ברכת ראש נזיר נב

לענין איסור מלקות ולא לחיובא ורב אשי דפליג עליה התם וחשב השהייה במעשה כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה ועיין במשל"מ שם דנתחבט בזה על מה דמסקו ורב אשי כו' דאם הקשה להם לרב אשי הא הוי ליה לאו שאין בו מעשה הרי קו' זו אינה נמשכת מסוגי' דשבועות שם ובעיקר דינא במסכת מכות היה להם לבאר זה עמש"ש באורך, ואלי קשה עוד דמסידור לשון התוס' משמע דהיינו טעמא דמחשב השהייה כמעשה לרב אשי כיון דתחלת כו' הוא לתירוץ אי נמי דחידשו דרב ביבי סבירא ליה דהוי ליה לאו שאין בו מעשה והקשו מרב אשי וגם לתירוץ א"נ האריכו בדבריהם בטעמא דרב ביבי דלא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאיב"מ ובתירוץ ראשון שם לא זכרו מכל זה ולא דבר רק הוא, על כן נ"ל בשיטת התוס' דלא ס"ל האי טעמא דתחלת הכניסה שהיה ע"י מעשה יחשב אח"כ השהייה באיסור כמעשה ע"י כן כי מה ענין צירוף מעשה הכניסה לאיסור טומאה הבאה לו אח"כ אטו שם איסור כניסה הוא ולא דמי לאיסור כלאים דכתבו התוס' האי טעמא דתחלת הלבישה היה ע"י מעשה דהתם שאני דאיסור כלאים בא משם לבישה דלא תלבש כלאים וא"כ אף דהשהייה גופיה אין בו מעשה מ"מ כיון דהאיסור נמשך מלבישת המעשה ויש בידו להסיר מעשה הלבישה לפשוט אותו לכן עדיין שם איסור לבישה עליה מה שאין כן מעשה כניסה לגבי איסור טומאה הוא ענין אחר ולא קרב זה אל זה דטומאה יוכל להיות בלא כניסה דהיינו כשבא חבירו ומאהיל עליו טומאה ושהה שם והו"ל אין בו מעשה וה"נ דכוותי' כיון דעל הכניסה לא הוה עליו מעשה איסור והשהייה אין בו מעשה. (ג) ובהכי יתיישב דעת תוס' (יבמות דף צ' ע"ב) בד"ה כולהי נמי שב ואל תעשה וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מיכסי הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף ואח"ז שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה ואור"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מיחייב עד אחר שנתעטף עכ"ל, ובתשובת שאגת ארי' (סי' ל"ב) תמה ע"ד דמה בכך הא מ"מ כיון דחיוב ציצית בא עליו ע"י מעשה בעיטוף כל כהאי גוונא חשיב ליה כקום ועשה ודמי להא דכלאים דאף דלבש בשוגג וכשנודע לו שוב אין בו מעשה אפ"ה בתר תחלתו אזלינן כו' ולא תימא דכל הני טעמי משום דהתחלתו היה באיסור ואף בשוגג שם איסור עליו בעת הלבישה כו' דהא ליתא דהא אמר בפרק שלשה מינין (לקמן דף מ"ג) כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל כו' אלמא אף שתחלת הכניסה היה בהיתר גורם להאיסור שאח"כ להיות חשוב כעושה מעשה ועוד דההיא בעיא דשהייה למלקות גבי מקדש מיירי שתחלת הכניסה היה בהיתרא והרי הדברים ק"ו ומה התם שבשעת כניסת היתר לא עבידי דאתי האיסור אח"כ דהא אפשר שלא יטמא בעזרה או לא יבוא חבירו ויפרע מעליו המעזיבה אפ"ה חשבינן האיסור שאח"כ כעושה מעשה מחמת תחלת מעשה הכניסה כיש בעטוף סדין דעבידי דאתי אח"כ האיסור בחיוב ציצית דיחשב כמעשה עד כאן תורף דבריו. ואף דראיות שהביא יש לדחות כדאיתא בתוס' (לקמן דף מ"ג) דצ"ל דהוא מסייע להסיר המעזיבה וכן בבעיא דשהייה למלקות איתא בתוס' שבועות דהוי ע"י מעשה ע"ש ובעיא דאונס אוקמי התוס' שם לאיסור מלקות מ"מ אינני רואה מפי כתבם שיכוונו לחילוק זה אי היה המעשה בהיתר או ע"י איסור שוגג אך למש"כ לשונם דייקו לחלק בין אם האיסור הוא על שם לבישה שלבש באיסור ואותו מעשה האיסור נמשך אח"כ כין אם החיוב אינו נקרא ע"ש המעשה הקודמת דשם מעשה והעיטוף אינו נקרא על שם חיוב ציצית הכא אח"כ וא"כ הדברים ק"ו לנידון דידן ומה התם דאי אפשר לחיוב ציצית בלא מעשה העטיפה ואפ"ה לא צרפינן זה למעשה לחיוב שאח"כ כ"ש כניסה דהיתה ואפילו בשוגג דאין האיסור נמשך ממעשה הכניסה דהא אפשר שלא יטמא וכן בשוגג אפשר שלא יודע לו הטומאה ולא יבוא כלל לידי חיוב כ"ש שאינו מצרף מעשה הקודם לאיסור שאח"כ ליחשב כעושה מעשה וכלאים שאני וכמ"ש. והא דרצה התוס' לומר דשהייה בטומאה הוי כמעשה לחיוב מלקות הוא מטעם אחר כמש"ל כיון דבאיסור טומאה זו יש בו מעשה היציאה באיסור ואף בדהוא לא גרם לזה במזיד כעין בעיא דרבא שם בנטמא בשוגג ושהה במזיד או אף בנטמא באונס כמו הכא שנכנס בשידה ובא חבירו ופרע כיון שבידו לצאת ע"י האונס דכשיודע מזה לצאת תיכף ושהה במזיד אף שעל היציאה לבד לא הוי כמזיד דהא צריך לצאת מ"מ השהייה גורם שיהא ההוצאה במזיד נחשב כמעשה. (ד) ובזה יובן דעת תוס' שם בשבועות דכתבו הכא משמע דהוי לקי אשהייה כו' ורב ביבי לא מחייב אשהייה אף דיש בידו להסיר מעשה הלבישה ומשהה עליו האיסור לבישה והפשטה ע"ז תירצו דגם רב ביבי מודה לרב אשי שם דחייב אשהייה מטעם שכתבתי, וכן כתב הכ"מ פ"י מה"כ על הך דינא דרב אשי דמחייב בשוהה כדי לפשוט וללבוש וזה לשונו ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה וצ"ל שמאחר שהיה בידו לתקן האיסור מעליו בכל פעם שמתרין בו חשיב כלובש וכן כתב הריטב"א בשם התוס' וכיון למה שכתבתי וכתבו עוד אי נמי לרב ביבי לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה דזה לא מיקרי מעשה ענין הפשיטה או היציאה בטומאה כיון דלא נמשך זה מאיסור שהייה וגם רב אשי מודה לזה והכא איירי למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או לאיסור מלקות ורב אשי דפליג התם הוא מטעם אחר כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה ושם איסור לבישה זה נמשך בעודן עליו הוי ליה כעושה מעשה וזה אינו רק באיסור כלאים אבל בשהייה דמקדש דאיסור שם טומאה אינו ע"ש הכניסה גם לרב אשי צ"ל דמיירי לאיסור לבד וזה הוא כוונת מהרש"א שם ובחנם השיג עליו המשל"מ שם ולכן נמשך מה דמסקו לרב אשי כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה לתירוץ הב' לפי שמקודם סברו ענין זה מה דחשיב מעשה הוא מפני מעשה האחרון שהשהה ע"ז ולפ"ז דין פשיטה בכלאים וגם יציאה בטומאה שוין לזה דמקרי מעשה והקשו מרב ביבי ותירצו דלכ"ע מקרי מעשה בכה"ג גם לרב ביבי ואח"ז תירצו להיפך דהיציאה לכולי עלמא לא מקרי מעשה רק במעשה דכלאים לבד פליגי, ונ"ל דלתירוץ זה נמשך גם סוף דבריהם מש"כ הכא אפי' אי לא בעינן כדי השתחויה מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה דיש לדקדק למה כתבו כדי יציאה וכניסה הא בכדי יציאה לבד די להתחייב עליו שהיה יכול לצאת ולא יצא דכן כתבו התוספות במכות (דף כ"א ע"ב) ד"ה ואפי' אינו חייב עד שיוכל לפרוש ובמהרש"א שם משמע שעמד ע"ז אך אינו מתרץ ע"ז. (ה) הן אמת שראיתי במשל"מ פ"ב מהל' ביאת מקדש סוף דין כ"א שעמד ע"ד תוס' מכות וז"ל ומתחלת דבריהם משמע דבשיעור שהייה כדי פשיטה לחוד חייב וכן נראה מסוף דבריהם שכתבו אינו חייב עד שיוכל לפרוש משמע דדי בכדי יציאה לחוד ולא בעינן כדי כניסה ומאמצע דבריהם יראה דבעי כדי פשיטה ולבישה וא"כ גבי טומאת מקדש ונזיר בעי כדי כניסה ויציאה דומיא דפשיטה ולבישה וכדכתבו בפ"ב דשבועות עד כאן דבריו. ומהתימה על גדול כמותו שהעמיק עיונו בכל מקום וכאן ראה מקופיא וכשגגה כו' דודאי להך בעיא דשהייה בטומאה לחייב מלקות אחת די בשיעור יציאה לבד שיוכל לפרוש ולא פריש אך התם דמיירי במתני' שם לחייב על כל אחת ואחת והתרו אותו כמה פעמים להכי צריך שיהיה בין כל שהייה ושהייה בכדי פשיטה ולבישה כדי שיוחשב כל אחת בפני עצמו לחול עליו מחדש חיוב ההתראה וכדאיתא ברמב"ם ספ"ו מה"כ וזה שכתבו שם אבל הכא דבעי כדי שיעור כדי לפשוט וללבוש (ולא כהאי דשבועות דמיירי בשיעור פרישה לבד שלא שהה רגע יותר כדי השתחויה דאלו היה שם שיעור יציאה וכניסה היה נמי כדי השתחויה וזה מיב"ל התם אי בעינן שיעור השתחואה כמש"ש) כיון דעדיין הלבישה ראשונה קיימת אין כאן עבירה אחרת לחייב עליו עוד אם לא דשהה כדי פשיטה ולבישה שיחול עליו שם לבישת כלאים ביני וביני. ומה שציינו בהתחלת הדיבור ואפילו לא שהה אלא להפשיט מלבוש חייב פשוט דטעות סופר הוא כי לשון להפשיט מלבוש הוא כייתור לשון וצ"ל אלא להפשיט וללבוש חייב כדמסקי שם וכן העתיקו בתוס' שבועות וכגי' הש"ס מכות שם דע"ז קאי אריכות דבריהם שם מה שהוצרכו לזה וכמ"ש ולפי זה יקשה ע"ד התוס' שבועות בישוב קושיא זו דלא דמי לשהייה דכלאים למה זכרו שיעור יציאה וכניסה ולפי מש"כ י"ל דכיוונו זה להך תירוצא דאי נמי דמיירי לאיסור מלקות ולחייב על השהייה ובזה י"ל דמיירי אף לאיסורין הרבה ומיב"ל אי בעינן שיעור שהייה כדי השתחואה או כדי יציאה לבד ובכה"ג יש לחייב על כל אחת ואחת בשיעור יציאה וכניסה ויציאה להכי נקטו והכא אפילו כו' בעינן כדי יציאה וכניסה אבל לתירוץ ראשון דמיירי לענין מלקות גמור וחשיב מעשה מה שגרם מעשה יציאה באיסור ולא מטעם שהייה בזה לא שייך חיובין הרבה רק למלקות אחת ואין בזה לשער כדי יציאה וכניסה כי אולי אף כדי יציאה לבד לא צריך רק שישהה מעט יותר אחר שיודע לו הטומאה שהיה לו