מקרא ואולי מרישא דקרא על נפש מת כו' כל ימי נזרו כו' דמשמע דימי טומאה אינו עולה וחייב בלא יטמא ואח"כ בדין סתירה וגילוח וקרבן דמיירי קרא בדין נזיר שנטמא דרשינן מיתורא דוטמא ראש נזרו דדוקא מיירי קרא ולא לדרוש בק"ו ומה טהור שנטמא כו' והקרא לא מיירי אלא בדין טומאת מת לכן ימי הסגר כיון דאין טעון גילוח וקרבן לא ילפינן מינה דאינו עולה וכדלקמן (דף נ"ו ע"ב) רק ימי חלוטו דיש בו צד השוה דטעון גילוח וקרבן יליף מיניה כנ"ל וע"ע בש"מ:

רש"י ד"ה אלא היכי דמי כו' ונדר בעודו בשידה כו' לכאו' תמוה למה לא פי' כפשוטו דהי' נזיר מקודם ונכנס בהיתר ע"י שידה וכן משמע מפירש"י (שבועות דף י"ז) וכבר תמה על זה המש"למ פ"ו מה"נ ד"ח והניח בקו'. ואף די"ל בזה דאולי גרס רש"י נזר בבי"הק ועל זה הקשה הש"ס היכי דמי ואוקמי' בנזר בשידה וה"ה מקודם דהכל חד, אך יותר יש לדקדק על פירש"י הקודמת ד"ה בעי רבא הואיל דאמר ר' יוחנן לוקה כו' ור"י קאי על טמא שנזר והש"ס אוקמי הבעיא בנזר כשהוא טהור, ודוחק לומר דרש"י פי' זה על הסלקא דעתא אילימא כו' דלמה פי' זה, ולזה נראה בעליל דדעת רש"י היא דגם למסקנא מיירי בכהאי גוונא בטמא שנזר והיינו דנזר