ברכת ראש נזיר נא

אמר הריני כמו שקבלתי כעין שכ"ל ולפי"ז ס"ל דהא דחייל לאיסורא אינו אלא מדרבנן אבל מה"ת בעי קבלה מחדש וצ"ל דלאו דוקא נקט לא לקי אטומאה דהוא הדין על יין ותגלחת כיון דמה"ת בעי קבלה מחדש וכן משמע מרש"י בסמוך בד"ה הא למלקות זו וזו שוין ששניהם לוקין על הטומאה ולדקדוקי נזירות משמע דריש לקיש פליג גם בשאר דקדוקי נזירות וזה הוא ג"כ שיטת הר"נ נדרים (דף ד') דר"י וריש לקיש פליגי אי לקי איין כו' ע"ש אך הא קשיא מנ"ל לרש"י הא דבעי אמירה כשיטהר הא י"ל דלא פליגי רק בימי טומאתו וכ"ה בר"נ דנדרים שם דכ"ע סבירי להו דחיילא מאלתר וא"צ קבלה כדנפק ופליגי אי לקי על ענבים בעודו בביה"ק כו' ע"ש ולאו דוקא בביה"ק רק כל זמן שלא נטהר מטומאתו ואף שיצא מביה"ק עדיין הוא בטומאתו הראשונה כדמשמע מקו' הש"ס דכאן לריש לקיש מאין בין טמא שנזר כו' ויותר קשי' לפי' דצריך אמירה לר"ל מאי הקשה הש"ס בנדרים שם ועוד האמר מר בר ר"א כו' ופי' הר"נ שם כיון דחל עליו נזירות ואין צריך קבלה מאי בל תאחר איכא ולפירש"י דצריך לקבל עליו קשה הא י"ל דבל תאחר הוא עד שיקבל עליו כדין תורה וצ"ל דרש"י לא ס"ל בזה כשיטת הר"נ וס"ל כיון דלא לקי ודאי צ"ל הא דחייל עלי' איסורא אינו אלא מדרבנן דלא סבירי להו כסברת התוס' דכיון דמעטיה רחמנא מקרבן כו' ואפ"ה הקשה הש"ס נדרים שם מאי בל תאחר איכא כיון דסוף סוף חייל דחייב בכל דיני נזירות ליכא בל תאחר ואולי הוצרך לזה מחמת קו' הש"ס מאין בין טמא כו' הא למלקות זו וזו שוין מנא ליה הא דלמא הברייתא חילוק דיום שביעי נקט כשיטהר ולא מיירי בימי טומאה להכי פירש דלר"ל כיון דאינו לקי ש"מ דלא חל איסור עליו מה"ת א"כ ביום ז' לכשיטהר בעי אמירה והא דלא אוקמי' דהדר אמר דא"כ יקשה מאי קמ"ל בהאי דינא דטמא שנזר שיום ז' עולה וכמש"ל או כתירוץ התוס' ד"ה ונזיר ע"ש, וע"ע ברש"י בסמוך בד"ה ליתנייה משמע קצת דקו' הש"ס בחילוקא דלוקה איום שביעי קאי וכמ"ש ועיי' בתוס' בע"א:

ד"ה בתקנתיה כו' ואמר לן רבי דה"נ [מצי למימר דטמא] שנזר אין מגלח תגלחת טומאה ונזיר טהור שנטמא מגלח בשביעי () אלא תנא כו' כצ"ל ור"ל הא דמשני דלתגלחת זו וזו שוין דשניהם מגלחין בשביעי וזה דלא כדמסיק הש"ס דלא בעי גילוח דהכי נמי מצי למימר כהמסקנא דאינו שוין רק דנקט שביעי וכל מילי כדאיתא לקמן ר"ל זה וזה שוין למלקות דבל תאחר כיון דנחית לחילוקא דיום השביעי כשנטמא הרי מוסיף ימי טומאה ועיין תוס' ד"ה קרבן ומש"ש כנ"ל ועיין. וז"ב ודלא כאו"מ:

ד"ה בעי רבא כו' [ותניא] במתניתא כוותיה כצ"ל ומה שהוצרך לזה יתבאר לקמן ריש עמוד ב' ברש"י ד"ה אלא עיין שם:

ד"ה נזיר כו' [הכא] נמי כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה הכא במאי עסקינן כו' אמר יחול עלי [הנזירות] דהוי כו' כצ"ל דאי אמר יחול עלי נזירות בלא ה"א נ"ל דפשיטא דמהני דאף דנזירות הוא כעין שבועה דמתסר נפשיה מ"מ יש בו נמי ענין נדר דלכן מהני ביה התפסה וכמ"ש ברפ"ב רק אם אמר לשון הנזירות בה"א הידוע לא מהני אלא בכהאי גונא דהכא דאמר שוב פעם אחרת וכן הוא לשון התוס' לעיל בד"ה וריש לקיש ולפי' התוס' צ"ל הא דנקט הש"ס ביוצא ונכנס לאו דוקא דהא עיקר תירוצא הוא דמיירי דיצא ומה"ט דהזה כו' רק דר"ל הא דנקט בברייתא אם נטמא למתים דלוקה מיירי בנטמא פעם שנייה אחר שיצא ונטהר נכנס עוד לטמאות:

בא"ד אי נמי י"ל כו' ועובר בבל תאחר כו' צ"ל דלהאי תירוצא סבירא ליה הא דנקט ואם גילח דסופג היינו אף דלא קבל עליו עדיין לוקה משום בל תאחר כיון דעשה מעשה האיסור בנזירות וכדאיתא בר"נ (נדרים דף ד') ד"ה הואיל ואף דאיסור בל תאחר הוא אף בלא יצא דקם ליה בבל תאחר כי לא נפק כדאיתא בש"ס שם מ"מ ס"ל לתוס' דכה"ג לא לקי משום בל תאחר דהוי לאו שאין בו מעשה אם לא בכהאי גוונא שנטהר ויכול לקבל עליו נזירות דחל עליו ועובר ע"י מעשה וזה גופיה קמ"ל בברייתא:

ד"ה אין בין כו' כשהזה [בג'] ושנה בז' וטבל יום שביעי [עולה לו] למנין כו' כצ"ל:

ד"ה ונזיר טהור כו' נזירות טהרה [ומוקמינן ליה לקמן] (דף י"ח ע"א) כרבי דלא חייל כו' וא"ת ולישני דהדר כו' וי"ל דאם כן הוי ליה [למתני זה בעי כו' נחית לפרושי מאי איכא בין זה לזה וה"ה] דמצי למיפרך לר' שמעון בן לקיש ליתני זה שותה ביין ומטמא ולא לקי וזה [לקי כדפריך לקמן], ונ"ל דלא קשיא כו' כצ"ל. וק"ל טובא הא כתבו התוס' לקמן בד"ה בתקנתא דליתני זה מותר לטמאות וזה אסור הא לאו קלקולא הוא ולפי"ז הכא דקיימינן לר"ל דלא חיילא לכל דבר אכתי קשה ליתני זה מותר ביין כו' ואין לומר דאיכא איסורא משום בל תאחר זה אינו אלא בדמוסיף ימי טומאה אבל ליין או לטמא בשאינו מוסיף יומי מאי בל תאמר איכא כיון דאכתי לא חיילא, ובדוחק י"ל כיון דאיכא גוונא דטונאה דאסור בבל תאחר גם בטמא שנזר לא נחית לחילוקי דינים מתי אסור או מותר והתוס' לקמן לפי האמת קאמרי אך לולא דבריהם י"ל בענין אחר דמצי לשנויי היכא דלא חיילא לא קמיירי רק דנחית לחילוקא ביום שביעי דחל ולהכי מקשה על יום שביעי גופיה אבל לקמן דלכ"ע חיילא פריך שפיר דליתני זה לקי כו' כנ"ל:

הגה"ה ד"ה מיחל כו' דכיון דמיעטיה רחמנא כו' ומ"מ לענין איסור לא שייך לומר דמיעטיה לטומאה מכל וכל כיון דחל עליו איסור תורה ליין ותגלחת ואין נזירות לחצאין:

ד"ה קרבן טומאה כו' לאלתר אפי' תוך ז' שמבקש () ליטהר עצמו כו' כצ"ל רצונם בזה ליישב דילמא לקי משום בל תאחר כדאי' בנדרים לזה אמר דמיירי לאלתר שמבקש ליטהר דליכא בל תאחר כגון ביום ראשון דאינו מוסיף ימי טומאה או בשאר יומי היכא דנטמא וחזר ונטמא קפסיק ותני דלא ממעט רק מקרבן טומאה:

ד"ה משום כו' דלוקה אטומאה דפשיטא הוא [כיון] דתני מביא קרבן טומאה לכך לא תנא לעיל ואינו לוקה אטומאה. הס"ד כצ"ל ומה"ד הא למלקות כו' וזה אינו לוקה אטומאה דקדקו בזה דהא מצינו זו וזו שוין במלקות דבל תאחר רק כיון דלא תני חילוק מלקות בטומאה כעין שכ"ל ש"מ דגם למלקות דטומאה זו וזו שוין:

ד"ה לא הא כו' לכן נ"ל כו' והא דלא משני באמת כהס"ד דלקי אתגלחת ויין כיון דרוצה לסיים שינוייא דבתקנתא קמיירי כו':

ד"ה בתקנתא כו' דהיינו קלקול דגופיה דגם כו' אפי' בתוך [שבעה] כו' כצ"ל:

ד"ה אילימא כו' דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר. (א) הנה המשל"מ בפ"ק מהל' ביאת מקדש שפע בפי' התוס' דהטעם הוא כיון שהביאה בא ע"י מעשה לכן אף מה שאינו יוצא חשוב כמעשה וזה כעין שכתבו התוס' (שבועות דף י"ז) בד"ה או אין צריך כו' וכרב אשי דסבירא ליה (במכות דף כ"א) לענין לבישת כלאים דשהייה חשוב כמעשה כיון דתחלת הלבישה הוא ע"י מעשה ולפי דעתו גם להמסקנא דמיירי שנכנס בהיתר אנו דנין כיש בו מעשה כיון דתחלת כניסה היה ע"י מעשה יעוש"ה. וכל המעיין הישר ישפוט בצדק דכאן לא כיוונו לזה כי מלבד שאין זכר למו מעשה הביאה, עוד זאת דקדקו בדבריהם דהוי מעשה מה שאינו יוצא כשנודר בנזיר משמע דשעת הנדר גרם דהוי מעשה מה שאינו יוצא משם. והנ"ל ברור דכיוונו לע"א דזה דהתרו בו דגרם בנדרו איסור מעשה היציאה שיצא באיסור טומאה ולא יצא קודם נדרו הוי ליה כעושה מעשה בתחלת נדרו באיסור דמה לי שעושה מעשה בתחלת איסור או שגורם באיסור שיעשה אח"כ מעשה באיסור וזה עדיף מהא דאמרינן (בתמורה דף ג') שאני מימר דבדבורו קעבד מעשה דהכא מביא על עצמו הטומאה שיעשה האיסור בעצמו וא"כ אף דשעת היציאה לא חשיבא כל כך כיש בו מעשה כיון דבמעשה היציאה רוצה לפרוש מהאיסור מ"מ אנו דנין על תחילת איסורו שגרם שנעשה מעשה ע"י לזה מיקרי לאו שיש בו מעשה וסבירא ליה כיון דחזינן דמשוי הש"ס הך דינא דאמרי ליה לא תנזור לנ"ט שטימא ש"מ דשוין הן לגמרי אף למלקות ממש וזה מדוקדק בדבריהם בטעמא שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר לעשות יציאת היתר וגורם יציאה דאיסור ולפי זה אין ראיה להמסקנא שנטמא באונס שהוא לא גרם לזה שיצא באיסור דאף אם לא ישהה כלל יהיה היציאה באיסור א"כ גם אם שהה בהאיסור אין זה כי אם לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו רק לאיסור מלקות כמו שאבאר וכעין זה כתבתי לעיל בתד"ה הכא במאי עסקינן ע"ש, ומש"כ לעיל בד"ה ר"י ולוקה אטומאה כו' מיירי נמי בכהאי גוונא דעושה מעשה וכן משמע מתוס' לקמן (דף מ"ג ע"א) בד"ה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וצ"ל דהוא מסייע כו' דהא בהתרו בו למלקות איירי עמש"ש, וה"ה בפרעו חברו מדעתו אף שדבורו לא חשיב מעשה מ"מ כיון שע"י ציוויו גרם שיהא יציאתו בטומאה הוי ליה כמעשה דומי' דנוזר וכמו שיבואר דעת הרמב"ם כן. ומה שהביא ראיה המשל"מ שם מתוס' שבועות הוא ראי' לסתור דגם שם כיוונו לענין אחר. (ב) דהנה התוס' שם הקשו על מה דמשמע מבעיא דרבא דלקי על השהייה ובמכות (דף כ"א) גבי איסור לבישת כלאים אמר רב ביבי דמכניס ומוציא כו' ולא מחייב אשהייה אלא לרב אשי שם דסבירא ליה אפי' לא ישהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב ותירצו די"ל דרב ביבי לא פליג ארב אשי אלא כו' אי נמי לרב ביבי לא לקי אשהייה דהוי לאו שאין בו מעשה והכא איירי למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אי נמי איירי