ברכת ראש נזיר מח

לפרש כמ"ש כי לפי פירושו במתני' תלוי עיקר הדין אם יצטרך למנות אחר נזירות בנו יותר מכפי שהיה צריך למנות להשלים המאה שלו אז כיון דנתוסף יום או יומים סותר כל השבעים להשלים המאה שלו ולזה הוקשה לרש"י הא גם לרב אתי שפיר בנולד ביום ע"א דאם לא היה נולד הבן היה משלים עוד כ"ט יום למאה ועכשיו דנולד הבן יצטרך למנות אחר נזירות דבנו שלשים יום וסותר יום אחד לכן סותר כל השבעים. (ב) ולכאורה רציתי לומר בכוונת רש"י דהכי קשיא ליה כיון דמה"ת יוכל לגלח ביום ל' דמקצת היום ככולו וא"כ לא יסתור כלום לרב דבלא לידת הבן היה מונה עוד כ"ט יום למאה ומגלח ביום ק' מה"ת ועכשיו נמי דימנה לנזירות דבנו מיום ע"א יושלם שלשים דבנו ביום ק"א ויגלח מדין תורה ויעלה לכאן ולכאן ישלים עליהם עוד כ"ט יום ויגלח וא"כ אינו סותר כלום דבלא לידת בנו היה מגלח מה"ת ביום ק' ועכשיו נמי יגלח כמש"ל. ואף דבלא לידת בנו היה יכול לשתות יין ביום ק' ועכשיו לא יוכל לשתות כי יצטרך למנות לכאן ולכאן בזה לא יפסיד כלום דאם היה שותה יין ביום ק' היה צריך למנות לבנו ל' יום ועכשיו לא ימנה אלא כ"ט יום כן י"ל לכאורה, אך אם נאמר כן דנחשוב מה דצריך להשלים מה"ת קשה למה לא מקשה הש"ס לבר פדא ממתני' בלא דינא דרב אמאי סותר הא בלא לידת הבן היה משלים עוד כ"ט יום למאה דבמאה ס"ל לבר פדא דבעינן שלמים ועכשיו שנולד הבן ג"כ ישלים עד מאה כ"ט יום לנזירות בנו ויגלח ביום ק"א דהוא יום שלשים דבנו. (ג) ולזה אני קורא מים עמוקים עצה וגו' דרש"י ס"ל דלרב דאמר מיד שנולד הבן חל עליו נזירות דבנו ולא יוכל לדחותו ביום מחר לדידיה נמי מיד שנשלם נזירות דבנו חל עליו חיוב השלמת נזירותו ולכן כיון דמה"ת חל עליו ביום שלשים חיוב השלמת נזירותו הן לרב מתנא מטעם מקצת היום ככולו דהוי כאלו כלה רל אותו יום כדאיתא בתוס' דרפ"ג ד"ה הריני נזיר וכ"ש לבר פדא שוב לא יוכל לגלח ביום ל"א דאז חל עליו ביום ל"א נזירות שלו ויוכרח לגלח ביום שלשים כדין תורה ועיין מה שכתבתי כעין זה בפירש"י (י"ג ע"ב) ד"ה בעי רבא ולזה מקשה שפיר לרב וזה שכתב כיון דמתחיל למנות מבו ביום לבנו [דלא יוכל לדחות עד יום מחר א"כ] יום שלשים דבנו עולה לכאן ולכאן [ולא יוכל לגלח ביום ל"א לפי דחל עליו ביום שלשים חיוב השלמת נזירותו] אכתי פשו להו שלשים יום כדי גידול שער ר"ל אם ישלים אותן הימים שהיה צריך להשלים למאה והוא כ"ט יום שהיה משלים למאה ומגלח ביום ק"א כדינו אם ישלים ג"כ כ"ט יום אחר נזירות דבנו יהיה כדי גידול שטר שלשים יום כי יושלם ל' לבנו ביום ק' ואותו יום ק' יעלה לכאן ולכאן וישלים עליהם עוד כ"ט יום יהיה שלשים יום ויגלח ביום ל"א כדינו ולא יפסיד כלום דבלא זה היה מינה עוד כ"ט יום ומגלח ביום השלשים היינו יום ק"א ועכשיו ג"כ ימנה אחר המאה כ"ט יום ויגלח ביום שלשים והיינו יום ל"א כדינו ומה שלא שתה יין ביום ק' גם בלא זה היה אסור לשתות ביום ק' כי היה צריך להשלים מאה שלמים כתקנתא דתנן ברפ"ג ומשני מאי אחר אחר אחר דהוא יום ע"ב ועל זה כתב רש"י בדיבור הסמוך דאפי' אמרת דעולה לכאן ולכאן [ר"ל דיום ע"ב יעלה לכאן ולכאן ויום השלשים יעלה נמי לכאן ולכאן] אכתי לא פשו להו אלא כ"ט יום [פי' אם ישלים כאותן הימים שהיה נחסר לו להשלים נזירותו לא יהיה אלא כ"א יום דהא נחסר לו כ"ח יום ועכשיו אף דיום שלשים דבני יעלה לכאן ולכאן לא יהיה אלא כ"ט יום] ואין תגלחת פתוחה משלשים יום והוצרך להוסיף יום אחד למנות ולכך סותר כל השבעים לשי' רש"י ולזה כתב נמי בסמוך בד"ה וכן ממתני' לרב וכן לענין זה קשיא מתניתין לרב דאין לו ביאור וכמש"כ האו"מ ולמה שכתבתי אתי שפיר ככתבו דר"ל כמו דמוכח מתני' דביום שלשים נל חל עליו חיוב השלמת נזירותו להיות יעלה לכאן ולכאן דלהכי ס"ל למתניתין בנולד ביום ע"א דסותר כיון דנתוסף יום אחד חד נזירות דבנו וכמ"ש כן הוא נמי בדינא דרב בנולד ביום שבעים אינו חל עליו חיוב דבנו ביום נזירותו וראוי לחשוב כולו לנזירות דידיה וימנה מיום מחר כן הוא כוונתו לפי פירושו ועיין היטב:

ד"ה ורב כמאן כו' הא אשכחן בפ"ק [מאן] דתני כו' כ"צל ור"ל לרב מתנא דמפרש הא דתנן ברפ"ג שיום שלשים עולה מן המנין דר"ל דיום שלשים עולה לכאן ולכאן דעולה לשניהם ועז"ק דלמא כו' אלא כבר פדא דלדידיה אצ"ל דעולה לכאן ולכאן רק דעולה למנין השני ע"ש דכ"ה ובתוס' תירצו קו' רש"י לנכון ע"ש:

תוס' ד"ה אמר רב כו' מן המאה () ומקצת היום כו' אלא עוד [כ"ט] יום כו' לא יכול לגלח עד יום ק"א () לנזירות דנפשיה כו' דלנזירות דברו () הוי יום כו' כצ"ל ומש"כ לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא בפ"ק לא נמצא מפורש שם רק דכתבו שם (ה' ע"ב) בתד"ה ולרב מתנא ומיהו לכתחלה לא יגלח אלא ביום ל"א וסבירא ליה דזהו מדרבנן אטו היכא דאמר שלמים ובכל דוכתי היכא דאמרינן מקצת היום ככולו הוה אפי' לכתחלה ואף דבש"ס שם אמרו ענין גזירה זו לבר פדא י"ל דלפי מה דמסיק שם לרב מתנא דקסבר מקצת היום ככולו גם לדידיה הוצרך להאי טעמא נעשה כאומר שלמין אך לפי מש"כ שם (דף ו' ע"ב) בגמרא שם י"ל דמה"ת בעי לכתחלה למלאות שלשים יום שלמים ולגלח ביום ל"א ע"ש ומ"מ גם לדבריהם אינו אלא לר"מ אבל לבר פדא דלא ס"ל מקצת היום ככולו צריך לגלח ביום ק"א מה"ת ואינו נ"מ בהא דרב אלא בנולד ליום ע"א כדפריך הש"ס מסיפא והתוס' נקטו הנ"מ ביום ע' לרב מתנא וגם הקושי' דבש"ס איתגורי איתגר נפקא מיניה לר"מ והמחוור שבכולם כפי' הרמב"ם כמ"ש בגמרא ע"ש:

ד"ה אלא בדין הוא כו' וה"ה ברישא [אפי'] הרויח בלידת הבן ובקצת ספרים אין כתוב אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים והוי כמו וכו' לא הפסיד:

הס"ד כצ"ל וכ"ה בס"י וה"פ דמקודם גרסו בש"ס לא הפסיד כלל ועמדו על תיבת כלל שאינו ר"ל כל הבבא מיותר ע"ז כתב כלומר מן הדין כו' דרק הנך שתי תיבות לא הפסיד מיותר [ובקצת ספרים לא סיימו הנך תיבות לא הפסיד כגי' הש"ס כאן והוי כמו וכו', ור"ל דלא הפסיד מיותר] ועמש"כ בפירש"י והמדפיסים שגו ברואה וגרעו והוסיפו בלשון רש"י ותוס' באין צורך:

