ברכת ראש נזיר נג

לקפוץ ולצאת מיד כדאיתא ברמב"ם והא דמחייב בכלאים על כל אחת ואחת זהו משום דהתם יש בידו לתקן איסור מלבוש שלבש וגורם להשהות הלבישה כדכתב הכ"מ הנ"ל ולמש"כ א"ש נמי פירוש הרא"ש (בנדרים דף ד') ד"ה כי פליגי למלקות אם התרו בו לצאת ולא יצא ואליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אי נמי לאיסור מלקות. ולכאו' תמוה כיון דקיי"ל כרב אשי במכות דהשהייה נחשב למעשה א"כ הוא הדין הכא חיוב מלקות איכא ולמה זה כתב להיפוך מבלי זכר הלכה פסוקה דרב אשי אלא ודאי דלא דמי להא דרב אשי דגם תירוץ השני שבתוספו' לאיסור מלקות הוא גם כן לרב אשי ולכן העתיק הרא"ש דבריהם בפשיטות. ואל תשיבני מהא דכתב שם התוספות אחר כך כדין נזיר בקבר דהקשו איך ילקה על השהיי' דמחולל ועומד ותירץ בחילוקים שונים ולא כתבו בפשיטות דאיירי לאיסור מלקות וש"מ דסבירא לי' לרב אשי דלוקה ממש. לא קשה מידי דהא לס"ד דתוס' שם דדימו להא דהושיט לו מת אחד סבירא ליה דאף לכתחלה מותר מה"ת וליכא ביה איסור מלקות לכן יצאו לחלק בע"א, ולפי מה שכתבתי לקמן בדעת הר"ם יראה דמוכח איפכא דלתי' התוספו' שם צ"ל רק לאיסור מלקות וכן נראה לכאו' מתוס' (לקמן דף מ"ג) שכתבו בהא דפרע חבירו דצ"ל דהוא מסייע כו' שהסכימו לתי' הב' דהשהיי' דטומאה אינו אלא לאיסור מלקות כשאינו עושה מעשה ולא דמי לדהכא שהתרו בו אל תנזור דכאן מביא במזיד עליו הטומאה חשיב מעשה מה שגורם היציאה באיסור משא"כ באירע הטומאה עליו בשוגג או אונס דממילא יהי' היציאה באיסור לא חשוב השהייה מזיד למעשה לחייבו מלקות על זה ולקמן (דף מ"ג) יבואר עוד ע"ש. (ו) העולה מדברינו מה שנ"ל בשיטת התוס' כי הוא זה היכא דמביא עליו האיסור במזיד אפי' בנכנס בהיתר והתרו אותו בעת הבאת הטומאה אף שענין איסור הבאה הוא שלא ע"י מעשה אפי' הכי כיון שגורם בזה אח"כ יהי' מעשה היציאה באיסור הרי זה חשיב כמעשה ולוקין עליו וזהו באחד משלש אלה דחשב הש"ס כגון דא"ל בביה"ק לא תנזור או בנכנס בשידה וחבירו פרע מדעתו וציוויו או שנכנס בבית וישב שם עד שמת אדם שם וכדאיתא (לקמן דף מ"ג) והתרו בו לצאת מקודם ולא יצא הרי זה לוקה מיד ולא בעי שהייה, וכן הוא דעת הרמב"ם כמו שיבואר וע"ע (לקמן דף מ"ג) בתוספ' מש"ש ולפי זה מש"כ רמ"א ביו"ד סי' שע"ב בכהן ערום באהל המת אסור להלביש עצמו וע"ע כה"ג בתשו' שאגת ארי' (סי' נ"ח) בדין ציצית שנקרע בשוק בשבת שהרואה יגיד לו ולמש"כ בפי' התוס' דזה מקרי אין בו מעשה אין צריך להגיד לו ובפרט בכהן ערום דעת רוב הפוסקים להתיר עיי' בחידושי על מס' ברכות (דף כ') ברש"י ד"ה שב ואל תעשה מש"ש, וראיתי בכ"מ פ"ג מהל' אבל ד"ו שכתב לדעת התוס' (לקמן דף מ"ג) דבפרע חבירו צ"ל דהוא מסייע דכן נמי באוקימתא שניי' דשם דעייל כשהוא גוסס מיירי שהתרו בו כשנכנס דאז מחשב מעשה הכניסה וה"ה אף בלא גוסס שהתרו בו כשנכנס למ"ד התראת ספק שמה