ברכת ראש נזיר נד

מרדות והוא בעיא דלא איפשטא והך במזיד שכתב היינו אם השהיי' היה במזיד דומי' דשוגג שכתב וזה דוקא בצירוף שהיות דלא איפשט אי שהיות מצטרפין לכשיעור ומשמע דאם שהה כדי השתחואה דלוקה ממש אף דהטומאה היה באונס דעיקר שהיי' דגמירי במקדש היינו בטומאת אונס או שוגג ובטומאת מזיד מיבעי ליה (בשבועות דף יז) וגם דשם היה הכניסה בהיתר ואפילו הכי בהתראת שהייה לבד לוקה ולא חילק בזה בין טומאת אונס או שוגג. וזה ודאי אי"ל טעם הרמב"ם דהשהיי' חשיבה מעשה מטעם דנמשך ממעשה תחלה דהא כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ ומצה דאין לוקה משום בל יראה אא"כ קנה חמץ בפסח או שחמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל כו' ומשמע דוקא קנה החמץ בפסח ולא קודם לכן אף שעשה מעשה תחלה אלא ודאי כיון דהאיסו' אינו תלוי בהמעשה לא נחשב השהיי' למעשה אף דנמשך ממילא כל שכן בטומאה שאחר הכניסה דלא עבידי דאתי וקצת משמע ג"כ מרמב"ם הזה דוקא בקנה במזיד אבל לא בקנה שוגג ולא ביערו שיחשב מעשה הקניי' לאיסור שהיי' שאחר זה מדלא כתב בזה אפי' קנה אונס או שוגג כעין שכתב שם אח"כ בדין ד' על ע"א, וזה נגד דעת הגאונים הנ"ל שחילקו בין כניסת היתר או שוגג שכ"ל, ועל כל פנים זאת מוכרח דמעשה היתר ודאי אינו נמשך אחר כך להאיסור להחשב מעשה ועכצ"ל בטעם הר"מ דלוקה בכניסת היתר על שהיות פנים הוא מטעם דנמשך אח"כ מעשה היציאה באיסור ואם כן נימא נמי בטומאת חוץ כהאי גוונא בנכנס בשידה כו' דילקה על התראת שהיי' דנמשך אח"כ מעשה היציאה באיסור וכדפסק בפ"ה מה"נ בנכנס לבית הקברות בשוגג וכשנודע התרו בו ושהה דלוקה וכן בנדר בבית הקברות דלוקה אם שהה דכל הני חד טעמא הוא וכדאמרן:

(י) ואחר הענין בעמק טוב נ"ל דכיון לענין אחר דהנה התוספ' בשבועות שם הקשו על הא דבעי רב אשי נזיר בקבר בעי שהיי' למלקות אמאי ילקה על השהייה כל זמן שלא פירש מן הטומאה והא אמרינן (לקמן דף מב) דכל זמן שלא פירש מן המת אינו חייב אם נגע במת אחר דאינו מוסיף טומאה דמחולל ועומד הוא [וא"כ הכא נמי כיון דנטמא כבר מה יוסיף תת כח השהיי' לחייבו כיון דמחולל ועומד הוא] ותירצו דהיינו דוקא בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו אבל הכא בכל שעה מוסיף עליו טומאה דמוזהר לפרוש מן הקבר ע"ש ותירוץ זה הוא לכאורה נגד הירושלמי דפרקין דאיתא שם עודהו בבית הקברות ר' יוחנן אמר מתרין לו ע"כ פרישה ופרישה והוא לוקה ור"א אמר אינו לוקה עד שיפרוש ויחזור והקשה שם לר' יוחנן מברייתא כהן שהי' לו מת והושיטו לו מת אחר כו' יצא זה שהוא מחולל ועומד ותירץ דר' יוחנן מוקי לה בנטמא בהיתר לאביו אבל בנטמא באיסור חייב ע"כ פרישה ופרישה ע"ש בפי' פ"מ ולדעת התוס' אין כאן קושי' כלל דיש לחלק כתירוצם מיהו לקמן יבואר דתי' הירושלמי הוא כתי' התוס' ואיך שיהי' מוכח עכ"פ דתירוץ התוס' במחלוקת שנויה בירושלמי ור"א לית ליה דלוקין ע"כ פרישה ופרישה אם לא כשפירש ממש ויחזור ויטמא ודעת הרמב"ם כר"א כדמוכח מדבריו בפ"ג מהל' אבל ד"ד כהן שנכנס לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם שהה כדי השתחואה הרי זה לוקה נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו בכל פעם הרי זה לוקה על כל כניסה וכניסה כו' וכשהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים אעפ"י שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי הוא מחולל ועומד כל זמן שלא פירש עכ"ל הרי דבעי דוקא פירש ויצא ולא על כל שיעור פרישה ופרישה ועכ"ז סבירא לי' במי שנכנס בשגגה וכשנודע לו התרו אותו ושהה דלוקה ולא אמרינן שהוא מחולל ועומד וקשה מה לי אם נטמא במזיד דלוקה אחת ושוב אינו לוקה מטעם זה דמחולל ועומד ובין שנטמא בשגגה וכן כשנזר בבי"הק ואח"כ התרו בו שיצא דפסק הר"מ דלוקה ולא אמרינן ביה מחולל ועומד וכקו' התוספ' על טומאת אונס דאיירי רב אשי וזו קושי' עצומה, ונ"ל דהרמב"ם ס"ל כיון דמי שמשהה הטומאה אף דמחולל ועומד איכא איסור תורה כדאיתא בברייתא הנישנית בירושלמי שם וז"ל מתניתא פליגי על ר"י כהן שעומד בבי"הק והושיטו לו מת אחר יכול יקבל ת"ל לא יטמא הרי שקיבל יכול יהא חייב ת"ל להחלו את שהוא מוסיף חילול על חילולו יצא זה שאינו מוסיף חילול על חילולו [י"ל דהכי פי' דוקא כשפירש מן המת דאז אם יטמא שנית מוסיף טומאה יצא זה כו' וזה כעין תי' הש"ס (לקמן דף מ"ב) כאן בחיבורין כו' ע"ש ובחנם החזיר פניו מזה הפ"מ שם דפי' בע"א ע"ש] ומתרץ דר"י מחלק בין אם היה תחלת טומאתו ע"י היתר או דשוהה מטומאת איסור לפי' הפ"מ שם ולקמן אכתוב בע"א דמחלק בין עוסק בטומאת היתר או אח"כ אך הר"מ לא ס"ל בזה כר"י דמחייב על כל שיעור פרישה רק בשפירש ממש מ"מ ס"ל להרמב"ם לחלק בין אם נמשך החילול מטומאת איסור כהאי שנכנס בשגגה או בנדר בביה"ק במזיד ושוהה בטומאה דעכ"פ חייב אחת כיון שמתרין בו אח"כ ולא שב מידיעתו כחדא חילול דמיא וה"ל כמתרין בו באמצע המעשה דלוקה ובין אם היה החילול תחלה ע"י טומאת אונס דאינו מצרפו לחילול שאח"כ והו"ל כטומאת היתר ככהן שמטמא לקרוביו וכל זמן שלא פירש ס"ל להרמב"ם דאינו לוקה כלל מטעם דמחולל ועומד, וכן משמע מלשון הר"ם פ"ב מהל' אבל דט"ו הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמטמא לקרוביו כו' ומשמע דגם אח"כ איסורא איכא ולא מלקות אבל בטומאת מקדש דלא שייך טעם זה ס"ל אף בטומאת אונס ושהיית מזיד לוקה דאין חילוק בזה בין שוגג לאונס והאי דלוקה צ"ל בטעמו כמש"ל בשי' תוס' משום דנמשך בשהיי' יציאת איסור במעשה ממש רק בטומאת אונס בכהן אינו לוקה משום מחולל ועומד וס"ל להר"ם דבעי' דרבא בשהייה למלקות ללקות ממש קאמר ובנטמא באונס או בשגגה כפי' התוס' וגם בעיא דרב אשי בנזיר בקבר למלקות ממש קאמר וכגון שנכנס