ד"ה וכן מתני' כו' דס"ל [למתני'] כו' שהוא [נגרר] ונחשב כו' יהיה נחשב [ונגרר] אחר כו' תחלתו () לנזירות ראשון כו' דהביא קרבנותיו א"כ נגמר כו' נחשב [אח"כ למאה שוב אין לומר] שיהיה חשוב [כשנים] להיות מחשב נזירות [אחר] לכך כו' כצ"ל:

ד"ה אילימא כו' תורת ז' שיהיה כו' כצ"ל:

ע"ב גמ' שכשם שמצות [שלשה] מבטלת כו' כצ"ל:

שם דתניא רבי אושעיא [אומר] אבל הרואה [זוב] בשביעי כו' כצ"ל וקאי על הדין אם ראה קרי בימי זיבה אם סתר וע"ז קאמר אבל הרואה זוב כו' וכן הוא בהדיא בזבחים (פ"א מ"ב) וכן כתב האו"מ, ורש"י כתב בפרק כיצד צולין דלא ידע אהיכא קאי אבל וזה הוא לפי שהיה לפניו הגי' כש"ס פסחים שם אבל זב שראה כו' דמשמע דמקודם לא מיירי בזב לזה אמר דלא ידע כו' ולגי' הש"ס דכאן א"ש והמדפיסים שציינו ברש"י פסחים שם אבל הרואה זוב כו' טעות סופר הוא כי נגי' זו דברי רש"י אין להם ביאור וצ"ל כמ"ש ופשוט:

רש"י ד"ה אבל שאול אומר כו' [שכשם] שמצות כו' כצ"ל:

ד"ה ששחטו כו' שכבר ראתה ביום שמיני כו' ר"ל שמיני לנדתה דאז מתחיל י"א יום שבין נדה לנדה דדינו בראתה יום אחד או שנים דשומרת עד יום מחר ולערב תטהר ד"ה מ"ט דר' יוסי כו' מקצת היום ככולו [דמקצת] יום שני כו' כצ"ל והמעיין בדבריו יראה דשיטת רש"י כ"ה דס"ד דר' יוסי סובר דמטמאה למפרע ואינה יוצאת מחזקתה עד שתהא שומרת יום אחד בטהרה ואפ"ה דיינינן ליה כטהור לעושה פסח כדמסיק תהום דזיבה התירו כל זמן שלא נודע הטומאה עד שתראה וחשבינן מקצת היום שלא ראתה עדיין כאלו נשמר יום אחד בטהרה ודחי הש"ס ודלמא משום דסבר מכאן ולהבא מטמא וא"צ לטעם דמקצת היום ככולו ליחשב שימור רק דכן הוא הדין דכשטבלה לערב או למחר נטהר מטומאתו והיא בחזקת טהורה עד שתראה וכשתראה ג' ימים הויא לה זבה וע"ע לקמן מש"כ מזה:

ד"ה דלמא כו' ולהך דבתר [כן] נטמאת לא חיישינן:

הס"ד כצ"ל:

ד"ה לעולם כו' דמקצת היום ככולו () ודקאמר כו' כצ"ל:

ד"ה לעולם עו' מטמא למפרע () הקילו בה [וה"ט] כו' אהני בה מקה"י ככולו כו' כצ"ל וזה הוא כמש"ל דבעי תרתי טעמי הא דטומאת התהום התירו כדי שלא יהא כפסח הבא בטומאה והא נמי דמקצת היום ככולו להיות נחשב כיום שימור שבזה תצא מחזקת טומאה:

ד"ה וא"ל [לר' יוחנן] ר' יוסי קאי כוותך:

הס"ד כצ"ל:

תוס' ד"ה מ"ט דר' יוסי לאו משום מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא הוא מטמא () נמצא כי בשעת שחיטה וזריקה היתה טהורה גמורה () וכי הדרא חזייא כו' חשבינן ליה יום טומאה [והוי] יום של מחר כו' היה סברא [לחשוב יום כולו] טמא כו' כצ"ל ומש"כ דאי לאו הכי מה מהני כו' ר"ל על כרחיך הנך תרתי טעמי חדא נינהו דגם אי נימא מכאן ולהבא הוא מטמא צ"ל נמי מקצת היום ככולו להיות נחשב יום שימור לדאתמול וגם האי טעמא דמקצת היום ככולו לחוד מה