התראה ולפי מש"כ א"צ לזה דה"ה בהתרו בו אח"כ חשיב למעשה מה שגורם במזיד להביא עליו הטומאה ואינו יוצא שם דומי' דהכא דאמרי ליה לא תנזור רק באוקימתא דפרע חבירו ולא בעצמו הרמב"ם מוקי לה בפרע מדעתו והתוס' כתבו דהוא מסייע והיא היא והא דלא אוקמי בפרע עצמו צ"ל דאורחיה דמלתא קתני לפי כשפורע עצמו מסתמא פורע מעט מעט והדרי ק"ל שם כי יפיק ידי' אסתאב וביאה לא הוי עד דיאהיל רובו ולא הוי טומאה וביאה כאחת אבל אוקימתא שניי' דיתיב עד שימות לא פי' התוס' דבר דאתי שפיר בפשיטות וכמ"ש והיכא דלא התרו בו מקודם רק אחר שנזר או בנטמא באונס ושוגג דבזה מיבעי ליה אי בעי שיעור שהייה אף דשהה הרבה אם הוא בחיוב מלקות גמור או לאיסור מלקות תליא בהשני תירוצים דהתוס' שבועות אם חשיב השהיי' כמעשה ולפי הנראה הסכימו התוספ' והרא"ש לתי' השני רק לאיסור מלקות:

(ז) ודעת הרמב"ם בזה נעלמה. אין אתנו יודע עד מה כמו שיבואר דהנה בהנך שלשה דברים שכ"ל לשי' התוספ' דלוקין עליהם גם דעת הרמב"ם מבואר כן וזש"כ בפ"ה מהלכות נזירות די"ח נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת או שנכנס לאהל המת בשידה ובא חבירו ופרע מדעתו הרי זה לוקה כהנך תרי אוקימתות דלקמן (ד' מ"ג) והך דשמעתין דאמרי ליה לא תנזור מבואר בפ"ו ד"ח אם התרו בו שלא יזיר עיין בכ"מ שם הרי מבואר אף דאין בו מעשה והכניסה היה בהיתר אפ"ה ס"ל דלוקה, אך בזה צריך עיונא רבה דכתב בפ"ו ד"ט נכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה ונטמא אעפ"י ששהה שם אינו לוקה רק מכת מרדות והראב"ד השיגו ודעת הכ"מ דהר"ם פי' ענין הבעיא דסוגיין אי כעי שהיי' ולוקה או לא גמירי שהייה ואינו לוקה כלל אף ששהה ודבריו תמוהין כמו שהקשה הלח"מ בפ"ה די"ט ממש"כ הר"ם שם נכנס לביה"ק בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ושהה שם כדי השתחויה לוקה, וכתב ע"ז ואע"ג דיש לחלק דהכא דנכנס לבית הקברות באיסור אעפ"י שהיה בשגגה משא"כ התם שלא נכנס באיסור מ"מ קשה כו' ע"ש ובדעת הכ"מ צ"ל דלוקה דכתב בפ"ה שם ר"ל מכת מרדות וכ"כ בהדי' הב"י בטור ח"מ סי' שפ"ה בלשון הכלבו שכתב כלשון הר"מ. אך כל מעיין עין בעין יראה בלשון הר"מ דלוקה ממש קאמר כפי' הלח"מ והנה חילוק זה בין כניסת איסור אפי' בשוגג לכניסת היתר רצה להחזיק גם המשל"מ פ"ג מה' ביהמ"ק דכ"א (ובשאגת ארי' סי' ל"ב) וביארו בטעמו דמעשה הכניסה שבתחלה נמשך להאיסור שאח"כ שהיה בלי מעשה ובכניסת היתר אינה מצטרפת עם סופה להחשיבה כמעשה אך סתרו זה מסוגי' הש"ס דכאן ודלקמן (דף מ"ג) דמוקי בנכנס בהיתר ומשמע דלוקין עליו וכבר לדעת שיטת התוס' לנכון מקושיות הנ"ל אך בשיטת הר"מ אינו מספיק דהא כתב בפ"ו ד"ח מי שנדר והוא בביה"ק לוקה על שהייתו שם ועיי' בכ"מ שם הרי דס"ל אפי' בזה שנכנס בהיתר ונדר שם דלוקה כששהה אף שאין בו מעשה דעקימת שפתיו לא הוי מעשה ומ"ש מהא דנכנס בשידה כו' דאינו לוקה כהנ"ל דאין לומר הטעם משום שבמזיד נדר דהא מיירי דלא התרו מקודם דלהכי בעי ששהה והתראת השהיי' אין בו מעשה ודברי האו"מ בזה אין בו טעם ואמרי נועם ודחוי מעיקרו לפי מש"כ. (ח) ויש לכאו' מקום ישוב עפ"י מש"כ הה"מ פי"ג מהל' שכירות ד"ב על מה שפסק הר"מ שם אפי' חסמה בקול לוקה כר"י בב"מ (דף צ' ע"ב) והטעם דעקימת שפתיו הוי מעשה ופי' התוס' שם משום דבדיבוריה עבד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה ונעשית מעשה הדישה באיסור דומי' דמימר בקדשים דס"ל לר"י בתמורה האי טעמא דבדיבוריה עבד מעשה ואף דדעת הר"מ במימר דלא מקרי מעשה כתב הה"מ די"ל שכל לאו שאי אפשר בו מעשה אלא דיבור אין הדיבור כמעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול נחשב כמעשה ולזה י"ל גם בנודר בבית הקברות כיון דמשכחת טומאה במעשה גם הדיבור נחשב כמעשה דגם בזה מדיבורי' עבד מעשה היציאה באיסור ואף דלא התרו בו כשנזר מ"מ ענין מעשה דיבור נמשך אח"כ באיסור שהיי' כעין שכתבו הש"א והמש"למ דמעשה הכניסה באיסור שוגג נמשך לאח"כ וכ"ש בנודר במזיד אבל בנכנס בשידה כו' דאין בו שום מעשה רק שהיית איסור הוי ממש לאו שאין בו מעשה, ובזה יתפרש ג"כ לשון הרמב"ם ספ"ו מה"נ נזיר טהור שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר הרי מתחלה דקדק בטעמו דעשה מעשה ובנודר בבית הקברות לא כתב טעם ע"ז ולמש"כ יש לומר דטעמו בצדו דמשום דמצינו איסור זה ע"י מעשה בנזיר טהור שטימא גם בנדר בבית הקברות לוקה ולזה כתב מקודם האי טעמא דעשה מעשה ומ"מ סברא זו איננו מוסכם (עיי' במש"למ פ"ד מהל' מלוה ולוה ד"ו) גם ענין זה שימשך המעשה הקודמת לאיסור שאח"כ ליחשב כמעשה היא סברא דחוקה והוכחת הגאונים מלבישת כלאים בשוגג דנחשב אח"כ למעשה אין ראי' דלבישת כלאים שאני כמש"ל באורך ובפרט איסור אמירה שימשך אח"כ למעשה כזה לא מצאנו ויש לומר קצת עפ"י דעת הלח"מ בפי"ח מהל' סנהדרין בטעם דחסימה בקול לוקה ולא דמי לממיר דאיתעבד מעשה הקדש דשם אין בו רק אמירה לאפוקי חסימה בקול דמדיבורי' נמשך מעשה דישה ובעדים זוממין ההריגה וכה"ג יש לומר בנודר דממנו נמשך מעשה יציאה באיסור ונמשך גם להתראה דשהיי' מצד שלא נגמר עדיין מעשה היציאה עד שהתרו אותו שיצא וזה ג"כ הטעם דבל תאחר דלוקה וכן בנכנס לבית הקברות בשגגה דהתחיל האיסור ע"י מעשה ונמשך עד אחר היציאה. לאפוקי אונס דנכנס בשידה כו' השהיי' לבד לא הוי מעשה ועל היציאה אי אפשר לחייבו דבזה איפרש מאיסורא ואין דעתי נוחה בכל זה אשר אין להם שורש בש"ס ואין דרכו של הר"מ לכתוב דינים מפורשי' אלא המבוא' בדחז"ל אם לא בלשון נראה לי. (ט) וביותר קשה לי מהא שכתב הרמב"ם ספ"ג מהל' ביאת מקדש יצא בקצרה והלך מעט ועמד ושהה מעט עד שנצטרף מכל השהיות כדי השתחואה במזיד אינו לוקה, בשוגג אינו מביא קרבן מפני שהדבר ספק אבל מכין אותו מכת