בשגגה דגם בלאו הכי צ"ל דדין זה שכתב הר"ם בפ"ה די"ח בנכנס בשגגה וכשנודע התרו בו ושהה דלוקה מהא דרב אשי שמיע ליה לפי דקשה טובא מנ"ל להרמב"ם בטומאת חוץ כהאי גוונא דנכנס בשגגה דבעי שהייה הא כל עיקר דינא דשהייה בחוץ נובע מן בעיא דר"א דלמא גמירי שהייה לא שנא בחוץ ולא שנא בפנים ושהיי' דבפנים מיירי דווקא שנכנס בהיתר ובמקדש נטמא אבל אם היה טמא מתחלתו ונכנס בשגגה במקדש לא גמירי שהייה וא"כ מנ"ל להר"ם דבכה"ג בחוץ בעי שהייה. ועיי' במשל"מ פ"ו ד"ח שכתב כן בפירש"י והעלי' עינו מדעת הר"ם וע"כ צ"ל דפי' כן בעיא דר"א לפי שלא רצה לאוקמי' בטומאת אונס מטעמא דאמרן דל"ש ביה מלקות להכי אוקמי בטומאת שוגג והא דאר"א או דלמא באונס גמירי ל"ש כו' אתא לאפוקי טומאת מזיד דבעי ר"א שם אי גמירי שהייה בטומאת מזיד ולא נחית למיבעי דרך את"ל דגמירי שהייה במזיד ותפס לשון ברור באונס וה"ה שוגג דהכל חדא בדין מקדש וה"ה בנזיר לאיסור אך למלקות פי' בנכנס בשגגה משום דשוגג אחר כניסת היתר לא משכחת לה כל כך דאי בנדר בבי"הק לא משכחת שוגג כלל דאי לא היה יודע שזו ביה"ק הוי ליה נזירות בטעות ואינו חל כלל עיי' במש"למ שם ואי בנכנס בשידה ושגג בנזירות ששכח שהוא נזיר ופרע בעצמו המעזיבה הוי לי' טומאת מזיד ור"א בטומאת שוגג איירי ובזה דנכנס בשידה ושגג בבי"הק לא שכיחא כולי האי דהא נכנס בשידה סתום כדי שלא יטמא והשידה סתום מוכחת עלי' אין זה אלא קרוב למזיד ולהכי אוקמי' בנכנס שוגג ולפי האמת דלא שנה לן בין טומאת שוגג או מזיד הוי פירושא דנכנס בשגגה בשגג בנזירות והזיד בטומאה וס"ל להר"מ דלענין שהייה דמלקות אין נפקא מינה בין כניסת שוגג או בנטמא בפנים בשוגג והתם בטומאת מקדש שאני דבנטמא בחוץ ושגג בכניסה מחוייב בקרבן על הכניסה אף בלא שהייה ואם הוא בגוונא דלא מחייב קרבן כגון שלא היה לו ידיעה בתחלה כפי שביאר הר"מ רפי"א מהל' שגגות ונודע אח"כ מטומאה ושהה במזיד אין הכי נמי דסבירא לי' להר"מ בכה"ג דלוקה דומיא דחוץ ואף דכל נו"כ לא העירו מזה כל מעיין ישפוט שהדברים מוכרחים כן וד"ת עניי' במקום זה כו'. והא דאוקמי הש"ס הכא בנכנס בשידה ובא חבירו ופרע היינו לפי דלא ברירא אי ס"ל לרבא דלוקה אשהייה דאולי ס"ל כרב ביבי במכות שם דאפי' בשהייה דכלאים חשיב ליה אין בו מעשה ולא לקי לכן תפס הש"ס מלתא דשוי' לתרווייהו הן לאיסור מלקות אליבא דרב ביבי ובאונס דפרע חברו שלא מדעתו והן למלקות ובטומאת מזיד דפרע חבירו מדעתו והתרו בו אח"כ דלוקה וכרב אשי דלרבא שוה טומאת אונס או מזיד ורק לרב אשי מיבעי לי' בשבועות שם ולהכי לא מסיק הש"ס כאן כדאי' בשבועות או דילמא באונס גמירי כו' גם בלאו הכי י"ל דמיירי בהתרו בו אחר שנזר רק דתפס מלת' די"ל הכי והכי כמ"ש בגמר' אך לפי האמת דס"ל כרב אשי דיש מלקות בשהייה ס"ל להר"מ דבעיא דרבא בשהייה וכן בעי' דר"א נזיר בקבר מיירי נמי למלקות ממש כנ"ל: